הבלש זהבי – פרק לא'

04/08/2014

עדה נכנסה למשרדי, סגרה את הדלת מאחוריה והתיישבה, מביטה בי במבט תקיף.
"מה שלומך עדה?" חייכתי אליה, "מה אפשר לעשות כדי לעזור לך?"
"אתה יכול להפסיק לחייך כמו טיפש, לנתק את הטלפון כדי שלא יפריעו לנו ולהתחיל לדבר."
"לדבר על מה?" היתממתי.
"על ההתחממות הגלובלית של כדור הארץ!" רשפה עדה וניתקה את הטלפון שלי.
"עדה בבקשה…"
"אל תבלבל את המוח, אתה חבר שלו או לא?"
"אם את מתכוונת לסשה אז…"
"לא! אני מתכוונת לאליהו הנביא. בטח שאני מתכוונת לסשה, סשה החבר הכי טוב שלך? סשה שאתה נותן לו לעשות צחוק מעצמו?"
"הוא גם אבא של הבנות שלך. למה שאת לא תגידי לו משהו?"
"כי זה עסק של גברים. אתה הבן זוג שלו, לא?"
"לא בדיוק עדה. זה קצת מסובך."
"לא, זה לא. סשה השתגע ועושה מעצמו צחוק בגלל השרלילה הקטנה הזו ואתה שותק."
"מה אני יכול להגיד? במקרים כאלו עדיף לשתוק."
"גולדי, הוא מבזבז על האפס הקטן הזה כסף כאילו אין מחר, הוא עושה מעצמו צחוק בגללו ומזניח את הבנות שלו. הבנות שלנו, אתה קולט? מה אני אמורה להגיד להן? שאבא השתגע?"
"לכל אחד יש זכות להשתגע קצת מידי פעם עדה. כשאת היית נדלקת על מישהי ושוכחת הכל הוא טיפל בילדות בלי תלונה ושתק, אפילו כשנוגה קיבלה התקפת אסטמה אחרי הסצנות שלך ושל נורית הוא שתק. למה את לא יכולה לפרגן לו קראש קטן?"
"אהה! אז עכשיו אני יוצאת הנקבה הקנאית והרעה? המכשפה הלסבית שלא מפרגנת? ככה אתה רואה את זה?" נפגעה עדה עד עמקי נשמתה ודמעות החלו לזלוג על לחייה.
הומו או לא, דמעות של נשים פועלות עלי כמו על כל גבר מצוי והופכות אותי לרכיכה חסרת ישע. "עדל'ה… נו, די, מספיק. זו רק תקופה כזו, הוא יתגבר על זה. אל תבכי בבקשה."
"לך תדבר איתו בבקשה כי איתי הוא לא מוכן לדבר. אני בקושי אומרת לו בוקר טוב וכבר אנחנו רבים."
"לפחות את זוכה לראות אותו בבוקר, אני רואה אותו רק במשרד וגם אז הראש שלו בעננים."
אנחנו מביטים זה בזה ונאנחים. ספוטניק שלי, האדם היציב, הרגוע והצפוי ביותר בעולם, התאהב פתאום בגבר צעיר, יפה וגנדרן ובבת אחת הפך את עורו ונעשה ספונטאני, רגיש, והפכפך כמו ילדה בגיל ההתבגרות.
אין יותר מפגשים שבועיים במיטה, אין הפסקות צהרים על הספה במשרד. סשה שלי עושה פתאום דיאטות, הולך למכון כושר, עושה יוגה, קונה בגדים צעירים מידי בשבילו, ומבלה בלילות בריקודים במועדונים.
ספוטניק התחיל להתנהג כמו אידיוט וידי קצרה מהושיע.
"איפה פגשת אותו?" התפלאתי אחרי שראיתי בחטף את הבחור הצעיר שכבש את ליבו כשהוא בא לביקור קצר במשרד.
"הבוס שלו הוא לקוח ותיק שלי. עידן הביא לי כמה מסמכים מהבוס וברגע שהסתכלנו זה על זה…" הוא חייך חיוך חולמני, "הוא לא חמוד?"
"מאוד חמוד. בן כמה הוא?"
"בן עשרים ושמונה, אבל הוא נראה הרבה יותר צעיר. נכון?"
"הוא נראה בקושי בן עשרים." הודיתי, אבל לא אמרתי שעידן נראה לי כמו ילד מפונק וגנדרן שרגיל שכולם יכרכרו סביבו בהערצה ושאין לי מושג מה יש לגבר רציני כמו סשה לחפש אצלו.
כלומר, ברור היה מה יש לו לחפש, וברור היה שהוא גם מצא, אבל להתאהב בעלם המתפנק הזה? לספר לי שהוא בוגר לגילו ומדהים ומקסים? לשכור לשניהם דירה ולהתחיל לגור איתו? להסיט מעליו את ידי בכל פעם שנגעתי בו ולספר לי על נאמנות ואהבה בעיניים נוצצות מהתרגשות? סשה שלי? סשה שכבר לא היה שלי בגלל הילדון המטופש הזה.
ברור היה לכל צופה מהצד שהביט בזוג הזה שהוא מתבונן בתאונה שרק מחפשת הזדמנות להתרחש, וזה גם מה שאמרתי לעדה הזועמת.
"ואיך אתה מרגיש בקשר לכל הסיפור הזה? בטח גם לך קשה." נזכרה פתאום לשאול.
משכתי בכתפי, מסרב להודות שכן, קשה לי, שאני מקנא, שאני מתגעגע ושאני שונא לראות אותו מאוהב באחר.
"אני בסדר. הייתה לי ההזדמנות שלי עם סשה והפסדתי אותה בגלל אורי. אין לי זכות להתלונן עכשיו." אמרתי.
"כן אבל… אבל בכל זאת… קודם הייתם ביחד ועכשיו… אז מה אתה עושה בקשר לסקס עכשיו, כשהוא איתו?"
"כלום." נאלצתי להודות, "אני לא עושה כלום."
"ולא חסר לך?"
"חסר, בטח שחסר, אבל מה אני יכול לעשות? הוא דלוק על העידן הזה ולא רוצה אותי יותר."
"גם אתה יכול לחפש מישהו להידלק עליו."
כבר נדלקתי פעם אחת על מישהו, הוא שוכב עכשיו בבית קברות חשבתי לעצמי, וכרגיל, שמרתי את מחשבותיי על אורי לעצמי.
לעדה אמרתי שזה בסדר, שלא באמת אכפת לי שמאז שסשה גילה מחדש את האושר שבאהבה נותרה לי רק כף ידי הימנית כשותפה לסקס.
"בגילי… נו, באמת. לא יקרה לי כלום אם אני אנוח קצת." הצטחקתי אליה והבטחתי לה שאנסה לדבר איתו ולהכניס קצת הגיון במוחו, אבל עכשיו יש לי המון עבודה ואני בטוח שגם לה אז…
היא חיברה שוב את הטלפון, הודתה לי והלכה ואני נותרתי לבד עם מחשבותיי. לעדה יכולתי לשקר ולהעמיד בפניה פנים שאני שווה נפש לשינויים בחייו של סשה, אבל לא היה טעם לשקר לעצמי. התגעגעתי אליו, קינאתי ביכולת שלו להתלהב באותה עוצמה כמו שעשה לפני עשרים שנה ושנאתי את הילד המטופש הזה שהצליח לעורר בסשה רגשות שחשבתי שהוא חש רק כלפי.
זה היה שטותי כמובן, לא הייתה לי זכות להרגיש ככה. הוא היה ראשית כל חבר שלי. הייתי צריך לשמוח בשמחתו ולקוות לאושרו, ובאמת, קיוויתי בכל ליבי שיהיה מאושר, אבל למה עם הילדון המאוס הזה?
מעולם לא הצלחתי לקיים את הבטחתי לעדה. דווקא ניסיתי לתפוס את סשה לשיחה, אבל הוא הפסיק לבוא אלי לדירה לביקורים ובמשרד היה תמיד לחוץ וממהר, ואת כתובת הדירה שבה גר עם עידן לא ידעתי, ובין כה וכה לא יכולתי לבוא לבקר אותו בדירתם המשותפת, לא כשעידן מסתובב שם עם גופו החטוב והחלק, שערו המטופח, בגדיו התואמים להפליא וחיוכו המדושן עונג, וככה עבר לו שבוע, וערב שישי אחד, כששוב ישבתי מול הטלוויזיה, תוהה למה לכל הרוחות אני משלם כל כך הרבה כסף אם אף פעם אין משהו נורמאלי לצפות בו? נשמעה דפיקה על הדלת.
"זה פתוח יוני." צעקתי, משתומם קצת, כי השעה הייתה יחסית מוקדמת ויוני שהתחיל לעבוד בסופי שבוע כמלצר באיזה פאב אופנתי חזר בדרך כלל הרבה יותר מאוחר, ולפעמים, כשמצא לו מישהו שהיה לטעמו, לא חזר הביתה כלל.
הדלת נפתחה וסשה עמד בפתח. "זה לא יוני." אמר במעין התנצלות רווית דמעות, ומיד ידעתי שמשהו נורא קרה.
קמתי אליו ובדרך רציתי להדליק את האור, אבל הוא ביקש בקול מעוך וחרישי שלא אעשה את זה. "אני מעדיף חושך."
"רוצה לאכול משהו, אולי לשתות?"
"לא, תודה. אני מקווה שאני לא מפריע."
"אל תהיה טיפש." נזפתי בו, סוקר את פניו ככל שהותירה לי האפלולית, "מה קרה ספוטניק?" אחזתי בכתפו.
הוא הטיל את עצמו עלי והחל להתייפח בזרועותיי. "הוא נעלם. פשוט נעלם ודי. אני לא יודע מה קרה לו, פתאום הוא נעלם לי."
"מי נעלם? למה אתה מתכוון נעלם?"
"אני מתכוון שעידן לקח את הדברים שלו ונעלם. הסתלק לו ודי."
"רבתם קודם או משהו?"
"לא, שום דבר. תכננו לנסוע לבודפשט בשבוע הבא, כבר קניתי כרטיסים. הכל היה לגמרי רגיל ופתאום…"
האומללות שלו הייתה כל כך חשופה עד שהיא הכאיבה לי. הוא נצמד אלי כמו ילד קטן שאיבד את אימו, אוחז בי כאילו רק אני נותרתי לו בעולם כולו.
"דברים כאלו קורים סשה, בטח הייתה לו סיבה. אולי הוא נבהל, או נמאס לו, או שאולי… תראה, הרי בטח ידעת שזה לא ימשך לנצח, הסיפור שלך ושלו."
"למה לא? אהבתי אותו, אני עדיין אוהב, והוא אהב אותי. למה לא היינו יכולים להיות יחד לתמיד?"
"כי… כי… לא יודע סשה, פשוט חשבתי… אין לי מושג."
"חשבת שהוא צעיר מידי בשבילי, שהוא איתי רק כי אני משלם את החשבונות, אחרת איזו סיבה יכולה להיות לבחור מדהים כזה להיות עם זקן שמן כמוני? תודה שזה מה שרצית להגיד."
"סשה, באמת… אתה לא זקן ולא שמן. אתה גבר מרשים מאוד ו…"
"יכול להיות שהוא גילה שהייתי נשוי? אמרת לו משהו על עדה והבנות?"
בהיתי בו נדהם. "הוא לא יודע על עדה והבנות?"
"לא. עוד לא הספקתי לספר לו."
"לא הספקת? אבל אתם יחד כבר… כמה זמן אתם יחד? לפחות שלושה חודשים, לא?"
"בשבוע הבא ארבעה חודשים. לכבוד זה תכננתי את הטיול לאירופה."
"ומתי בדיוק תכננת לספר לו שיש לך שתי בנות קטנות?"
"חיכיתי לרגע המתאים אדי, אל תציק לי בבקשה."
"טוב, אני לא סיפרתי לו. איך יכולתי? ראיתי אותו אולי שלוש דקות ובחיים לא הייתי איתו לבד. די מידרת אותי מהחיים החדשים שלך."
"זה לא היה מידור, אני פשוט… לא יודע. רציתי לשמור אותו לעצמי, לא רציתי לדעת מה אתם חושבים על זה."
"מי זה אתם?"
"אתה ועדה בעיקר. אני יודע שאני מבוגר מידי בשבילו ושאין לי מה לחפש עם בחור כל כך יפה, אבל אני כל כך אוהב אותו אדי, מאז שפגשתי אותך לא הייתי כל כך מאוהב."
"פגשת אותי כשהיית תלמיד בתיכון סשה, עוד לא התגלחת כשראיתי אותך בפעם הראשונה."
"כן, אני יודע, גם אז לא הייתי בחור יפה ובטח שלא עכשיו כשיש לי שערות שיבה וכרס, אבל אני עדיין אותו אדם, כשאני מתאהב אני עושה את זה עם כל הלב. אני אוהב אותו מאוד והוא נעלם לי בלי הסברים וזה כואב לי נורא."
"אני יודע חמוד, אני כל כך מצטער. הלוואי ויכולתי לעזור לך."
"אתה יכול לעזור לי, אתה יכול למצוא אותו. זה המקצוע שלך, למצוא אנשים שנעלמו, אז תמצא לי אותו."
"אני לא יודע אם זה רעיון טוב סשה. אם הוא הסתלק סימן שהוא לא רוצה להיות אתך יותר, ואני לא בטוח שכדאי…"
"אני חייב לדעת למה. אני מוכרח לדעת!"
"סשה, לדעתי…"
"אני לא רוצה לדעת מה דעתך. אני רוצה שתיתן לי את הוודקה האמריקאית הזו שאתה שומר בפריז'ר ושמחר תלך ותמצא לי אותו כדי שאני אוכל לדעת למה.
נתתי לו את הוודקה ההיא שהמתינה זמן רב לשעת כושר והשגחתי עליו כשהשתכר. הוא לא היה רגיל לשתות ועוד לפני שהוודקה נגמרה הוא כבר איבד כל שליטה על עצמו ודיבר בלי מעצורים.
כל הכאב והעלבון נשפכו ממנו בדיבורים על האהבה שלו אל עידן שלדבריו גרם לו לחוש שוב צעיר ומלא חיים, ומשם עבר לדבר על התקופה הרחוקה ההיא כשרק השתחררנו מהצבא ואיך הוא הבין רק בחופשת השחרור שלנו עד כמה הוא מאוהב בי וכמה הוא סבל וכאב כשהבין שהוא איחר את המועד ואני עם אורי ולא יכול לראות בו יותר מידיד.
כנראה שהזיכרונות הכואבים ההם מלפני יותר מעשרים שנה עוררו בו כעס ומצב רוחו העצוב והבכייני השתנה והפך לזעם. "הבנות שלי נולדו רק בגלל שאתה לא רצית אותי!" הטיח בי בעוד אני מפשיט אותו ומשכיב אותו במיטה. "אחרי שעזבת אותי חשבתי שאם אני לא יכול להיות הומו אני יכול לפחות להיות אבא."
"אפשר להיות גם אבא וגם הומו." ניסיתי להרגיע אותו.
"לא, אי אפשר!" צעק סשה בהתקף כעס פתאומי, "אני יכול להיות או אבא או הומו, לא יכול להיות גם וגם! מזדיין בתחת לא יכול להיות גבר אמיתי כמו אבא שלי."
"אבא שלך היה בן זונה עלוב שחזר לרוסיה ועזב אותך ואת אימא שלך לבד לטפל באימא החולה שלו." הזכרתי לו.
"כן, אני יודע, אבל הוא לא היה הומו, הוא אהב נשים והן אהבו אותו ואני…" סשה התחיל לבכות, הדף אותי מעליו כשניסיתי לחבק אותו והאשים אותי שהכול קרה בגללי, שהרסתי את חייו.
"לא נכון." מחיתי, זו הייתה טעות, אין טעם להתווכח עם שיכורים, אבל הייתי עייף מכל הסיפור ודי פגוע מהדברים שלו.
במקום להירגע סשה נכנס למעין התקף זעם הזוי, קילל אותי ברוסית וניסה להכות אותי כשניסיתי לשכנע אותו לשכב בשקט. האגרוף שהוא הצליח להנחית על כתפי ממש כאב והיה עלי לאחוז בו בכוח כדי שיפסיק, ופתאום, תוך כדי המאבק המגושם שלו בי הוא נרגע בבת אחת, נשכב על המיטה ונרדם.
יצאתי מחדר השינה מזועזע וחבול מאגרופיו ונתקלתי ביוני שהציץ מבוהל לחדר השינה שלי. הוא היה עייף אחרי משמרת לילה ועיניו היו אדומות מאוד. כנראה ששוב עישן ג'וינט אחד יותר מידי.
"לך לישון יוני, אתה נראה הרוג."
"מי שמדבר. מה קרה לסשה."
"החבר שלו נעלם."
"מה זאת אומרת נעלם?"
"זאת אומרת שהוא לקח את הדברים שלו והסתלק."
"למה?"
"לא ידוע. כנראה שלא התאים לו יותר."
"סשה המסכן, מזל שיש לו אותך."
"כן, באמת מזל. קדימה ילד, לך לישון."

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il