הבלש זהבי – פרק כג'

07/07/2014

"ליאון הגדול?" העווה סשה את פניו, "שמעתי דברים לא יפים על הטיפוס הזה, למה אתה צריך ללכת לעבוד אצלו?"
"בשביל כסף סשה. אין הרבה אופציות לבן אדם בגילי ובמצבי הבריאותי."
"יש לך כבר עבודה."
"כן, אבל לאחרונה העסקים חלשים, התרופות עולות הון ובזמן האחרון אני צריך להאכיל גם את הילד. לצערי גמרתי פחות או יותר את כל החסכונות שלי."
"אתה יודע שאתה תמיד יכול לקחת כסף ממני."
"כן, אני יודע. תודה סשה, אבל אני מעדיף לעבוד אצל ליאון."
"אתה כזה עקשן אדי, אתה הולך לספר לו עליך?"
"זו שאלה מצוינת ספוטניק." נאנחתי, "חבל שאין לי עליה תשובה מצוינת."
"אולי בכל זאת תוותר על העבודה הזו? עוד לא חזרת לגמרי לעצמך." הפציר סשה בדאגה.
"אני מרגיש הרבה הרבה יותר טוב, שום תועלת לא תצא לי מזה שאני אשב בבית ואדאג לבריאות שלי. בשבילי עבודה זו בריאות."
"אבל דווקא במסיבות? אתה שונא מסיבות ומועדונים."
"נכון, אבל זה משהו זמני. אני אחזיק מעמד, וחוץ מזה ככה אני גם אוכל להשגיח על הילדים שלא יסתבכו בצרות."
"הם לא הילדים שלך אדי, אתה לא חייב להם כלום."
"אני יודע, ואם היו להם הורים שהיה באמת אכפת להם מה קורה אתם… מילא רותה, אני יודע שהיא כן דואגת ליובל, אבל אני ממש לא מבין את ההורים של יוני. למה לא אכפת להם שהוא ישן כל כך הרבה פעמים מחוץ לבית? ומה אם הוא היה נופל לידים של אחד כמו ליאון?"
"גם אני לא מבין את זה." הודה סשה, "אני, את הבנות שלי מתכוון להלביש חגורת צניעות ברגע שהן יגיעו לגיל שתים עשרה."
"זה מה שאתה חושב, כאילו שהן יתייחסו אליך בכלל." קנטרתי אותו, והוא נשכב עלי ומעך אותי, ואחר כך התנשקנו והפסקנו לדבר ולכן גם למחרת בבוקר עדיין לא ידעתי מה להגיד לליאון בקשר לנשאות שלי.

בדרך לפגישה שנערכה במשרד מרופט ששכן בבניין ישן לא רחוק מהתחנה המרכזית הישנה החלטתי לא להחליט עד שניפגש ואז לפעול לפי תחושת הבטן.
נכנסתי למשרד את מי אני רואה ממתין שם? את פבלו!
"גולדי? אמיגו? זה אתה!" הסתער עלי בשמחה ומחץ אותי לגופו בחיבוק גדול כמו שהיה עושה כל בוקר יום ראשון כשהיינו נפגשים שוב בבסיס אחרי חופשת סוף השבוע.
פבלו בלום היה אחד הקראשים החמורים ביותר שהיה לי והייתה תקופה, כשהייתי חייל צעיר וטיפש הרבה יותר מכפי שאני היום שחשבתי שאמות אם הוא לא יאהב אותי כמו שאני אוהב אותו.
מה שהקשה עלי עוד יותר הייתה העובדה שהיינו חברים טובים, גרנו באותו חדר ואהבנו מאוד להיות אחד במחיצת השני. חלקנו אותו טעם בספרות, מוזיקה וסרטים, צחקנו מאותן בדיחות ובילינו נפלא יחד. לקח לי זמן רב לקלוט שלמרות כל האיתותים ששולח לי הגיידאר שלי פבלו לא מספיק הומו כדי להתגבר על החינוך המצ'ואיסטי שלו ולאהוב אותי כמו שרציתי.
כשזמן השחרור התקרב כשל כוח סבלי, שמתי נפשי בכפי וגיליתי לו את הסוד הנורא – אני נמשך לגברים ואני מאוהב בו.
הוא קיבל את הוידוי שלי באצילות נפש, הבטיח לי שסודי שמור איתו ושימשיך להיות חבר שלי אבל…
"לפחות תנסה." התחננתי וניסיתי לגעת בפניו שרדפו את חלומותיי.
הוא נרתע וזה היה סוף הידידות שלנו.
לא יכולתי להתגבר על הדחייה שדחה אותי כמאהב. הייתי בטוח שגם הוא הומו, אבל הייתי צעיר ומאוהב מכדי להבין את המעצורים הרבים ששם בפניו החינוך הנוקשה שקיבל. במקום להבין ולשמור עליו כידיד – ואולי עם הזמן לחזר אחריו בעדינות – בחרתי לכעוס, להיעלב ולהתרחק ממנו.
כיום אני מבין שהפגיעה האנושה ההיא בהערכתי העצמית ובגאוותי הובילה אותי אל האהבה הפגומה והרעה של אורי.
מאז חלפו שנים רבות כל כך… היינו אנשים שונים כעת.
הוא השתנה כמובן, השמין ואיבד את תלתליו השחורים והיפים, אבל נשאר גבר רחב כתפיים, בעל חיוך מדבק ומבטא ארגנטינאי מלבב.
"מה אתה עושה פה?" השתוממתי.
"אני הקב"ט." אמר בפשטות ומעך את ידי בלחיצה איתנה, מחייך אלי בשמחה. "אתה נראה נהדר גולדי, איך הצלחת לשמור על הגזרה שלך?"
משכתי בכתפיי ובמקום לענות שאלתי אותו מה שלומו ומה קורה איתו כיום?
"השתחררתי מהצבא לפני כמה שנים, התגרשתי מהאישה, יש לי שלושה ילדים נהדרים ואני… זאת אומרת…"
"אל תגיד לי, גילית שאתה דו מיני ושחוץ מנשים גם גברים מעניינים אותך?"
פבלו האדים. "נו, כן. אתה יודע, בערך, תראה גולדי, אני…"
ואז הגיע פרוספר והפסיק את השיחה הפרטית שלנו. הוא הרעים פנים כשגילה שליאון מאחר, אבל כשסיפרתי לו שאני ופבלו חברים ותיקים עוד מהצבא התבהרו פניו. "טוב, טוב מאוד, כי תצטרכו לעבוד בשיתוף פעולה." אמר ואחר כך שלח עוד מבט נרגז בשעונו, "בטח תמיר ישן לליאון על הפיג'מה." העיר בעוקצנות ושיחק בעצבנות עם טבעת החותם המרשימה שענד על אצבעו.
"אני לא שואל מי זה תמיר," חייכתי, "אבל אני מופתע מאוד לשמוע שליאון ישן עם פיז'מה."
"טוב, אולי רק עם חולצת פיז'מה." חייך פרוספר, "חולצה קצרה מאוד." הוסיף בלגלוג.
"למה?" השתומם פבלו, מבין שאנחנו מתבדחים, אבל לא קולט את הפואנטה.
"פבלו, למה אתה חושב שקוראים לשותף שלי ליאון הגדול?" חייך פרוספר.
"לא יודע." משך פבלו בכתפיו.
"תחשוב." האצתי בו.
"הוא העביר את מבטו ביני לבין פרוספר ופתאום האדים. "אההה!!" אמר ולא יסף.
אורי ז"ל העיר פעם למראה ליאון שהופיע למסיבה באיחור אופנתי כשהוא תלוי על זרועו של מלווה עשיר ונדיב – הנה מגיע הגדול עם הליאון שלו – וצחק צחוק פרוע.
ליאון הגדול שנקרא כך על שם המימדים הנדיבים שחנן אותו בהם האל היה דוגמא לכך שהגודל כן קובע. בגלל ההצטיינות הגופנית יוצאת הדופן הזו שניחן בה זכה לחיזורים מגברים רבים כל כך עד שראשו הסתחרר. עם הזמן הפך הזין המפואר שלו לעושר השמור לבעליו לרעתו, אף אחד לא ניסה להכיר את האדם שנשא על עצמו את הזין המפורסם כל כך, ליאון עבר מגבר אחד לשני כמו גביע הצטיינות נודד, וזכה לשבחים רבים על ביצועיו במיטה, אבל אני לא זוכר אפילו גבר אחד שהיה באמת מאוהב בליאון עצמו, ולא בזין שלו.
בזכות הגברים העשירים שהקפיד לחלק להם את חסדיו ריפד לעצמו חשבון בנק דשן, צבר כספים ולמד איך לנהל אותם וכשנכנס לעסקי התיירות והמסיבות לקח לו בתבונה רבה את פרוספר ואלרו לשותף.
פרוספר היה בין למעלה מחמישים – שחום, מוצק, שתקן, נבון מאוד ואיש עסקים מנוסה וותיק.
בבסיסו היה בריון קשוח, אבל בנוסח אלגנטי של יד ברזל בכפפת משי. ידעתי שאיתו אני אסתדר מצוין. הבנו זה את זה עוד מהתקופה שאני הייתי שוטר והוא בעל פאב ומסעדה שתמיד הלך על הקו האפור שבין עסקים חוקיים ללא חוקיים.
בטחתי בו למרות שישב בכלא מספר פעמים. כאיש עסקים הוא לא תמיד הקפיד על כל החוקים, אבל ביחסיו עם בני אדם הייתה בו הגינות בסיסית, נדיבות וטוב לב חסר רשעות. חיבבתי את מזגו המתון ואת השליטה העצמית החזקה שלו. מטרתו הייתה להרוויח כסף והוא הקפיד להפריד בין עסקים לתענוגות.
את ענייניו הפרטיים הוא שמר לעצמו, איש לא ידע מה הוא עושה ועם מי הוא עושה את זה ואף אחד לא העז לחקור.
לא יכולתי להגיד אותו דבר על ליאון שניחן בתאוות כיבושים בלתי נדלית, נסבלת אצל גבר צעיר בתחילת הדרך, אבל מוגזמת בעליל אצל גבר שהיה קרוב יותר לארבעים מאשר לשלושים. לא רק הזין של ליאון היה גדול אלא גם תאבונו המיני ולמרבה הצער הוא לא למד מעולם לדחות סיפוקים.
היה ידוע לכל שהוא מעדיף בחורים צעירים על גבול החוקיות, אולי כפיצוי על השנים בהם כל בני לווייתו העשירים היו מבוגרים ממנו בהרבה. החלטתי שאם הוא יתחיל לגשש לכיוון אחד הצעירים שהתכוון להעסיק לא אחסוך ממנו את דעתי על ההתנהגות הזו ואמרתי את זה גלויות לפרי.
"אל תדאג בקשר לזה גולדי, לליאון יש בן זוג קבוע והם מאוד מאוהבים. שמעתי אפילו על דיבורים בקשר לחתונה בחו"ל."
"באמת? השתוממתי, "זה נראה לך רציני?"
"מצד תמיר זה מאוד רציני, מצד ליאון… לא יודע, אולי אני טועה והוא כן השתנה? אהבה עושה לבני אדם דברים מוזרים."

סוף סוף הגיע ליאון למשרד וזכיתי לראות את תמיר. להפתעתי הוא מצא חן בעיני. בניגוד לבני הזוג הקבועים הקודמים של ליאון הוא היה צעיר – להערכתי עוד לא בן שלושים – עם פנים תמימים וחיוך ביישני ולהוט לרצות. הוא היה בבירור מאוהב עד למעלה מאוזניו בליאון שנראה מטופח ומגונדר וכרגיל היה מדושן עונג ומלא מעצמו.
לחצנו ידיים ואחרי שהוא התפעל מגזרתי החטובה הוא הציג אותי בפני תמיר שנראה כאילו רווח לו לראות שהשכיר החדש של בן זוגו קשיש מכדי להוות איום רומנטי.
"אני מקווה שתשגיח יפה על הבחורים הצעירים שתשכור." אמר בחיוך עליז, "ותסביר להם כמה לא בריא לשתות ולהשתמש בסמים, בעיקר בגיל צעיר כל כך."
"תמיר רופא." אמר ליאון בגאווה וחיבק את מותניו של תמיר שהתרפק עליו בשמחה והעיר שהוא עדיין לא ממש רופא, רק מתמחה, אבל ישמח להסביר לצעירים מהן תופעות הלוואי של אלכוהול, חשיש ושאר סמי מסיבות, ואיך להיזהר מהם."
"זה רעיון מצוין." אמרתי, "אני אשמח מאוד."
הוא חייך אלי חיוך זוהר, נפרד מכולנו בשלום עליז והסתלק לדרכו, משאיר אותנו לדון על העסקים.
למרות ההסתייגות שלי מאופיו של ליאון הוא לא היה טיפש. היו לו רעיונות טובים וניסיון עשיר בעריכת מסיבות. אחרי הכול הוא בילה בהן זמן רב מאוד מזמנו.
ערכנו סיעור מוחות מרתק, העלנו מספר רעיונות טובים, חילקנו משימות לכל אחד, ואז הודיע ליאון שהוא צריך ללכת לפגוש מישהו וסיים את הישיבה.
פרי הסתלק גם כן לדרכו, ואני נשארתי עם פבלו. העבר המכאיב שלנו לא נשכח מליבי, אבל אחרי כל כך הרבה שנים הוא כמו איבד מחשיבותו, ולשמחתי נוכחתי לדעת שביני לבין פבלו עדיין נשארה אותה כימיה בסיסית.
שוחחנו עוד קצת על העבודה, בעיקר על בעיות האבטחה של מסיבות המוניות, ולאט לאט גלשנו לפסים אישיים.
פבלו הודה שעם הזמן הוא השתחרר קצת מהפחד מה יגידו, ואחרי שאביו הלך לעולמו הוא התחיל לשחרר לעצמו את החבל, מה שעורר את זעמה של אשתו. הוא התגרש מממנה לפני שלוש שנים ועבר לגברים, אם כי מידי פעם היה נדלק גם על אישה זו או אחרת, אבל מעולם לא התאהב באף אחת.
"מאז שהסתלקת לא אהבתי יותר אף אחד למרות שנמשכתי מאוד להרבה גברים, ולפעמים גם לנשים."
"עכשיו אתה מגלה לי?" חייכתי אליו בסלחנות, "מה לקח לך כל כך הרבה זמן?"
"זה מאוחר מידי לספר לך שגם אני נמשכתי אליך בזמנו ושזה הפחיד אותי עד מוות?" שאל פבלו, מביט בעיני ברכות, ולקח את ידי בידו. "הבנתי נכון? אתה חי לבד עכשיו?"
"אני לא חי לבד, אני חי עם וירוס. בגלל זה רזיתי כל כך." בחנתי בקפידה את פניו, מנסה לאתר סימן לפחד או רתיעה.
לא מצאתי אפילו רמז לכך. ידו המשיכה לאחוז בידי ועל פניו הגלויים עלתה הבעת השתתפות בצערי. הוא שאל שאלות רבות על בריאותי, על הטיפול שאני מקבל, ונאנח באהדה כשהסברתי לו על תופעות הלוואי של התרופות שבעטיין איבדתי ממשקלי.
"מוזר שבחרת בעבודה הזו." העיר, "אף פעם לא היית בליין גדול. אני זוכר שתמיד התביישת לרקוד ולא אהבת לשתות."
"לא השתניתי מאז. העבודה הזו היא זו רק חלטורה לשעות הערב." הסברתי, "לאחרונה אני לא מרוויח מספיק גם בשביל התרופות וגם בשביל אוכל ובגילי לוקחים כל עבודה שמציעים לך."
"כמה שנים אחרי שהשתחררת חיפשתי אותך." הודה פבלו, "רציתי לספר לך שצדקת ולהתנצל, אבל אמרו לי שאתה חי עם מישהו… בחור מדהים אחד שאתה מאוד אוהב אז ויתרתי. מה קרה לו?"
"מת בתאונה." אמרתי קצרות, שואל את עצמי כמה זמן עוד יכאב לי הלב כל פעם שאספר לאנשים על אורי. "כנראה שנדבקתי ממנו." הוספתי.
פבלו הופתע מתשובתי. "אבל… אבל… אני לא מבין, אז למה…"
"ככה." קטעתי את דבריו, וליתר בטחון גם נישקתי אותו. זה כבר השתיק אותו.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il