הבלש זהבי – פרק כז'

21/07/2014

"אימא שלי רוצה להתייעץ אתך." אמר לי יוני יום אחד.
"אימא שלך?" הופתעתי, "מה פתאום?"
"אל תלחץ. זה בכלל לא קשור אלי." הצטחק יוני שהחשש שלי מהוריו שעשע אותו מאוד.
פחדתי שיום אחד הם יתפרצו זועמים לביתי ויבואו איתי חשבון על שאני מניח לבנם הקטין לגור אצלי, ולפעמים אפילו לישון במיטתי. דאגתי שהם יאשימו אותי שאני משפיע עליו לרעה ואולי אפילו יטענו שגרמתי לו להיות הומו.
כל מחאותיו של יוני שהם אנשים פתוחים, ליבראליים ונטולי כל דעות קדומות לא הועילו. אנשים יכולים להיות מאוד ליבראליים בהשקפת עולמם הכללית, אבל להתנהג בשמרנות כשמדובר בילדיהם עצמם ובשרם .
חזרתי וביקשתי ממנו שיבהיר תמיד להוריו היכן הוא נמצא באמת, ושלא יטעה אותם ויספר להם שהוא אצל יובל, ידידו בן גילו, בשעה שהוא בעצם אצלי.
"הם יודעים ולא אכפת להם." הייתה התשובה הקבועה שלא ממש שכנעה אותי. אם לי היה בן לא הייתי מניח לו לשהות זמן רב כל כך מחוץ לבית, הייתי בודק וחוקר מה הוא עושה ועם מי, אבל נראה שלהוריו של יוני יש עיסוקים חשובים יותר מאשר לברר מה מעשיו של הילד שלהם.
"סיפרתי לאימא הכול עליך, שאתה הומו ושאתה בלש פרטי, והיא אומרת שהיא רוצה לדבר אתך." אמר יוני, "שאלתי אותה אם זה בקשר לאבא, אבל היא אמרה לי שזה לא עסקי." הוסיף בהתמרמרות.
"אמרת לאימא שלך שאני מתמחה באיתור נעדרים?"
"כן, בטח. אמרתי לה שאתה שונא לעקוב אחרי בוגדים."
"שונא זה אולי קצת בוטה יוני, אני פשוט מעדיף…"
"להיות דיפלומטי." צחק יוני, "לי אתה יכול להגיד מה שאתה באמת חושב, אני יודע שאתה שונא את זה."
"נכון, אבל לפעמים עדיף לא להגיד כל מה שחושבים באמת."
יוני נאנח, התלונן שאני מעיק ושאל אם אני יכול להגיע לבית שלהם כבר עכשיו.
"יש לי משרד." הזכרתי לו, "ועכשיו כבר ערב, חוץ מזה אני לא עושה ביקורי בית."
"אני יודע, אבל אימא לא אוהבת לצאת מהבית."
"אני לא מבין? מה זאת אומרת לא אוהבת לצאת מהבית?"
"יש לה בעיה בריאותית כזו שהיא לא אוהבת לצאת." התחמק יוני מתשובה ברורה וחייג מהר את המספר של אימו.
"כן, הוא ישמח מאוד אימא. הוא כבר יוצא לדרך, ביי."
"עוד מעט אני אצטרך לשלם לך משכורת של מזכירה." הצטחקתי.
יוני ניסה לחייך, אבל ראיתי שהוא מתוח קצת. "תראה, אני יודע שזה עושה רושם מוזר, אבל אימא שלי… היא אישה די נחמדה בעצם, יחסית לאימא היא ממש בסדר, אבל היא קצת… לפעמים היא קצת מוזרה."
"למה כוונתך מוזרה?"
"אתה כבר תראה." אמר יוני וצייר לי בזריזות מפה קטנה שתדריך אותי בשבילי כפר שמריהו.
"כשלא תהיה פה אני אגהץ ואכין לך ארוחת ערב." הבטיח.
"למה שלא תבוא איתי?"
"כי היא רוצה לדבר אתך בפרטיות."
"בסדר, אבל לפני שאתה מגהץ ומבשל תכין שיעורי בית."
"לא בא לי. אני מעדיף להכין פשטידה."
"הפשטידה לא תברח, קודם שיעורים."
"למה אתה כזה מבאס גולדי? אתה לא יכול להיות קצת יותר קול?"
"אני מבוגר מידי בשביל להיות קול. המשימה שלי בחיים זה לבאס אותך עד שתהיה תלמיד טוב עם בגרות מלאה."
"אתה ממש מבאס, אתה יודע את זה?"
"אני יודע, זה נורא כיף. כדאי לך לנסות לפעמים." צחקתי ויצאתי.

המפה של יוני הייתה ברורה ומדויקת ובלי בעיות מיוחדות הגעתי אל בית גדול ולבן מוקף חומה שיסמין ריחני טיפס עליה בחינניות.
השער היה נעול וכשצלצלתי בפעמון נבח עלי כלב. קול אישה שאל דרך האינטרקום מי זה.
"זהבי." אמרתי והשער נפתח כבמטה קסם.
הלכתי לאיטי בשביל מרוצף חלוקי אבן לבנים, מצפה שבכל רגע יזנק עלי כלב מפחיד, אבל כנראה שהכלב היה קשור והגעתי בשלום עד לדלת מתכת מעוצבת שנפתחה עוד לפני שהספקתי לגעת בפעמון.
אימא של יוני לחצה את ידי בכף יד עדינה, חייכה חיוך מאומץ, הודתה לי שבאתי ואמרה לי לקרוא לה אורה.
היא הייתה בגילי בערך – רזה, מעודנת, מטופחת, בעלת פנים עדינים ופה רגיש שהורישה לבנה. היא ישבה מולי על כורסת עור בדוגמא דלמטית, קפואה בתנוחה זקופה להפליא שגרמו לי חוסר נוחות.
"במה אני יכול לעזור לך אורה?" שאלתי, משיט מבטי סביב סביב, מתפעל מהסלון הגדול והנקי להפליא שהיה מרוהט במינימליזם מודרני, כולו כרום וזכוכית ומשטחי עץ בהירים ומלוטשים.
"זה בקשר לשותף של בעלי, אני רוצה שתברר אם הוא חולה איידס."
לרגע נעתקו המילים מפי. "למה את רוצה לדעת את זה?" שאלתי אחרי שמצאתי שוב את קולי.
"כי זה חשוב מאוד." אמרה אורה, מופתעת מהשאלה שלי.
"רק רגע, אני רוצה להבין, בעלך והשותף שלו… הם מקיימים יחסי מין?"
אורה צחקקה בעצבנות. "יחסי מין? איזה שטויות? בעלי סטרייט. אשר הוא השותף שלו לעסקים, לא למיטה."
"אם ככה מה אכפת לך מה מצבו הבריאותי?"
היא החלה לפתל על אצבע דקה תלתל אחד מתלתליה השחורים שהיו אסופים על עורפה.
"בעלי קבלן." אמרה, "עוזי אוהב להיות בשטח, לטפס על הפיגומים, לבדוק הכול במו ידיו. גם אשר כזה, הם מאמינים שאם אתה רוצה שמשהו יתבצע אתה צריך להיות במקום בפועל ולהשגיח. בגלל זה הוא שוהה הרבה בחו"ל. יש לו שם כמה פרויקטים מאוד חשובים ויקרים והוא לא נותן לאף אחד לפקח עליהם, הכול הוא צריך לעשות בעצמו."
"איפה עוזי עובד?"
"בעיקר באפריקה. אני חושבת ששם אשר נדבק באיידס, אתה יודע שזו ממש מגפה שם. אשר גרוש והוא אוהב להתנסות בכל מיני…" לחייה הוורידו מעט, "אתה בטח מבין."
"כן, אני מבין, ברור, אבל… את חושבת שגם בעלך אולי…"
"לא, כמובן שלא. עוזי לא כזה." אמרה אורה בתוקף שעורר בי חשד שהיא מנסה לשכנע את עצמה יותר מאשר אותי.
"בכל זאת, אם הוא נמצא בחו"ל במשך זמן רב… הוא גבר ודברים כאלו קורים. למה בעצם את לא מצטרפת אליו?"
לשמע שאלתי היא קפאה לרגע במקומה ואחר כך התירה את שערותיה ושבה ואספה אותן מחדש, מהדקת אותן בכוח. "אני לא אוהבת לצאת מהבית." אמרה לבסוף, "יש לי פה כל מה שאני צריכה, אבל כשעוזי חוזר אני פוחדת."
"פוחדת ממה?"
"מאיידס. הוא ואשר מסתובבים כל הזמן באתר הבניה, יש שם ברזלים וכלי עבודה ואנשים נחתכים. הוא עלול להדבק ולהדביק גם אותי."
"לא שמעתי שמישהו נדבק אי פעם בצורה כזו. למעשה די קשה להידבק באיידס אם לא מקיימים יחסי מין עם נשא, או שמקבלים עירוי דם נגוע או שיש מגע ישיר בין פצע מדמם לבין נוזל גוף שמכיל את הווירוס, זרע או דם בלבד כי איידס לא נמצא ברוק. הווירוס של האיידס מחזיק מעמד מעט מאוד זמן באוויר החופשי וזו הסיבה שלקח לחוקרים זמן רב יחסית להבין מה זה איידס ואיך נדבקים בו."
היא לטשה בי מבט שלא הצלחתי לפענח ושתקה. הסלון הנקי מידי והאישה המתוחה שנעצה בי מבטים מוזרים מתחו את עצבי ולכן המשכתי לדבר.
"אני מבין את דאגתך בקשר לבעלך, ובאפריקה באמת יש מגפה נוראית של איידס, בעיקר כי אין מספיק הסברים לאוכלוסיה ואין חינוך למניעה. הם עניים מכדי לרכוש את הקוקטייל והמון אנשים מתים שם שלא לצורך, אבל כל זמן שבעלך מקפיד על קיום יחסי מין עם קונדום אין לך שום סיבה לדאוג."
"איך אתה יודע כל כך הרבה על איידס?" שאלה אורה וצמצמה לעומתי עיניים חשדניות.
"אני לא יודע כל כך הרבה. סיפרתי לך עובדות בסיסיות שכל אחד יכול למצוא באינטרנט. כמובן שאני מתעניין יותר מרוב האנשים כי אני נשא, אבל…"
היא ניתרה ממקומה ונצמדה בגבה לקיר, פוערת לעומתי עיניים מבוהלות.
"יש לך איידס?" שאלה בקול רועד.
"כן, חשבתי שיוני סיפר לך הכול עלי."
"הוא לא סיפר לי שאתה חולה איידס." התעוותו פניה.
"אני לא חולה, אני רק נשא." תיקנתי, אבל היא הייתה נסערת מכדי להקשיב לי.
"אני מבקשת ממך שתלך מפה תיכף ומיד!" צעקה, "צא מפה מהר, חוצפה כזו, איך אתה מעז להיכנס לבית שלי ולסכן אותי!?"
"אבל אני לא מסכן אותך." מחיתי תוך שאני נסוג במהירות לעבר הדלת, "הסברתי לך שאני…"
"ויוני המסכן שלי, התינוק שלי, כל הזמן דאגתי בגלל אבא שלו, אבל גם הילד שלי נמצא בסכנת חיים. אין כבר שום מקום בטוח בעולם." המשיכה אורה להתרגז.
"אני מבטיח לך שיוני בסדר גמור." ניסיתי להרגיע למרות שהיה ברור שהיא לא מקשיבה לאף מילה מדברי.
"צא מפה!" נבחה עלי, פתחה את הדלת והתחבאה מאחוריה כדי שחלילה לא אגע בה בדרך החוצה.
יצאתי החוצה נבוך ומוטרד מאוד וברגע שהגעתי למכוניתי ניסיתי להתקשר ליוני, אבל הנייד שלו היה תפוס.
כשהגעתי הביתה מצאתי פתק ממנו – נסעתי לדבר עם אימא. אני מתנצל בשמה. הייתי צריך להגיד לך שלא תגלה לה שאתה נשא. יש לה קצת בעיה בקשר לזה. ביי.
הכנתי לעצמי סלט וחביתה וישבתי לאכול מול הטלוויזיה, מנסה להתנהג כרגיל, אבל התקשיתי לבלוע. המבט הלטוש של אורה שננעץ בי בפחד, והגירוש המעליב שלי מביתה פגעו בי הרבה יותר מכפי שהיה לי נוח להודות.
הייתי בטוח שהיא תאסור על בנה ליצור איתי יותר קשר ולמרות שפעמים רבות הערתי לו שעליו לשהות זמן רב יותר עם הוריו התגעגעתי אליו, וגם דאגתי לו מעט.
הוא התקשר בדיוק כשעמדתי ללכת לישון וביקש שארד למטה ואעזור לו לקחת הכול למעלה.
"מה לקחת?" לא הבנתי, "איפה אתה בדיוק?"
"לקחת את הדברים שלי" הסביר יוני, "אני פה למטה. הנהג מונית הסתלק והמעלית מקולקלת. אני לא מצליח לסחוב הכול לבד."
ירדתי למטה ומצאתי אותו עומד בין שתי מזוודות, תיק צד ענקי תלוי על שכמו.
"עזבת את הבית?" נדהמתי.
"היא זרקה אותי החוצה כי אמרתי שאני לא מתכוון ללכת למיון ולבקש שיתנו לי זריקות נגד חשיפה לאיידס."
"בגלל זה אימא שלך זרקה אותך מהבית?"
"כן, למרות שאני חושב שהקש ששבר את גב הגמל היה הסירוב שלי להתקלח במים רותחים ולשפשף את עצמי במברשת. היא התפוצצה מכעס ופשוט זרקה את כל הדברים שלי החוצה ואמרה לי לעוף מהבית. מזל שהיה לי מספיק שכל לקחת את המזוודות והתיק לפני שעפתי החוצה."
"מזל גדול." נאנחתי והתחלתי לעלות במדרגות עם המזוודות.
"נורא חבל שלא יכולתי לקחת את המחשב שלי." הצטער יוני כשהגענו סוף סוף הביתה, מזיעים ומתנשמים.
"לא נורא. תשתמש בשלי."
"המחשב שלך ענתיקה. אי אפשר להוריד בו פורנו שווה."
"טוב מאוד. ילד בגילך לא צריך לראות פורנו. אתה רעב? להכין לך משהו?"
"אולי טוסט פיצה."
הכנתי לו טוסט ושאלתי מה קורה עם אביו.
"אבא באפריקה. אימא לא אמרה לך? הוא בונה שם גשרים ודברים כאלו."
"כן, היא אמרה לי, אבל היא… לא ידעתי מה מהדברים שלה אפשר לקחת ברצינות ומה לא."
יוני נאנח. "כן, זו בעיה. לפעמים היא לגמרי הגיונית ופתאום היא יורדת מהפסים, בעיקר בנושא של איידס והומואים."
"ואיך אבא שלך?"
יוני העווה את פניו בחוסר רצון. "הוא בסדר, אני חושב. מאז שהוא עם אשר אני כמעט לא רואה אותו."
"אשר, השותף שלו לעסקים?"
"לא, אשר החבר שלו. מאז שאבא הודיע לאימא שהוא התאהב במנהל עבודה שלו והוא רוצה להתגרש ממנה היא הפסיקה לצאת מהבית, ואחרי שהיא שמעה שהם גרים יחד כמו זוג נשוי היא התחילה פתאום נורא לפחד מאיידס. גם קודם היא הייתה חולת ניקיון ונורא קפדנית, אבל אחרי שאבא עזב היא בכלל… לא יודע. אני אוהב אותה, היא אימא שלי, אבל קשה איתה."
"אולי אתה צריך לעבור לגור עם אבא."
יוני הניח את המזלג מידו והרחיק מעליו את הצלחת. "לא." אמר בתוקף, "בשום פנים ואופן לא. אם אתה לא רוצה אותי פה אני אלך לגור ברחוב או אצל יובל, אבל אני לא מוכן לגור אצל אבא כל זמן שאשר שם."
"אני מבין." אמרתי בקול מרגיע למרות שלא ממש הבנתי.
"לא, אתה לא מבין." פיתל יוני תלתל שחור על אצבע דקה. "אתה לא מבין כלום. בפסח לפני שנה אבא בא לביקור כדי לנסות שוב לשכנע את אימא לתת לו גט וביקש שאני אגור אצלו כמה ימים. הייתי חייב לברוח משם אחרי הלילה הראשון, אני בחיים לא נשאר יותר לבד עם החבר שלו."
עכשיו הבנתי.
"בסדר, אל תתרגש. אף אחד לא זורק אותך לשום מקום. תגמור לאכול ולך לסדר את הבגדים שלך בארון, ואל תראה טלוויזיה עד שעה מאוחרת, מחר יום לימודים."
"בסדר, מבאס אחד."
לפנות בוקר הוא פלש למיטה שלי, התלונן שהוא לא מצליח לישון ושיש לו סיוטים השעין את ראשו על כתפי ונרדם מיד אחר כך, תלתל שחור מפותל סביב אצבעו הדקה.

"היא זרקה אותך החוצה רק כי אתה נשא?" השתומם סשה והידק את כף ידו על כתפי בניסיון לנחם ולעודד אותי.
"כן, ברגע שהיא שמעה שאני נשא היא התחרפנה לגמרי ואחר כך התברר שכל מה שהיא סיפרה לי זה סתם המצאות – בעלה מנסה להתגרש ממנה כבר שנתיים ומעדיף לחיות באפריקה, רחוק מהבן שלו, רק כדי לא להיות לידה, אבל היא ממשיכה עם ההצגה הזו שהם זוג רגיל ואוהב והוא נעדר רק בגלל העבודה שלו."
"למעשה זה מעורר רחמים. למה היא התחתנה איתו בכלל?"
"מי יודע, ולמה עדה התחתנה אתך?"
"כי נמאס לה מהנדנוד של אימא שלה ז"ל, וגם כי היא רצתה ילדים ורצתה שיהיה להם אבא שיעזור לה לגדל אותם. למה היא בחרה דווקא בי רק אלוהים יודע."
"היא בחרה בך כי אתם חברים טובים. היא ידעה מי אתה ואתה ידעת מי היא, לכל אחד מכם היה משהו לתת לשני."
"היה לי מזל איתה." הסכים סשה בשביעות רצון, "וגם אתך יש לי מזל." הוסיף, ולפני שהספקתי לשאול איזה מין מזל היה לו איתי הוא חסם את פי בנשיקה, ויותר לא דיברנו על האירוע, אבל הזעזוע שחטפתי בגלל אימא של יוני לא פג למרות תמיכתו של סשה.
המבט המפוחד שתקעה בי ברגע שאמרתי לה שאני נשא איידס רדף אחרי. מצאתי את עצמי מחלק את מכרי לאלו שידעו עלי לעומת אלו שלא ידעו, מנסה לנחש מה תהיה תגובתם של אלו שלא יודעים עדיין, שואל את עצמי מי באמת ישתתף בצערי וימשיך לאהוב אותי כרגיל ומי יירתע ממני בבהלה?
היחיד שיכולתי לשתף בבעיה הזו היה סאני שהבין היטב את רגשותיי וייעץ לי לא לספר לאף אחד אלא אם כן זה באמת הכרחי, וללכת לקבוצת תמיכה לנשאים.
"קבוצת תמיכה?" העוויתי את פני בפקפוק, "אתה רואה אותי מצטרף לחבורה של מסכנים שיושבים ומתלוננים אחד באוזני השני על הצרות שלהם?"
"אפשר להגדיר את זה גם ככה." צחק סאני, "אבל למי תספר על הצרות שלך כנשא אם לא לחברים לצרה, כמוני למשל?"
היה בזה משהו, אפילו אינדיבידואליסט מושבע כמוני שלא אוהב קבוצות היה חייב להודות בכך, ולכן הרמתי טלפון לרקפת – העובדת הסוציאלית שלי – ועשיתי לה את היום כשהודיתי שאני שוקל הצטרפות לקבוצת תמיכה.
"קרה משהו מיוחד שגרם לך לפנות אלי דווקא עכשיו?" התעניינה רקפת בחביבות מקצועית.
"כן, בערך, בעצם לא ממש… מישהי לא כל כך יציבה נפשית נכנסה לפניקה כשסיפרתי לה שאני נשא וזרקה אותי מהבית, זה קצת ערער אותי." הודיתי.
"יש אנשים שסובלים מאיידספוביה, חשוב שתזכור שהבעיה היא שלהם לא שלך." אמרה העובדת הסוציאלית בקול חמים ומעודד ונתנה לי מספר טלפון של מישהו בשם דייב.
לדייב היה מבטא אמריקאי קל ונחמד וצחוק נעים. הוא הזמין אותי למפגש הבא של הקבוצה שיערך בשעות הערב בהרצליה במקלט של בית הספר היסודי דקל אשר ברחוב הדקל.
למרות ההסברים המפורטים שלו הסתבכתי קצת – מי ידע שהרצליה כל כך גדולה? – ועד שהגעתי לרחוב הדקל ומצאתי את בית הספר היסודי שהיה בקצה הרחוב החמצתי את התחלת הפגישה.
לרגע כמעט ששבתי על עקבותיי, אבל רק לרגע, הרי הבטחתי שאבוא ודייב ממתין לי.
נכנסתי, קצת בחשש, נבוך בגלל האיחור, והתקבלתי בסבר פנים יפות ובכוס קפה ועוגה. מסתבר שכמעט כל אחד מהבאים לקבוצת התמיכה התקשה למצוא את רחוב הדקל בפעם הראשונה ואיחר, ואני פשוט ממשיך את המסורת.
סיפרתי מעט על עצמי ועל החוויה שגרמה לי להצטרף לקבוצה ושמעתי סיפורים מסמרי שיער על חברים שהפנו עורף, בני משפחה שהתנכרו, או גרוע מכך, ישבו שבעה על הנשא בעודו בחיים.
גיליתי, מזועזע מעט, שאני בין המבוגרים בחבורה ובין היחידים שיש לו חיי מין מסודרים עם בן זוג קבוע ובריא. הרוב הסתפקו בסטוצים והוויכוח אם לספר או לא כשמדובר בסקס מזדמן התלהט מחדש בכל פגישה.
מעט מאוד מהנוכחים טענו שצריך לספר תמיד, חלק גרסו שעדיף להיות רק עם נשאים וככה לחסוך את ההתלבטויות והרוב חשבו שטיפשי להיחשף לפני זרים כשכל מטרתך היא רק זיון חפוז.
כששאלו אותי לדעתי התחמקתי ואמרתי שבלי קשר לאיידס אני מעדיף להכיר טוב את בן זוגי למיטה, גם אם הוא לא אהבת חיי, וככל שאני מתבגר ככה פוחת החשק שלי להגיע למצבים אינטימיים עם זרים.
"אבל זה לא משעמם?" עיקם צעיר שרירי יפה תואר וממותג אחד את פרצופו הנאה, "להיות כל הזמן עם אותו אחד במיטה?"
חשבתי על ספוטניק שלי, הגבר הזה שאני מכיר שנים רבות כל כך ופתאום הבנתי שלמרות הזמן הרב שאנחנו מכירים סשה מעולם לא שעמם אותי, אולי בגלל זה אנחנו עדיין בקשר? אבל שמרתי את מחשבותיי לעצמי ולקבוצת התמיכה אמרתי שאני כנראה טיפוס שלא משתעמם בקלות.
"אני דווקא אוהב שגרה וקביעות ולא מחבב הפתעות." סיפרתי להם ושבוע אחר כך מצאתי את עצמי משתעמם עד דמעות בעודי מבצע את מה שהוא עיקר עבודתו של חוקר פרטי – לשבת ולהמתין עד בוש.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il