הבנים על הבנים – פרק ו'

26/06/2014

באותו ערב לא הספקתי בכלל לדבר עם נועם. בקושי לחצתי לו את היד ומיד נתקע מילי בינינו ומשך אותו לפינה אחרת. הספקתי רק להבחין שנועם רזה מעט ונראה קצת מותש ואפילו טיפה מבולבל.
"כנראה שהוא לא הספיק עוד להתאושש מהטיול שלו." שחתי לאשר אחרי שכולם הסתלקו, מניחים אותנו לנפשנו.
"הוא נראה מסטול." פסק אשר.
"שטויות, נועם מתנגד לסמים. אפילו להשתכר הוא מסרב."
אשר משך בכתפיו, "אתה מכיר אותו יותר טוב ממני." העיר קצרות והתחיל לפרק את הארגזים שלו.
"קראת את כל הספרים האלו אשר?" שאלתי, בוחן כרך של כל מחזות צ'כוב שאני מודה, לא קראתי מעולם.
"לא את כולם, אבל חלק כן, ואני מתכונן לגמור לקרוא את כולם לפני שאני אמות."
"כל הכבוד לך, אני אישית אף פעם לא הצלחתי לצלוח את מלחמה ושלום. אני מעדיף את הסרט."
אשר צחק, קרא לי טמבלון ושלח אותי להכין ארוחת ערב בעוד הוא מארגן חיש קל את כל החפציו בארונות ועל המדפים. הוא היה יעיל וזריז מאוד, כראוי לאדם שעבד שנים רבות באריזת מטענים והובלתם, ואחר כך התיישבנו לאכול.
"הוא בחור מאוד יפה, האקס שלך." אמר בעודו מחסל את החביתה שטיגנתי.
"כן, הוא יפה." הסכמתי.
"וצעיר מאוד."
"לא ממש, הוא כבר בן שלושים."
"נראה צעיר יותר. למה בדיוק נפרדתם?"
"אני לא בטוח אשר, אני אצטרך לשאול אותו. אף פעם לא הבנתי מה בדיוק הסיבה, אולי לו יש תשובה."
"אז מה, הוא פשוט קם והלך, בלי הסברים?"
ניסיתי לשחזר בראשי את יום הפרידה מנועם ולא הצלחתי. כל מה שזכרתי הייתה מערבולת של תמונות שלא התחברו לרצף מסודר. בזיכרוני צפו שיחות על אינטימיות וקשר לא מספק, תלונות על הבדלי מנטאליות ועל פערי גיל ונאום מבולבל על רצון למצות את החיים עד הסוף, לחקור אותם, דברים כלליים כאלו שלא בדיוק הבנתי מה משמעותם. מה בדיוק אמרתי לו כשהוא דיבר איתי על עצמו ועל הדברים שהציקו לו? לא זוכר, מין הסתם לא אמרתי את מה שהייתי צריך להגיד אחרת הוא לא היה עוזב. אני בטוח שעזרתי לו לארוז את הדברים שלו ולסחוב הכול החוצה.
"הוא דווקא הסביר המון הסברים, אבל אני חושב שהאמת היא שפשוט נמאסתי עליו ודי." התחלתי לפנות את השולחן.
"מה הסיפור עם היורי הזה שהולך להתחתן עם סיגי?" קם אשר לעזור לי עם הכלים.
"אני לא יודע. אם היא אומרת שהוא הכניס אותה להריון כנראה שהיא צודקת."
"כן, אבל אם הוא באמת הומו…"
"שמעת אותו, הוא דו מיני."
"אתה חושב שזה יחזיק מעמד?"
"לא."
"אז תגיד לה משהו."
"אם היית מכיר את הגברת כמוני היית יודע שאין טעם, לא מספיק לה להיות אימא, משום מה היא מתעקשת על חתונה עם שמלה וחופה וכל שאר התוספות."
"את זה אני דווקא מבין, ככה זה אצל נשים, אבל למה הוא צריך את כל הבלגן הזה?"
"כדי שהוא יוכל להגיד לכולם שהוא נשוי. לא חשוב שבלילות הוא יברח מהבית לגן ויזיין מהצד."
"כמו שאני עשיתי." נאנח אשר.
"יש הרבה שעושים את זה, אבל לא עוזבים את הבית, איך קרה שבסוף כן התגרשת?"
במקום לענות אשר התחיל לסדר את הצלחות בארון לפי הגודל, מפנה אלי בקפידה את גבו כך שלא אוכל לבחון את פניו.
"נו, אשר, תענה כבר." הצקתי לו.
"קרה, דברים כאלו קורים. מה, אנשים לא מתגרשים? אתה יודע שכמעט כל זוג שני מתגרש? למה לי אסור?"
"לא אמרתי שאסור, רק רציתי לדעת מה קרה."
"התאהבתי, זה מה שקרה."
"במי?"
"בבחור אחד שבא לעבוד אצלנו. הוא קרוב של אשתי ואני, כמו טיפש, נדלקתי עליו." סגר אשר בזהירות את דלת הארון וניגב בקפדנות את הידית שלה.
"נו ו…" האצתי בו.
אשר נאנח וברח למיטה, נשכב עליה עם גבו אלי ושתק.
נשכבתי לצידו והעברתי אצבע על גבו, "איך קראו לבחור הזה?"
"איתמר."
"וגם הוא אהב אותך?"
"אל תהיה דביל, מה יש לבחור יפה כזה לאהוב ביצור כמוני?"
"אז מה קרה?"
"הוא רצה כסף ומתנות ואני נתתי לו כדי שהוא יסכים… אתה יודע."
"ומה קרה אחר כך?"
אשר הסתובב אלי, "אחרי שלא היה לי יותר כסף לתת לו הוא הלך לאשתי וסיפר הכול. אמר שהכרחתי אותו, אבל זה לא היה נכון." אמר, והעלבון על ההאשמה הלא מוצדקת נשמעה בקולו גם היום. "לא הכרחתי אותו."
"בסדר אשר, תרגיע, אני מאמין לך."
"אשתי העיפה אותי מהבית ולא נותנת לילדים לגשת אלי." אמר, "עוד מעט הבת שלי הולכת להתחתן ואני לא אהיה בחתונה, ועם התאומים לא דברתי כבר שלוש שנים."
"יש לך בנים תאומים?" השתוממתי.
"כן, הם בני שמונה עשרה עכשיו. עוד מעט הם מתגייסים."
"אתה מתגעגע?"
"כן, מאוד." הוא כיבה בפתאומיות את האור ומשך את השמיכה מעל לראשו, "אני רוצה לישון." אמר בקול חנוק.
"לילה טוב אשר."
"לילה טוב לייבו."

כמה דקות אחר כך, כשכבר התחלתי לנמנם, קלטתי פתאום שהוא בוכה. "אתה בוכה?" נגעתי בו בחוסר ישע.
"לא." הוא אמר והניח את הכרית על ראשו.
"נו, די, בוא הנה." ליטפתי נבוך את כתפו.
הוא הסתובב וחיבק אותי, התייפח קצת על כתפי עד שנרגע ואחר כך ביקש סליחה.
"שטויות, זה בסדר."
"לייבו, תגיד, אם נועם ירצה… אם אתם תהיו לבד והוא… אתה יודע, אם הוא יגיד שהוא מתגעגע אליך והוא רוצה להיות אתך…"
"נועם לא מאמין ביחסים פתוחים. כל זמן שהוא עם מילי הוא לא יגע באף אחד אחר." חתכתי בפסקנות את שאלתו המהוססת.
"ממש קדוש הנועם הזה."
"לא קדוש, אבל לא טיפוס שבוגד."
"ואתה טיפוס שבוגד?"
"כן. לא. אולי, תלוי בנסיבות, ואתה אשר?"
"לא יודע. באשתי בגדתי די הרבה. תראה, אני לא חושב שגבר יכול להסתפק כל החיים בבן אדם אחד. נשים אולי יכולות, גברים לא. אם יבוא לך לזיין מהצד מצידי זה בסדר."
"טוב, אז אם ככה זה בסדר גם מצידי שתזיין מהצד. בא לך על מישהו?"
"לא, אבל אני מכיר את עצמי, זה עוד יקרה." אמר אשר בקול קודר.

למחרת בבוקר כשירדתי עם הזבל תפסתי את סיגי על המדרגות ושאלתי אותה מה היא חושבת שהיא עושה.
"אני הולכת להתחתן עם האבא של התינוקת שלי." החליקה סיגי על בטנה שהתחילה להתעגל.
"הוא הומו סיגי."
"איך הוא הומו אם הוא הכניס אותי להריון?"
"בטעות, בטח הייתם שיכורים."
"שתינו קצת, אבל זה לא משנה, הוא אוהב אותי."
"בטח שהוא אוהב אותך סיגי, כל ההומואים אוהבים אותך, אבל לא מתחתנים בגלל אהבה כזו. את יכולה להסביר לי מה יש לך מהומואים?"
"שתוק כבר, הוא לא הומו, הוא דו מיני ויש לנו סקס משגע, הוא…"
"לא רוצה לדעת, אל תספרי לי."
"טוב, אז לא. אפשר לחשוב שהחבר שלך לא היה נשוי ולא הביא ילדים."
"הוא התחתן כי כשהוא היה צעיר לא היו אופציות אחרות. אני חייב להודות שאני לא מבין מה יש ליורי לחפש אצלך סיגי."
"הוא מחפש אצלי דברים שהוא לא יכול למצוא אצל גברים, דברים שרק אישה יכולה לתת, משפחה, בית, ילדים. הוא מעדיף חום ונאמנות של אישה במקום כל הזיונים האלה שכולכם רצים אחריהם כל הזמן." התרגזה סיגי.
"סיגלית, בבקשה, אל תכעסי עלי, אני מנסה למנוע ממך לעשות טעות, זה הכול."
"למה טעות? מה טעות בזה ששני אנשים שמסתדרים יפה וטוב להם יחד רוצים להתחתן? ברגע שהוא שמע שאני בהריון הוא ביקש שאני אסלח לו והבטיח שהוא יאהב תמיד רק אותי."
"תסלחי לו על מה סיגי?"
"לא חשוב. אני לא רוצה לדבר על זה, אבל אני לא מבינה למה אף אחד לא מאמין לו שהוא דו מיני? מילי אפילו אמר שאין בכלל דבר כזה דו מיני."
"אני לא יודע אם יש או אין, כל אחד יכול לקרוא לעצמו איך שבא לו." סירבתי להיכנס לויכוח הלא פתור הזה, "סיגלית, אני בטוח שיורי מחבב אותך מאוד, אפילו אוהב אותך, ואני חושב שהוא באמת מאושר מזה שהוא הולך להיות אבא, אבל…"
"אבל מה? מה?!" התעצבנה סיגי, "למה אף אחד לא מתפלא כשגבר נשוי מחליט שהוא הומו ועוזב את האישה והילדים לחיות עם גבר אחר, אבל כשקורה ההיפך והומו מחליט שנמאס לו מגברים והוא רוצה אישה אף אחד לא מאמין שזה אמיתי? למה הומו לא יכול להחליט שהוא רוצה להיות סטרייט, מה, זה לא יכול לקרות?"
"בטח שכן סיגי, הכול יכול לקרות, יכול להיות שעוד רגע תנחת פה חללית מלאה חייזרים ירוקים שירצו להשתלט על כדור הארץ, אבל עובדה שזה לא קורה."
סיגי זרקה לעברי קללה בערבית מצורפתת, אמרה לי שאני מעצבן וטרקה את דלת דירתה בפני, משאירה אותי על הסף, נרגז וחסר אונים.
"לייבו, זה אתה?" שרבב מילי את ראשו מהקומה למטה, "אתה מוכן לבוא לרגע?"
ירדתי אליו ושאלתי למה הוא ער בשעה כזו. מילי לא נהג להשכים קום בדרך כלל.
"לא ישנתי חצי לילה. אני לא חושב שאני אגיע היום לעבודה."
"היית עסוק עם החבר החדש שלך?" אמרתי בעוקצנות, ואפילו חייכתי, אומר לעצמי שמה שאני מרגיש זו לא קנאה, מה פתאום קנאה? מה יש לי לקנא?
"כן." אמר מילי בקול רציני ומשך אותי לדירה שלו, סוגר את הדלת בזהירות רבה מאחורי, לוחש לי לדבר בשקט.
"מה קרה? מה המסתוריות הזו?" לחשתי חזרה, חש מטופש מעט.
"משהו לא בסדר עם נועם." אמר מילי בפסקנות, "ואני נורא דואג."
"הוא בטח עוד עייף מהטיול שלו. אולי יש לו ג'ט לג או משהו?"
"אל תדבר שטויות." התעצבן מילי בלחש, "הוא חזר לארץ כבר לפני שלושה חודשים. הנה, תראה." שלף כרטיסי טיסה משומשים כהוכחה, ואכן, לפי המודפס באותיות קטנות ומטושטשות, סגול על לבן דהוי, מר נועם ברמן חזר לישראל כבר לפני שלושה חודשים.
"אתה צודק." הודיתי, "אז איפה הוא היה כל הזמן הזה?"
"לא יודע. רבתי איתו חצי לילה וזה לא עזר, הוא מסרב לספר."
"זה מה שהוא אמר לך, שהוא מסרב לספר?"
"לא בדיוק, הוא רק קשקש המון על זכותו לפרטיות, ועל החופש שלו לבדוק את הגבולות שלו, דברים כאלו ובסוף לא הסביר כלום."
"כן, גם לי הוא נהג לעשות תרגילים כאלו."
הבטנו זה בזה, "וחוץ מזה כבר אין סקס. פעם היה המון ועכשיו אין."
פתאום חשתי מדקרת כאב בגב התחתון המסכן שלי. "פעם? מתי פעם?" שאלתי בקול רם.
"פעם, כשהוא היה איתך." לחש מילי והשפיל מבט כאילו במבוכה, אבל הייתה לי הרגשה שהוא מסתיר שמינית חיוך מדושן עונג בזווית פיו.
לא הופתעתי מדבריו, באיזשהו מקום בתוכי ידעתי תמיד שהם… אבל בכל זאת הרגשתי איך כולי מתאבן מעלבון ומכאב הבגידה. "אתה והוא… אתם? איזה בני זונות!"
מילי נרתע לאחור והחיוך החשאי נמחק מעל שפתיו. "זה קרה ממש מזמן לייבו, כמעט לפני שנתיים, אין טעם להתעצבן עכשיו."
"יש טעם!" צעקתי, "איזה מניאק אתה מנשה, וגם הוא, ולי הוא סיפר סיפורים על מונוגמיות ו… שנה שלמה אכלתי את עצמי בגללו, איזה בני זונות אתם!"
"ששש… אתה תעיר אותו." לחש מילי.
"לא אכפת לי." צעקתי ונכנסתי לחדר השינה האפלולי, מגלה את נועם שוכב ערום על המיטה, ממשיך לישון למרות הצעקות שלי.
"נועם קום." טלטלתי אותו בכוח, אבל הוא רק מלמל משהו והמשיך לישון.
החלפתי מבט עם מילי המפוחד ואז ראיתי את קופסת הכדורים הפתוחה והריקה על ארונית הלילה שלו, ואת בקבוק הוודקה המושלך מתחת למיטה, והרמתי מהר טלפון להזמין אמבולנס.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il