דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
16/06/2014
אף פעם לא חשבתי את עצמי לבחור יפה. תמיד הרגשתי שמן מידי, לא שרירי מספיק ושעיר מידי. כשאני מסתכל היום בתמונות שלי מלפני עשרים שנה אני לא מבין למה מיררתי לעצמי את החיים. התמונות שלי מגיל עשרים ושלושים מראות גבר צעיר ונאה עם חיוך נחמד, חבל על כל הזמן שבזבזתי בהרגשה שאני לא נראה מספיק טוב, אני מניח שאם אחיה עד גיל שישים למשל ואתבונן בתמונות שלי מהיום שוב אתפלא מה רציתי מעצמי לפני עשרים שנה, אבל גם כיום, כמו תמיד, אני חש שמן ומוזנח ולא אוהב להביט במראה.
הפעם היחידה בה הרגשתי באמת בסדר עם עצמי הייתה כשהייתי עם נועם. הוא היה כל כך יפה ומדהים עד שרק להיות איתו אישר לי, ולכל מי שהביט בי, שגם אני שווה, כי אחרת מה פתאום בחור שנראה כמו דוגמן יבלה בחברתי?
ברגע שהוא עזב התכערתי וחזרתי להיות שוב אני הרגיל. העליתי במשקל, הפסקתי להתאמן ונראיתי כמו שהרגשתי – מכוער.
מילי לקח את ההזנחה שלי ללב יותר ממני וכל הזמן דחק בי לצאת איתו לקניות ולחדר כושר. היה לי קשה מאוד להיפטר ממנו, הוא עבד איתי בנגרייה – הוא מעצב הבית שלי – והוא גר בדירה מתחתי. הייתי צריך להפוך לרואה ואינו נראה כדי לחמוק ממנו.
הכרתי אותו כמה שבועות אחרי שנועם נכנס לחיי. הייתי זקוק למישהו שיעזור לקליינטים לגבש לעצמם דעה ולהחליט מה הם רוצים ממני. שאלתי את נועם אם הוא מכיר מעצב שמתמצא במטבחים וברהיטים ויש לו סבלנות של ברזל לנשים מעצבנות ונועם חייך והביא אלי את מילי.
בהתחלה הייתי נבוך מעט מההומואיות הכול כך מופגנת שלו. אני לא בארון, אפילו בני משפחתי כבר הפנימו שנשים לא מעניינות אותי – למרות שהם מעדיפים לא לחשוב על הנושא המביך הזה – אבל קשה לא לחשוב על הומואים כשמילי נמצא בסביבה. בכל זאת, למרות הגינונים הנשיים שלו, בגדיו המעוצבים לעייפה וטון הדיבור המתפנק שלו הוא מוכשר מאוד ומצליח תמיד לקלוע לטעמן של הקליינטיות הבררניות שלנו.
שוורץ מתחלחל כל פעם שהוא רואה אותו, אבל משלים עם נוכחותו כי הוא טוב לעסקים. אחרי שמכירים אותו מתברר שמתחת לתסרוקות המתחלפות תדיר שלו שוכן מוח חד ושנון ושבסך הכול הוא בחור טוב וחבר נאמן. אני באמת מחבב אותו, אבל לפעמים הוא יותר מידי בשבילי, יותר מידי יפה, יותר מידי צעיר, מעודכן וקופצני מידי, ובעיקר, יותר מידי הומו.
אף פעם לא הצלחתי להבין מה היו באמת היחסים בינו לבין נועם, לפעמים אני חושד שהם עדיין בקשר למרות שמילי נשבע לי שמאז שנפרדנו הם לא מדברים יותר. לפי מילי נועם הסתלק לו לטיול במזרח הרחוק שבוע אחרי שעזב אותי ומאז הוא לא קיבל ממנו אפילו גלויה.
אני יודע שהם מכרים ותיקים מאוד ואם היה לי אומץ הייתי שואל אם הם הזדיינו לפני שאני נכנסתי לתמונה, אבל אין לי וטוב שכך. מן הסתם עדיף לא לחטט בנושא הזה יותר מידי, ובכל זאת, כל פעם שאני עם מילי אני שב ונזכר בנועם ולכן אני מנסה לחמוק ממנו ככל האפשר.
כמה ימים אחרי שסיגי הבטיחה לי לחשוב על ההיריון שלה נכנס מילי לדירתי בלי לדפוק קודם בדלת וביקש קפה. הכנתי לו והוא התיישב מולי עם הספל שנתתי לו ושאל מה דעתי על התספורת החדשה שלו.
"מקסימה." אמרתי בלי שטרחתי להביט.
"אתה לא חושב שהצבע הזה בהיר מידי?" התחנחן מילי.
"לא יודע מילי, מה זה משנה? בין כה וכה תשנה אותו בעוד שבוע."
"אתה פשוט רשע." נאנח מילי, "אתה תהיה אבא קשוח."
הנחתי את הספל שלי והבטתי בעיניו הכחולות. "ידעתי שבסוף היא תספר לך."
"היא לא סיפרה, ניחשתי לבד. אתה לא רוצה לדעת איך?"
"לפי החזה שלה?"
הוא צחק. "אז אתה לא באמת עיוור."
"לא, אני לא." חייכתי בעל כורחי.
"שתדע לייבו שאני בעדך, הרעיון הזה מוצא חן בעיני ואם יהיה צורך גם אני אעזור עם התינוק."
"באמת?" הופתעתי, "חשבתי שאתה שונא תינוקות."
"פעם באמת חשבתי שהם מיותרים, אבל היי… כולנו התחלנו ככה, וכל זמן שאני לא אצטרך להחליף חיתולים… יכול להיות שאני מתבגר סוף סוף?"
"אני מאוד מקווה שכן. אחרי הכול אתה כבר בטח בן… בן כמה אתה באמת מילי?"
"זה סוד כמוס. בשבילך אני תמיד אהיה בן עשרים ותשע." צחקק מילי בגנדרנות.
"שטויות מילי, כולם מתבגרים ומזדקנים, אפילו אתה. אפילו נועם המושלם הולך ומזדקן."
"תפסיק, הוא לא מושלם, ואם כבר מדברים עליו, כדאי שתדע שהוא שוב בארץ."
משכתי בכתפי, מתעלם מהמהומה שהבשורה הזו חוללה בליבי, "לא אכפת לי."
"שקרן."
"עזוב אותי מילי, הסיפור איתו נגמר ודי."
"כן, אני יודע. עכשיו אתה עם היצור."
"אני לבד. אשר ואני זה רק… רק סתם כזה."
"מה שתגיד, טוב, אני הולך לחדר כושר."
"חכה רגע מילי, אני יכול לבוא אתך?"
"אתה רציני, מה קרה לך פתאום?"
"לא קרה כלום. נמאס לי להראות כמו סופגנייה."
"אהה!" אמר מילי, "ואין לזה שום קשר לנועם?" שאל וקרץ, ומיד וחטף ממני כאפה.
"שתוק כבר. אין לזה שום קשר לאף גבר, אני צריך להיכנס לכושר לכבוד התינוק של סיגי."
"כן, בטח." אמר מילי בספקנות.
"שתוק כבר נודניק, תפסיק להיות הומואית רעה כזו."
היה קשה מאוד לחזור לחדר כושר אחרי שנה של בטלה. חזרתי הביתה מעוך וכאוב וגיליתי את אשר ממתין לי על הספה.
"איך נכנסת?" התפלאתי.
"השכנה שלך נתנה לי להיכנס. תגיד, היא לא קצת בהיריון?"
"כן. והפעם לא תהיה הפלה, אחרי שהבטחתי שאני אעזור לה עם הילד היא הסכימה ללדת."
"יופי לה. מי האבא?"
"אין לי מושג, אבל היא לא רוצה שום קשר איתו, אני אהיה האבא של התינוק שלה."
"ילדים זה תיק קשה לייבו, אתה בטוח שאתה רוצה לקחת את זה על עצמך?"
"כן, בטוח. תראה, זה לא שאני הולך לאמץ את הילד שלה, אבל כמה הפלות היא עוד תעבור? היא מתה לילד, את זה אני יודע, וגם לי מתחשק לפנק איזה תינוק קטן, אני חושב שאני אהיה טוב בזה."
"שיהיה לך בהצלחה." אמר אשר בספקנות, "אולי יצליח לך יותר ממה שהצליח לי. אני עם הילדים שלי לא מסתדר בכלל."
"יש לך ילדים?" נדהמתי.
"כן, שלושה, אבל אנחנו כמעט לא בקשר. אימא שלהם דאגה לזה."
"אימא שלהם?"
"כן, גרושתי."
"היית נשוי?"
"כן. למה אתה מתפלא? לא סיפרתי לך שאני גרוש?"
"לא, אתה אף פעם לא מספר לי כלום."
"גם אתה לא."
"נכון אשר, אתה צודק. איך זה שבאת בלי להתקשר קודם?"
"התקשרתי, אבל לא ענית. איפה היית? בחדר כושר?"
"כן. נורא השמנתי לאחרונה, אני לא אוהב את עצמי ככה, החלטתי להתחיל לעבוד קצת על עצמי."
"לדעתי אתה בסדר גם ככה, אל תעבוד קשה מידי, חבל על הגב שלך."
"המדריך כושר בנה לי תוכנית אימונים ושמר עלי כדי שאני לא אגזים, מילי חושב שהוא נדלק עלי." הצטחקתי כי הרעיון שהבחור הצעיר והיפה הזה יתייחס בכלל לגרוטאה משומשת כמוני הצחיק אותי.
אשר לא נראה משועשע, הוא סקר אותי במבט עייף וקם. "אני חושב שעדיף שאני אלך." אמר בקרירות ופנה לדלת.
הופתעתי וקצת נפגעתי. "מה, אתה הולך? למה? נפגעת? אני סתם צוחק אשר, אל תלך." הנחתי יד על כתפו, הוא ניער אותה מעליו וניסה לצאת.
אין לי מושג למה לא הנחתי לו ללכת, אבל משהו בהבעת פניו, משהו כל כך פגוע ואומלל נגע בכאב שהחבאתי עמוק בתוכי.
"בבקשה אשר." אחזתי בזרועו, "אני מתנצל אם נפגעת. אני מאוד שמח שבאת, אל תלך, בוא, שב ותדבר איתי."
לא יודע מה השפיע עליו יותר, דברי או הנימה המפצירה בהם הם נאמרו, אבל הוא התרכך וחזר לשבת על הספה, נראה נבוך קצת, כמעט מבויש.
"מה הבעיה אשר, אתה בסדר?"
"לא יודע. יש איזה… יש איתי איזה בעיה שצריך לברר."
"לברר מה? על מה אתה מדבר?"
"גילו שיש לי איזה כתם על הריאה, לא ברור מה זה בדיוק, אבל צריך לעשות מין ביופסיה כזו… זה לא ממש רציני, רק כמה שעות אשפוז, אבל הרופאים מתעקשים שאני אבוא עם מלווה שיחזיר אותי הביתה כי אולי אני ארגיש לא טוב אחר כך. סליחה שאני מנדנד לך, אבל פשוט… העניין הוא שאני צריך מישהו שיהיה איתי לייבו ואין לי אף אחד חוץ ממך." אמר אשר בפשטות שנגעה לליבי.
הנחתי יד על ברכו. "ברור שאני אבוא, אין שום בעיה. מתי אתה עושה את הבדיקה הזו?"
הוא נאנח. "מחר." אמר בחוסר רצון, "אני צריך להיות במחלקה כירורגית בשמונה בבוקר. הכנתי הכול, התחייבות מקופת חולים וכל הבדיקות. בעבודה אמרתי להם שאני צריך יום חופש בשביל סידורים, לא רציתי לספר לאף אחד שאולי… אולי…"
"מה אולי? למה אתה מתכוון? לסרטן?"
"כן." הניד אשר את ראשו הגדול ואחר כך הסב ממני את פניו כדי שלא אראה שעיניו מלאות דמעות.
"אשר, אל תפחד, יהיה בסדר." הנחתי יד מרגיעה על כתפו.
"אני לא פוחד." הוא מחה בזעף, "אני רק מודאג. אבא שלי נפטר מסרטן ריאות ואני… אני דואג."
"אבא שלך עישן?"
"כן. עישן מגיל צעיר, וגם אני, אבל אחרי שהוא חלה הפסקתי. כבר עשרים שנה לא נגעתי בסיגריה ופתאום, כתם." קול יפחה עלה מגרונו והוא ברח לשירותים ונשאר שם זמן רב.
כשיצא הצעתי לו שיישאר לישון איתי.
"תודה, אבל לא בא לי סקס." אמר בכבדות ושוב פנה לדלת.
"גם לי לא מתחשק, בטח שלא אחרי ההתעללות שעברתי היום בחדר כושר."
"אז מה הטעם שאני אשאר לישון אתך?"
"סתם, בשביל הכיף."
"מה כיף בלישון עם יצור?" אמר אשר בביטול.
"אתה לא יצור, תפסיק לדבר שטויות. נו, בוא כבר, נכין ארוחת ערב יחד, נראה חדשות, נשתה בירה. גם לי לא בא להיות לבד, קדימה אשר, תן חיוך קטן, חיוך פיצפון? למעני?"
הצלחתי להצחיק אותו והוא נעתר לבקשתי ונשאר איתי וככה יצא שדווקא בערב בו לא היה לנו סקס התחלנו להכיר זה את זה.
במקום להזדיין דיברנו, סיפרנו אחד לשני על החיים שלנו – הוא על אשתו והילדים שלו שדחקו אותו מתוך חייהם אחרי שהתגלה שהוא הומו, ואני על נועם שאהב אותי ונתן לי להרגיש נפלא עד שיום אחד פשוט שמט אותי מתוך חייו והלך לדרכו, משאיר אותי שבור ואומלל.
בלילה ישנו יחד חבוקים ובבוקר נסענו יחד לבית החולים לעשות את הבדיקה של אשר.
הכול הלך בלי בעיות עד שהוא יצא מחדר הבדיקות. בזמן שחיכינו לסניטר שיעלה אותו למחלקה הוא התחיל להתנשף ולהתנשם כמו דג שהוצא מחוץ למים, טען שהוא מתקשה לנשום, התלונן שהוא נחנק ועיניו התרחבו מפחד.
מבוהל רצתי להביא רופא שהרגיע אותי שזו תופעה מקובלת אחרי בדיקה כזו, הסביר שמדובר רק במעט אוויר שדלף לקרום הריאה ונתן לאשר זריקה. אחר כך הרכיב צינור חמצן על אפו והורה לו לשכב בשקט ולנוח.
ישבתי לצידו, מחזיק בידו עד שנרדם ואחר כך נמנמתי קצת בעצמי. אכלנו יחד ארוחת צהרים של בית חולים, מתחלקים במנה שלו, ומשם הלכנו לעשות צילום רנטגן.
אחרי המנוחה אשר חש הרבה יותר טוב וכשהתברר שהכול בסדר נשלחנו הביתה.
אשר התעקש לנהוג בעצמו, אבל הבחנתי שהוא מתקשה מעט לנשום ולכן טרחתי לעלות איתו לדירתו כדי להיות בטוח שהוא הגיע בשלום. הוא גר בדירה קטנה שנמצאה בקומה שלישית בלי מעלית. הטיפוס במדרגות היה קשה לו מאוד, הוא נשען על המעקה, התנשם בכבדות ורק בקושי הצליח להגיע לדירתו.
לא אהבתי את המקום הזה – קטן, אפל, מבולגן ומחניק.
"אשר אתה לא צריך להישאר לבד, אתה עדיין חלש. למה שלא תיקח איתך קצת בגדים ומברשת שיניים ותבוא אלי עד שתרגיש יותר טוב?" הצעתי.
הוא העביר מבט סביבו, נראה מופתע כאילו רק עכשיו ראה באמת איפה הוא גר. "דירה איומה, נכון? לא נורא, החוזה נגמר לי בקרוב."
"ולאן תעבור מפה?"
"לא יודע. עוד לא טיפלתי בזה. הייתי עסוק מידי עם הבדיקה והכל, אחרי שאני אקבל את התשובה בשבוע הבא אני אתפנה לחפש משהו אחר."
"מה דעתך שעד אז תישן אצלי? יש לי מספיק מקום, אם ימאס לך לישון איתי תעבור לחדר האורחים."
הוא הניח יד כבדה וחמה על כתפי והביט בפני בחיבה, "אני לא חושב שאי פעם ימאס לי לישון אתך לייבו." אמר, ובפעם הראשונה מאז נפגשנו נישק אותי על פי.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il