הבלש זהבי – פרק כב'

03/07/2014

עד שהשמן ירזה הרזה ימות הייתה סבתא אומרת לי תמיד כשסירבתי לאכול את המאכלים הכבדים והמשמינים שהיא אהבה להגיש לי.
בזמנו זה לא שכנע אותי.
מה היא מבינה? חשבתי ורצתי שוב להישקל. כמו הרבה צעירים מתבגרים דאגתי ללא הרף למראי החיצוני ואת הבריאות הטובה שלי קיבלתי כמובנת מאליה.
הייתי משוכנע שרזה זה יפה ומאחר ותמיד סבלתי מנטייה להשמנה השגחתי בקפידה על משקלי, שואף ללא הרף לרזות עוד ועוד. מעולם לא עלה בדעתי שיום אחד אזכר בגעגועים בדבריה של סבתא ואתגעגע למרק העוף הריחני שהיא בישלה ולכיסוני הבשר הטעימים שצפו בו.
"ירידה במשקל היא אחת מתופעות הלוואי הנפוצות של הקוקטייל." אמר הרופא, "מזל שיש לך ממה להוריד, ואיך אתה מרגיש חוץ מזה?"
"חרא." אמרתי בקצרה. העלייה במדרגות עד למשרדו גמרה לי את כל האוויר ולא היה לי יותר מידי כוח או חשק להרחיב את הדיבור.
"אתה גר לבד? יש מישהו שמטפל בך? אולי תחזור לגור עם המשפחה?" הציעה העובדת הסוציאלית והעלתה על פניה הבעת השתתפות בצערי.
"לחזור לגור עם הורי בגילי? אולי פשוט תירי בי?" אמרתי בקוצר רוח, היא עצבנה אותי עם הכוונות הטובות שלה וקולה הצייצני ובכלל, בשביל מה אני צריך עובדת סוציאלית ועוד ילדונת שכזו? מבחינתי היא הייתה מיותרת.
"אולי תחליף לי את התרופות למשהו עם פחות תופעות לוואי?" פניתי לרופא.
הרופא נאנח ואמר שמאז שהתחלתי עם הכדורים הבדיקות דם שלי מצוינות, רמת הנגיף ירדה פלאים והשיעול שהציק לי נרגע, וגם הכאבים והבחילות שאני סובל מהן לאחרונה בטח ייעלמו עם הזמן.
"או שאני אעלם עם הזמן." רטנתי.
יוני התפרץ לחדר בלי לדפוק וצנח מתנשם לצידי. "סליחה שאיחרתי, אני גר איתו ומטפל בו." הצהיר והניח יד על ברכי.
"לך מפה ילד." אמרתי בקוצר רוח, "לך הביתה להכין שיעורים או משהו."
"הוא גר אתך?" העביר הרופא מבט מופתע מפני הילד של יוני אל פני שכבר מזמן אבדו כל דמיון אל הנער שהייתי פעם.
"כן." אמר יוני בביטחון עצמי מופלא.
"לא, הוא גר אצל הוריו." אמרתי ונעצתי ביוני מבט זועם.
"אולי תחליטו?" ביקשה העובדת הסוציאלית.
ניסיתי להסביר, "הילד בא לפעמים לביקור ומידי פעם ישן איתי, אבל בעיקרון אני גר לבד. לפעמים יש חבר ותיק שקופץ אלי ואם אני ארגיש מאוד רע אני אתקשר אליו או לאחי הצעיר."
"שלא יודע בכלל שאתה חולה, מתי תספר לו כבר?" עקץ אותי יוני.
"כשיגיע הזמן המתאים."
"אולי אתה מעדיף שאנחנו נספר לאחיך?" הציעה העובדת הסוציאלית מלאה בכוונות טובות מורטות עצבים.
"בשום פנים ואופן לא!" התרגזתי, "ואני לא מבין למה אני זקוק לעובדת סוציאלית. אני בסדר, אני הולך כמעט כל יום לעבודה ואני מפרנס את עצמי ולא צריך טובות מאף אחד."
"אני שמחה לשמוע את זה." חייכה אלי העובדת הסוציאלית ברוך בלי להתרשם מהטון הגועלי שלי.
"שמעתי שיש כדור שמבוסס על החומר הזה שיש במריחואנה שעוזר נגד בחילות." פנה יוני לרופא, "והנורופן לא ממש עוזר נגד הכאבים שיש לו. אין משהו חזק יותר?"
הרופא התחיל להקליד מרשמים ולמרבה כעסי הסביר ליוני איך להשתמש בתרופות שרשם לי, מתעלם ממני כאילו הייתי זקן נרגן שדעתו מבולבלת.
בדרך חזרה יוני התעקש לנהוג. וויתרתי לו כי הייתי עייף מכדי להתווכח וחוץ מזה הייתי עסוק בשיחה עם איתן בן דודי שהקפיד לברר כל יום יומיים מה שלומי.
אחר כך התקשר סשה והבטיח לבוא מחר ומיד אחריו סאני שעקב אחרי מצבי בנאמנות ושפע עצות טובות ורגשי השתתפות.
כולם דאגו לי, שאלו לשלומי והציעו עזרה, אבל מי שבאמת טיפל בי היה יוני שלהפתעתי המשיך לבלות אצלי את רוב זמנו גם אחרי שיובל התפייס עם אימא שלו ובן זוגה והסתלק.
לפני שיובל נפרד ממני הוא אמר שעכשיו, אחרי שסמי נסע והוא התפייס עם אימו, אין לו יותר סיבה להכביד עלי בנוכחותו. אני מניח שזה היה נכון, אבל ידעתי שמה שבאמת גרם לו לעזוב היה מצבי הבריאותי.
האמת, לא האשמתי אותו, לא נעים לגור אצל בן אדם שמקיא כל הזמן, משוטט בבית בלילות וגונח מכאבים, ומתנהג בקוצר רוח ובעצבנות במשך היום.
התקופה של ההסתגלות לקוקטייל לא הייתה שעתי היפה, הייתי ממורמר וחסר סבלנות והצלחתי לריב עם כל העולם. אפילו עם סשה המסכן שניסה לחלק את תשומת ליבו ביני לבין בנותיו והיה צריך גם לעבוד מידי פעם.
מי שבאמת הפתיע אותי היה יוני. לא הצלחתי להבין מה הסיבה לכך שהוא ממשיך לבקר אצלי, לדאוג לי ולהתנהג כאילו הוא חייב לי משהו.
כששאלתי אותו הוא היה צוחק ואומר שהוא המתמחה שלי ואני מלמד אותו את סודות המקצוע, וחוץ מזה הוא פשוט אוהב לטפל בבני אדם.
עמדתי בתוקף על כך שלא יפסיק את לימודיו, והוא נרשם לבית ספר אקסטרני ובגלל הנדנוד הפולני שלי שיכין שיעורים וילמד לבחינות הצליח בהם לא רע.
"מה אתה מתפלא כך כל שהוא נדבק אליך?" אמר סאני כשהתייעצתי בו איך להתמודד עם הבעיה של יוני, "ההורים שלו לא מתייחסים אליו והוא בודד ומרגיש מוזנח. אתה המבוגר היחיד ששם לב אליו ומקדיש לו זמן, בטח שהוא לא רוצה להסתלק."
"אבל אני רק צועק עליו כל הזמן, ובחיים לא אמרתי לו תודה על כל מה שהוא עושה בשבילי." הודיתי, " הייתי בטוח שאחרי שיובל הסתלק יוני ילך גם כן, אני לא מבין למה הוא מטפל בי כאילו שאני קרוב משפחה שלו."
"כי הומואים צריכים ליצור לעצמם לבד את המשפחה שלהם." אמר סאני, קצת בעצב, "שמת לב שאצל רובנו יש סיפור של אבא נעדר, או חלש. הילד צריך אבא והוא מצא אותך."
"אני ממש חרא של אבא סאני, אני כל הזמן אומר לו מה אסור לו לעשות ודורש ממנו דרישות… אני צריך להיות יותר נחמד אליו."
"כנראה שהוא לא צריך מישהו נחמד. זה שאתה שם לב לכל מה שקורה לו ולא מרשה לו להפסיק ללמוד וכועס כשהוא מתמסטל ושותה חשוב לו יותר. הוא מרגיש שאכפת לך ממנו, אכפת לך ממנו, נכון?"
"כן, בטח, הוא ילד חמוד ודווקא בגלל זה אני חושב שהוא צריך להיות עם חברים בגילו ולא להתעסק עם קשיש חולה כמוני."
"תן לו להחליט בעצמו מה הוא רוצה לעשות. יש אנשים שנהנים לטפל באחרים והוא בחר לטפל בך, תגיד תודה ותפסיק לנדנד."
כשהגענו הביתה נשכבתי על הספה ועצמתי עיניים, ממתין עד שהבחילה תחלוף.
"אתה בסדר? אפשר להשאיר אותך לבד? אני אקפוץ לבית מרקחת ומיד אחזור." אמר יוני.
"קח כסף מהארנק שלי ותקנה גם אוכל. נדמה לי שאין כלום במקרר. אתה נשאר לישון כאן?"
"אם זה בסדר מבחינתך."
פקחתי את עיני והבטתי בו, הוא נראה מודאג. "אל תדאג כל כך יוני, שמעת מה אמר הרופא, אני אשתפר עם הזמן, יהיה בסדר."
"איך יהיה בסדר אם אתה מקיא כל הזמן וכואב לך לזוז? התרופות עולות המון ואתה כמעט לא עובד ו…"
"אני לא רוצה שתדאג בקשר לכסף, זה התפקיד שלי יוני."
"אבל…"
"בוא, שב כאן." טפחתי על קצה הספה. הוא התיישב לידי ומישש את מצחי.
"אין לי חום, אל תדאג." שילבתי את אצבעותיי בשלו, "יהיה בסדר חמוד, אני מבטיח לך, ואני רוצה שתדע שאני מאוד מעריך את כל מה שאתה עושה. אני כעסן ולא נחמד לפעמים, בעיקר כשכואב לי, אבל זה לא אומר שאני לא אסיר תודה. אני לא מבין למה אתה מבזבז עלי את הזמן שלך, אבל תודה יוני."
"על לא דבר." אמר יוני והסמיק, "לא אכפת לי לטפל בך, זה לא קשה בכלל, וחוץ מזה אני לומד ממך המון דברים."
"חוץ מקללות בפולנית אין לי שום דבר ללמד אותך."
"לא נכון." מחה יוני, רכן לעברי, נישק על מצחי, אמר לי לנוח קצת ויצא לקניות.
התעוררתי רק אחרי שלוש שעות שינה שהטיבו איתי מאוד ומצאתי אותו יושב מול המחשב וקורא מודעות חיפוש עבודה.
"יוני." הנחתי יד על כתפו, "אין מצב שאתה הולך לעבוד, ברור? יש לי חסכונות ששמתי בצד לזמנים רעים ואני אהיה בסדר. תפסיק בבקשה לעבור על מדור הדרושים."
הוא הרים אלי את מבטו, "אני לא מחפש עבודה זה רק…"
"רק מה? ואם כבר מדברים, התקשרת להורים שלך?"
"כן, השארתי הודעה על המשיבון של אימא."
"אבא שלך שוב בחו"ל?"
"כרגיל." אמר יוני בקול משועמם, ואז נדרך, "הנה, זו המודעה שיובל דיבר עליה."
"איזו מודעה?"
"הנה, כאן. דרושים צעירים נאים לעבודה קלה ומכניסה בשעות הערב ובסופי שבוע."
"בשביל מה יובל מחפש עבודה?"
"בשביל כסף כמובן. הוא התקשר ואמרו לו שהם מעוניינים בבחורים צעירים בין שבע עשרה לעשרים, ושאם הוא יגיע למשרד הוא יקבל יותר פרטים, אבל כשנועה התקשרה דקה אחר כך הם אמרו לה שזה לא רלוונטי יותר. אני חושב שהם רוצים רק בנים, אבל אסור להגיד את זה בצורה מפורשת. נכון?"
"כן, נדמה לי שאסור. יובל מתכוון ללכת?"
"בטח, והוא רוצה שאני אבוא איתו. אתה חושב שאני נחשב לבחור נאה גולדי?"
"בעיני אתה מאוד נאה, וזו בדיוק הסיבה שאני לא רוצה שתלך לשם. יש לי הרגשה לא טובה בקשר לסיפור הזה."
"זה באמת נראה קצת חשוד." הסכים יוני, "איזה מין עבודה זו שעושים אותה רק בערבים ובסופי שבוע. מלצרות אולי?"
"לא יודע. אולי."
"אם לא נבדוק לא נדע."
"כנראה שלא." נאלצתי להסכים.
כמה ימים אחר כך הלכו יוני ויובל לראיון עבודה. הזהרתי אותם לא לחתום על שום דבר, לא לאכול לשתות, או חלילה לעשן שם משהו, ובעיקר לא להבטיח שום דבר לאף אחד עד שיתייעצו בי.
הם צחקו ממני, קראו לי סבתל'ה פרנואידית ופולנייה דאגנית, אבל בכל זאת הבטיחו לי להיזהר, מה שלא הפריע לי להסתובב בעצבנות סביב הטלפון מהרגע שהם יצאו.
סוף סוף הטלפון צלצל. הרמתי ועל הקו היה פרוספר ואלרו!
"פרי?" נדהמתי, "אתה לא בגרמניה?"
"כבר לא. חזרתי לא מזמן. אני מרים איזה פרויקט עם ליאון הגדול."
"איזה פרויקט?" שאלתי בחשדנות.
פרי צחק את הצחוק הזאבי המוכר שלו, "תרגיע פקד גולדי, זה סך הכול ליין מסיבות גברים חוקי לגמרי."
"אל תקרא לי פקד, אני כבר לא במשטרה."
"כן, אני יודע. הילדים אמרו לי. כמעט חטפתי התקף לב כשהילד של אורי נכנס למשרד. צריך להזהיר בני אדם לפני שעושים דבר כזה, חשבתי שאני רואה רוח רפאים, וגם החבר שלו נראה לא רע בכלל. שפתיים של מוצצת ותחת ממש חמוד."
"פרי!" צעקתי נרגז, "הוא בקושי בן שבע עשרה!"
הוא צחק שוב, "לא השתנית בכלל גולדי, יצאת מהמשטרה אבל נשארת שוטר בנשמה."
"גם אתה לא השתנית, מניאק היית ומניאק נשארת. בשביל מה אתה צריך את הילדים האלו? המסיבות שלך זה לא מקום לילדים."
"זה מה שהולך היום, כולם רוצים צעירים." נאנח פרוספר, "אישית אני מעדיף אותם בגיל שלך, אבל מה לעשות? צריך ללכת לפי דרישות השוק. כיום כולם אוהבים להסתכל על ילדים."
"מה הם אמורים לעשות?"
"לא הרבה. להסתובב בין האנשים, לרקוד, לחייך הרבה, להראות סקסיים, לעשות לאנשים מצב רוח טוב."
"אלכוהול ואקסטות זה לא מספיק? צריך גם בשר טרי בשביל זה?"
"כן." הודה פרי בכנות, "זה מה שצריך ואני מוכן לשלם על זה."
"הם רק ילדים קטנים פרי. מילא ליאון, אני מכיר אותו, אבל אתה? עליך לא הייתי מאמין."
פרי נאנח ושאל מה שלומי.
"חרא."
"יעבור לך, תראה גולדי, לא היה מזיק לי בן אדם אמין ומנוסה שמבין עניין שיעזור לי לארגן את הילדים האלו."
"אתה מציע לי עבודה פרי?"
"למה לא? לפחות עליך אני יכול לסמוך שלא תגיע מסומם לעבודה ותעזוב בשקט את הבקבוקים בבר."
"אני לא יודע…" היססתי, "יש לי כמה בעיות בריאותיות ש…"
"איזה בעיות יש לבחור צעיר ובריא כמוך?" השתומם פרי.
התחלתי לצחוק. "אני צעיר ובריא? מצחיק מאוד פרי."
"בעיני כל מי שמתחת לחמישים הוא ילד." פסק פרי, "וככה גם תוכל להשגיח על הילדים שלא יסתבכו בצרות." הוסיף.
"זה נכון." הסכמתי.
"נו אז…" דחק בי פרי.
המוח שלי עבד במהירות, סוקר את מצבי הכספי הדי רעוע ו…
"בסדר, אבל אני רוצה לדבר גם עם ליאון."
"בכיף." שמח פרוספר. קבענו פגישה למחר בצהרים ונפרדנו כידידים.
חמש דקות אחר כך התפרצו הנערים הביתה, נרגשים ושמחים שהתקבלו לעבוד כמחממי אווירה בליין המסיבות החדש של ואלרו והתבשרו שהם מסתכלים על הבוס החדש שלהם.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il