הבנים על הבנים – פרק ד'

19/06/2014

שנינו כבר לא צעירים. אני עברתי את הארבעים והוא את החמישים. היום זה אחרת, כיום כולם נעשו מודעים ורגישים והורים נותנים לילדים להתבטא כמה שהם רוצים, אבל כשאנחנו היינו ילדים הגישה הייתה שונה. ההורים והמורים נהגו להגיד לנו שבנים לא בוכים – תפסיק להתפנק ותהיה גבר, אל תתלונן ואל תתבכיין – ככה גדלנו, במחשבה שאנחנו צריכים לשתוק ולא לדבר על הרגשות שלנו.
נועם תמיד התלונן על השתקנות והסגירות שלי. אף פעם לא הצלחתי להסביר לו עד כמה קשה לי לדבר על מה שקורה אצלי בפנים. לפעמים לא ידעתי בעצמי מה אני מרגיש. רק אחרי שהוא עזב הבנתי עד כמה אהבתי אותו ואכלתי את עצמי כי אף פעם לא אמרתי לו בגלוי שאני אוהב אותו, התביישתי לתת לו יד ברחוב, הייתי מאופק, שתקן, תמיד בשליטה, הוא שנא את זה וניסה לשנות אותי ומידי פעם ניסיתי למענו להיות פחות אני, אבל זה היה קשה ומעייף כל כך… תמיד חשבתי שבעתיד יהיה לי מספיק זמן להשתפר, להיות יותר תקשורתי ופתוח כמו שהוא רצה. הוא חיכה שאבטח בו, שאדבר איתו, שארשה לעצמי להיות פסיבי איתו עד שאחרי שנה נואש וויתר עלי.
"טעיתי, לא היה די זמן, הסבלנות שלו נגמרה והוא הלך." סיפרתי לאשר.
"אתה חושב שנפרדתם בגלל הסקס?" שאל אשר.
"כן, נדמה לי שבגלל זה, כשהוא התחיל לארוז… אני לא מצליח לזכור מה בדיוק הוא אמר אז והאמת, מה זה משנה? הוא הלך וזהו."
"אתה עדיין מתגעגע אליו מאוד?"
"כן, לא נורא. זה יעבור."
"איך זה שאיתו לא הסכמת להיות פסיבי ואיתי כן?"
"לא יודע אשר, עזוב, אין לי כוח לדבר על זה."
"בסדר." אמר אשר בלי להתרגש, התהפך על הצד ומשך אותי אליו לחיבוק, "יאללה, לישון." פסק ונרדם מיד.
דווקא אני התקשיתי להירדם, לא הצלחתי להבין איך הוא יכול לישון בשקט כשהוא יודע שבעוד יומיים הוא עלול להתבשר שהוא חולה סרטן. אני בטח הייתי מתחרפן לגמרי תוך כדי המתנה לתשובה כל כך חשובה ומילי… רק אלוהים יודע איך הוא היה שורד דבר כזה? הוא בטח היה חי על כדורי הרגעה ולא היה מפסיק לבכות ולספר לכל העולם כמה הוא פוחד ולאיים שיתאבד אם התוצאה תהיה סרטן.
אם אני הייתי צריך להמתין שבוע שלם כדי לדעת אם אני חולה בסרטן בטח הייתי מתמכר לואליום או נעשה שתיין. בפעמיים שבהן עשיתי בדיקת איידס הייתי עצבני ומבוהל עד מוות. לא הצלחתי לעצום עין ובקושי הצלחתי לאכול, על עבודה לא היה מה לדבר, הייתי שבר כלי עד שקיבלתי תשובה שלילית והנה אשר שיודע בדיוק מה זה אומר להתמודד עם סרטן ריאות ישן לו בשקט.
"אתה לא פוחד אשר? איך אתה יכול לישון בשקט, וללכת לעבוד בבוקר, ולהמשיך לחיות כרגיל?"
"מה זה יעזור אם אני אשב ואבכה כל הזמן ולא אלך לעבודה?"
"אתה צודק, אבל בכל זאת… איך זה שאתה לא לחוץ?"
"אני לחוץ מאוד, אבל חבל שתאכל את עצמך בגללי, זו הבעיה שלי."
"לא רק שלך, גם שלי."
"אתה חבר טוב לייבו." העביר אשר יד מחוספסת וחמה על חזי ובטני, ואחר כך ירד עוד קצת והתחיל ללטף את הזין שלי.
"בא לך?" הופתעתי, כי רק הבוקר היה סקס ואחרי הכול אנחנו כבר לא ילדים…
"מה שבא לי זה שהפעם אתה תהיה זה שמזיין." הדהים אותי אשר.
"אתה בטוח? חשבתי ש… זאת אומרת, כשרק נפגשנו אמרת ש… "
"אמרתי שאני אקטיבי, אני יודע, אבל גם אמרתי שאני רוצה רק סקס, בלי דיבורים ובלי חפירות, והנה תראה, אנחנו מדברים כמו חברים."
"לא רק מדברים, גם מתנשקים." גיחכתי.
מאז הנשיקה הראשונה ההיא הוא התלהב כל כך עד שלא הפסיק לנשק אותי, מודה שאני הגבר הראשון שהוא מנשק ושמאז שהתחתן כמעט לא התנשק עם איש.
"אשתך לא אהבה נשיקות?"
אשר החמיץ פנים, אמר שלא בא לו לדבר על אשתו ונישק אותי שוב, כדי לסתום לי את הפה אני מניח. בניגוד לנועם אשר לא אהב לדבר על העבר שלו והעדיף לעשות במקום לדבר.
לפני שנועם פגש אותי הוא יצא עם מישהי וחשב אולי אפילו להביא איתה ילד. הם היו יחד בערך חודשיים, אבל הוא סיפר לי עליה שוב ושוב ושוב. שנה שלמה הוא דיבר עליה ועל הרצון שלו להיות אבא… אולי עדיף באמת לשתוק ולהתנשק.
"טוב, אם אתה רוצה אני מוכן לנסות, אבל תגיד לי ברגע שיכאב לך, בסדר? אל תנסה לשחק אותה גיבור."
ניסינו וזה לא הלך. כל זמן שרק ליטפתי אותו עם לשוני ואצבעותיי זה היה בסדר, אבל כשניסיתי לחדור לתוכו הוא התכווץ כולו ואחר כך הדף אותי מעליו וברח למקלחת. שמעתי אותו פותח את המים, כנראה מתקלח, אחר כך היה שקט ממושך ואז, כשכבר כמעט נרדמתי, הוא חזר ונשכב במיטה, אבל רחוק ממני.
"בוא הנה, תביא חיבוק." שלחתי לעברו יד מנומנמת.
"אני מצטער שלא הצלחתי ל… סתם בלבלתי לך את המוח לייבו."
"שטויות, זה בסדר, אתה צריך פשוט להירגע. ננסה פעם אחרת."
"אם תהיה פעם אחרת."
"בטח שתהיה, למה לא? גם אם חלילה התשובה לא תהיה טובה… יש מה לעשות, אפשר להתרפא מדבר כזה."
"אני לא חושב שיהיה לי כוח ואומץ לעבור ניתוח, וטיפולים והקרנות. אני פחדן מידי, אפילו זין בתחת אין לי אומץ לקבל."
"אל תדבר ככה, אתה לא פחדן וזין בתחת זה לא עניין של אומץ, זה רק… לא יודע, אתה פשוט צריך… לא יודע, להיות פחות מתוח אולי?"
"אתה בחור טוב לייבו, אבל אני מכיר את עצמי כבר יותר מחמישים שנה ותאמין לי, אני חתיכת פחדן רציני. אם אשתי לא הייתה מעיפה אותי מהבית הייתי נשאר איתה עד היום ולא הייתי מעז לעשות כלום חוץ מלהסתכל מהצד על גברים ולאונן מול המחשב. גם אחרי שהיא העיפה אותי מה כבר עשיתי? כלום. אתה הגבר הראשון שאני ישן איתו וגם זה קרה רק במקרה ולא כי היה לי אומץ ליזום משהו."
"אל תהיה קשה כל כך עם עצמך, לפחות פתחת כרטיס באטרף."
"כן, וקראתי לעצמי יצור. האמת שעשיתי הכול כדי שלא יפנו אלי."
"עובדה שכן פנו. היו עוד אחרים חוץ ממני?"
"כן, אבל רק התמונה שלך מצאה חן בעיני. לא יכולתי להאמין שישר הסכמת להיפגש איתי."
"למה לא?"
"נו, כי… זאת אומרת, בחור צעיר ומדהים כמוך… לא יכולתי להאמין."
גיחכתי. "תודה על המחמאה אשר, אבל אני בן ארבעים ושלוש, ממש לא בחור צעיר, ומדהים לא הייתי אף פעם."
"בעיני אתה מדהים. לא הייתי מצליח לעבור את התקופה הזו בלעדיך." הוא נישק את עורפי, "תודה לייבו."
"על לא דבר אשר, ועכשיו בוא נישן."

למחרת חזרתי מהעבודה ומצאתי אותו לבוש בבגדים שלא הכרתי, נראה שונה לגמרי אחרי שגילח לחלוטין את פדחתו.
"אתה נראה נהדר." החמאתי לו, "מתאים לך מאוד ככה."
"הלכתי לקניות עם סיגי." חייך אשר, נבוך. "היא ניסתה לשכנע אותי לקנות גם עגיל, אבל זה נראה לי מוגזם."
"ממש לא." הצטחקתי, "זה מאוד מקובל היום."
"נו, מילא. אני חושב שאני אוותר על זה, אבל תדע לך לייבו שאם יתברר שאני בריא אני מגשים חלום ישן ועושה לי כתובת קעקע."
"וואלה!" התלהבתי, "איפה?"
"לא יודע, וגם לא יודע מה יהיה שם, אבל תהיה כתובת קעקע." הבטיח אשר ואחר כך הראה לי את כל הבגדים החדשים שקנה, וצחק כשסיפר לי שהמוכר בחנות ניסה לתת לו את מספר הטלפון שלו.
"הוא ממש בסדר, היצור שלך." אמרה סיגי כשנסענו יחד לבדיקת אולטרא סאונד, "הוא מוצא חן בעיני, הוא גבר רציני, לא בטלן קשקשן כמו כל ההומואים האלו, ותדע לך שיש לו ידי זהב, הוא תיקן לי בלי בעיות את הברז הדולף ותלה לי את המדף הזה שכבר חודש אני מבקשת ממילי שיתלה לי. הוא אפילו הבטיח לקחת לי את האוטו לטיפול. אני בטוחה שלו המוסכניק לא יספר סיפורים על כל מיני תקלות ולא ינסה לדחוף לו מחיר מוגזם."
"אם הוא כל כך מוצא חן בעינייך אולי תציעי לו נישואים?" עקצתי אותה.
"אם הוא לא היה כל כך מאוהב בך אולי הייתי עושה את זה."
"אל תדברי שטויות, הוא לא מאוהב באף אחד. רק לפני כמה שנים הוא יצא מהארון והוא עדיין בשוק מעצמו. חוץ מגרושתו והבת הגדולה שלו אף אחד לא יודע עליו. אפילו לאחיו הוא לא סיפר את האמת."
"טמבל, קרטין!" התרגזה עלי סיגי והוסיפה עוד כמה הערות לא מחמיאות בצרפתית, קוטלת בארסיות את כל בני המין הגברי.
"שקט ויולטה, איך את מדברת? התינוק שומע הכול."
"אני מאוד מקווה שזו תינוקת, ואם היה לך שכל חיים לייבוביץ היית מציע לו שיישאר לגור אתך מיד אחרי שייגמר הסיפור עם הבדיקה שלו."
"אם הוא חולה הוא לא יסכים. אני מכיר אותו, הוא יעדיף לעבור את זה לבד."
"אף אחד לא רוצה לעבור דבר כזה לבד, וחוץ מזה הוא לא חולה."
"איך את יודעת?"
"אני יודעת, יש לי הרגשה שהוא בסדר גמור."
"הרגשה? נו, באמת, אל תהיי מצחיקה סיגלית."
"בסדר, אל תאמין. אני אומרת לך שהוא בריא ושהוא מאוהב בך. הגיע הזמן לשכוח את נועם, הוא היה סתם ילד, יהיה לך יותר טוב עם גבר רציני כמו אשר."
"ידעתי! מצידך שאני אישן עם יצור, העיקר שיהיה לך על מי להפיל את הטיפול באוטו שלך ושלא תצטרכי להזמין אינסטלאטור." עקצתי אותה, וזכיתי בתמורה לעוד נאום תוכחה במבטא צרפתי מקסים שפיצה אותי מעט על הדעות המאוד לא מחמיאות שהיו לשכנה שלי על המין הגברי בכלל, ועלי בפרט.
מצב רוחה השתפר כשהרופאה הבטיחה לה שהיא כמעט כמעט בטוחה שמדובר בתינוקת, ושהעוברית שבבטנה בריאה וחמודה ומתפתחת להפליא.
"אז בעוד חצי שנה אני אהיה אימא?" שאלה סיגי את הרופאה שהפתיעה אותה כשבישרה לה שהיא טעתה מעט בחישוביה, ההיריון שלה הוא כבר בן שש עשרה שבועות והלידה צפויה בעוד ארבעה חודשים.
בדרך חזרה הייתה סיגי שתקנית מאוד וכל הזמן חישבה חישובים מסובכים בצרפתית, נעזרת באצבעותיה.
"נו, מה?" איבדתי את סבלנותי, "מה הבעיה?"
"אין בעיה חוץ מזה שאם הרופאה צודקת האבא הוא לא הכלומניק שעשיתי בתור ריבאונד אלא… לא חשוב."
"זאת אומרת שאני הולך לאבד את המעמד שלי כאבא תחליפי?" שאלתי, כאילו בצחוק, אבל בלב הרגשתי מין נקיפת צער שהפתיעה אותי.
"אני לא יודעת." הרצינה סיגי, "אני צריכה לעשות עוד כמה בירורים." היא נישקה בפיזור נפש על לחיי, מצחה מקומט, סימן בדוק למחשבה מאומצת.
בבית מצאתי את אשר עומד ושוטף כלים. "היום תורי." נזכרתי, "למה אתה עושה את העבודה שלי?"
"סתם, בא לי. נו, מה שלום התינוק של סיגלית?"
"זו תינוקת, והיא יותר מבוגרת ממה שסיגי חשבה. יכול להיות שאבא שלה לא כזה אפס."
"באמת?" התפלא אשר, "מעניין מאוד, צפויות לנו הפתעות?"
"אולי, ואל תשכח שמחר אנחנו הולכים למרפאת חוץ לקבל את התשובה שלך."
"מה, אתה בא איתי?"
"בטח, איזה שאלה. לקחתי כבר יום חופש והכל."
"זה מאוד יפה מצידך לייבו."
"שטויות, לא חשבת שאני אתן לך ללכת לבד?" חייכתי אליו בעידוד, "ודרך אגב, רק שתדע, לסיגי יש הרגשה שאתה בסדר גמור."
"הלוואי, מהפה שלה לאוזן של אלוהים." אמר אשר והסתובב מהר, כאילו כדי להמשיך עם הכלים, אבל הצלחתי להבחין שעיניו האדימו מדמעות שהוא התאפק לא להזיל.

למחרת גילינו לשמחתנו שסיגי צדקה – הכתם על ריאותיו של אשר היה שפיר. הרופא אמר שזה לא נורא, יש את זה להרבה אנשים והמליץ לא לגעת בו אלא להסתפק במעקב בלבד.
יצאנו מהמרפאה מאושרים ומיד התקשרנו למילי לבשר לו את הבשורה המשמחת.
"נהדר." התרונן מילי, "אני ממש ממש שמח, וגם לי יש משהו נפלא לספר לך לייבו בתנאי שתבטיח לי שלא תכעס."
"ספר, ספר, היום אני כל כך מאושר ששום דבר לא ירגיז אותי." הבטחתי.
מילי נשם עמוק ואמר לי בקול חגיגי שמהיום נהיה לו חבר ושזה מישהו שאני מכיר. עוד לפני שהוא גילה לי ידעתי שהוא מדבר על נועם, וכלל לא הופתעתי לשמוע שהם נפגשו מיד אחרי שנועם חזר לארץ ושהם רוצים להתחיל לגור יחד בדירה של מילי.
"עד עכשיו הוא גר אצל אחותו, אבל צפוף לו שם ו… אה… תראה לייבו, אם זה ממש מפריע לך אז… זה מפריע לך?"
הבטתי באשר שעיין בכובד ראש במכתב של הרופא, מציין לעצמי שהוא נראה ממש טוב עם החולצה החדשה שקנה ושקעקוע היה נראה ממש טוב על זרועו השזופה והשרירית, ואמרתי שממש לא אכפת לי שמילי ונועם יגורו יחד, ושלמעשה גם אני מתכנן לבקש מאשר שיעבור לגור איתי.
"באמת? איזה יופי!" צעק מילי בשמחה, נשמע כאילו אבן כבדה ירדה מעל ליבו, "נהדר לייבו, זה ממש נפלא. אתה ואשר ממש מתאימים, תן לו נשיקה בשמי."
"אין בעיות, להתראות מילי, ד"ש לנועם." סגרתי את הנייד ושתלתי נשיקה על לחיו של אשר שהאדים במבוכה ונחפז להביט סביבו כדי לבדוק אם מישהו הזדעזע מהנשיקה התמימה שלי.
"תרגיע כבר, פחדן אחד, יאללה, בוא נאסוף את הדברים שלך מהחור הזה שאתה גר בו ונחזור הביתה."
אשר קיפל בדקדקנות את המסמכים הרפואיים שלו, מסדר אותם בתיק שיועד לכך, מקפיד לא להביט בי ושתק.
"נו, אשר, שמעת מה אמרתי?"
"כן, שמעתי."
"נו, אז מה אתה אומר?"
הוא סגר לאט את הרוכסן של התיק. "בסדר, אני מסכים." אמר לאט וברצינות, כמעט בחוסר רצון, "בתנאי שתבטיח לי משהו."
"אין בעיות, נקנה מדיח." ניסיתי לחייך כדי להסוות את הבהלה שתקפה אותי שנייה אחרי שקלטתי מה עשיתי.
"עזוב, לא חשוב מדיח. אני אוהב לרחוץ כלים, אבל תבטיח לי שאם תתחרט… שאם תרגיש שזה לא זה תגיד לי מיד, בלי שום עניינים של לא נעים וכאלה… אתה מבטיח לייבו?"
"כן, אני מבטיח. אל תדאג, ועכשיו, מה דעתך ללכת להגשים לעצמך חלום ולעשות קעקוע נחמד? חשבתי על משהו כמו דולפין, או חד קרן, מה אתה אומר?"

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il