הבנים על הבנים – פרק ח'

07/07/2014

"למה שאני אסע לקחת אותו? אתה החבר שלו." החמצתי פנים למילי כשביקש ממני שאביא את נועם הביתה מבית החולים.
"אבל אני נורא עסוק עם החתונה של סיגי, היום אנחנו הולכים לבחור לה שמלה. נו, בחייך לייבו, תהיה נחמד."
"אני לא מבין למה הוא משתחרר מהאשפוז כל כך מוקדם, הוא בקושי היה בבית חולים שבוע וכבר שולחים אותו הביתה, ומה אם הוא ינסה שוב להתאבד?"
"הוא לא בדיוק משתחרר." הסביר מילי, "הוא יהיה באשפוז יום."
"מה זאת אומרת אשפוז יום?"
"זה אומר שכל בוקר הוא ייסע לבית חולים, יעבור שם טיפול ויחזור הביתה אחרי הצהרים."
"איזה מין טיפול?" שאלתי מודאג, "מכות חשמל וכאלה?"
"לא, בטח שלא, אל תדבר שטויות. הוא לא משוגע, רק קצת בדיכאון. אם היית בא לבקר אותו בבית חולים היית מבין."
"אחרי שסיפרת לי איך בגדתם בי לא בא לי לראות אותו, והאמת שגם אותך מנשה לא ממש בא לי לראות."
"אז אל תסתכל עלי, רק תיסע להביא אותו."
"אני אסע, אני אסע, נודניק, ואל תרשה לסיגי לבחור שמלה שנראית כמו עוגת קצפת, שתלבש משהו סולידי שמתאים לגיל שלה ולמצב שלה."
מילי הרים גבות מלגלגות, אמר לי שאני מעצבן ופרח החוצה, שמח וטוב לב, משאיר לי את הטיפול בנועם.
אני שונא את בית חולים רמב"ם ולמצוא שם חנייה זה פשוט זוועה, לא נורא כמו להסתובב בסלונים לכלות, אבל מספיק רע.
אחרי שחרשתי את כל הרחובות הקטנים של בת גלים נכנעתי לגורלי ונכנסתי לחנייה בתשלום של בית החולים. זה עלה לי 20 ₪ אבל לכל הפחות מצאתי מקום נחמד מול הים, גם זה משהו.
נועם כבר המתין לי, ארוז ומוכן, אבל מכתב השחרור שלו עוד לא היה מודפס.
"מה הבעיה, בשביל מה הוא צריך מכתב שחרור, הרי הוא חוזר לכאן מחר?" התווכחתי עם האחות שהתעקשה לא להניח לנו ללכת בלי מכתב שחרור מודפס וחתום כחוק.
"זה ייקח עוד כמה דקות, חכו בינתיים פה." פקדה עלינו ונעלמה.
הדקות התמשכו לכמעט שעה ולא הייתה לי ברירה אלא לדבר עם נועם שנראה טוב יותר, אם כי רזה מידי.
"אתה כועס עלי לייבו?" שאל אחרי שהאחות עזבה אותנו יושבים על ספסל במסדרון מול חדר הרופאים.
"לא, למה?" שיקרתי, מרגיש שאני מסמיק קצת.
"כי לא באת לבקר אפילו פעם אחת."
"אבל נסעתי אתך באמבולנס לבית חולים, אתה לא זוכר?"
"לא, איך היה, נהנית?"
"לא. פחדתי נורא שתמות לי, למה ניסית להתאבד?"
הוא משך בכתפיו, "לא באמת ניסיתי, בעיקר רציתי קצת שקט, לנוח קצת."
"לנוח ממה? ואם מדברים על זה, איפה בדיוק היית אחרי שחזרת מחו"ל?"
נועם השפיל מבט אל אצבעותיו ומולל אותן בעצבנות. "הייתי בישיבה." ענה.
"ישיבה?" נדהמתי, "איזה מין ישיבה? של דוסים?"
"כן."
"איך הגעת לשם?"
"דרך עצת נפש."
"מה זה עצת נפש?"
"זה מין… זה חבורה כזו של דתיים שעוזרים להומואים."
"עוזרים להם לעשות מה?"
"להפסיק להיות הומואים."
"נו, והם עזרו לך?"
נועם הניד בראשו לאות לא.
"מה פתאום הלכת אליהם? אני לא מבין, ולמה בעצם נפרדנו? יש מצב שתענה לי תשובה פשוטה שאני אוכל להבין."
נועם הפסיק להתעסק עם הידיים שלו והרים אלי מבט אומלל. "פגעתי בך מאוד לייבו, אני יודע, אני מצטער, זה לא היית אתה, זה אני, אני דפוק."
הוא נראה כל כך אומלל ונוגה עד שלא יכולתי לכעוס עליו יותר. הנחתי יד על כתפו והוא השעין את ראשו עלי וסיפר לי שקשה לו להשלים עם העובדה שהוא הומו, שהוא פוחד להזדקן ולהיות הומו זקן בודד ופתטי, שהוא מרגיש לא נוח לחיות בזוגיות עם גבר ושהוא חושב שמילי לא רוצה אותו יותר.
"על זה אתה צריך לדבר עם מילי לא איתי."
"התנהגנו אליך בנבזות."
"כן, לא נורא. אני אתגבר על זה."
"אתה בחור טוב לייבו."
"נו, ומה זה עוזר לי? הנה האחות עם המכתב שחרור שלך, יאללה בוא ניקח אותו וניסע הביתה."

במשך כשבועיים הכול התנהל כהלכה. מילי ונועם אמנם כבר לא היו זוג, אבל המשיכו לגור יחד כשותפים. מילי היה עסוק רובו ככולו בתכנון החתונה של סיגי, נועם היה עסוק באשפוז היום שלו שם התעסק בחיטוט בנבכי נפשו ובהשלמה עם עצמו ועם ההומואיות שלו. סיגי הייתה עסוקה בעצמה, בהריון שלה ובחתונה שלה עם יורי, ויורי… לא חשבתי עליו בכלל כי הייתי עסוק בעניינים שלי – בעבודה, בקשר שלי עם אשר ובחיים שלי – עד שיומיים לפני החתונה חזרתי הביתה מוקדם מהרגיל ונכנסתי לדירה של סיגי לשאול אותה מה שלומה ומה חדש.
להפתעתי הרבה במקום למצוא אותה כרגיל סרוחה על הספה, מדפדפת בעיתונים עם תמונות של שמלות כלה, או נעלי כלה, או ציוד לתינוקות, מצאתי שם את יורי ונועם, ערומים, עושים שימוש מאוד מעניין בספה של סיגי.
הם לא ראו אותי, היו עסוקים מידי ורעשניים מידי, ואני למרבה המזל הייתי שקט וזריז. ברגע שראיתי את מה שראיתי – יורי מזיין את נועם אם אתם חייבים לדעת – ברחתי החוצה אל חדר המדרגות ושם, למרבה המזל, נתקלתי בסיגי שהגיעה עמוסה חבילות והצלחתי לפתות אותה להיכנס אלי לדירה לשתות משהו.
עכבתי אותה אצלי כמעט שעה, מקשיב לתוכניות שלה לירח הדבש, מנסה להחליט מתי לספר לה על מעלליו של יורי, דוחה את הגילוי עוד ועוד עד שבסוף נעשה מאוחר מידי כי אשר נכנס הביתה והיא הלכה.
מאחר שלא התחוללה שום מהומה בדירה שלה ולא שמעתי משם צעקות או צלחות נשברות הנחתי שנועם הצליח לחמוק בשקט וסיגי לא יודעת מה בעלה לעתיד מעולל בדירה שלה כשהיא איננה.
"מה קורה לך?" שאל אותי אשר באותו ערב, "אתה מרגיש לא טוב? למה אתה שקט כל כך?"
"אני לא יכול לספר לך, זה סוד."
"אז אל תספר."
"אבל אני מוכרח לדבר על זה עם מישהו אשר."
"אולי תדבר עם סיגי? אני לא אוהב סודות."
"הלוואי ויכולתי, לצערי היא הבן אדם האחרון שאני יכול לדבר איתו על הסוד הזה."
אשר הסיר את משקפיו, קיפל אותם בזהירות והכניס אותם לקופסא שלהם. "נו, אם אתה חייב אז תספר כבר ודי." אמר באנחה.
"יורי בוגד בה."
אשר נאנח שוב, "עם מי הוא עושה את זה? עם מילי או עם נועם?"
"עם נועם."
"אתה בטוח?"
"ראיתי אותם מזדיינים על הספה בסלון שלה."
"והם ראו אותך?"
"לא, הם היו עסוקים מאוד. הספקתי להסתלק לפני שהם ראו אותי."
"מזל, ועכשיו אתה בטח מתלבט אם לספר לה או לא."
"אני לא מתלבט, אני חייב לספר לה, אבל אני לא יודע איך."
"אתה לא חייב."
"בטח שכן אשר, היא הולכת להתחתן איתו."
"אתה בחור טוב לייבו, אבל אל תשכח שהיא מאוד מאושרת איתו ושבעוד כמה חודשים יהיה להם תינוק. זה שהוא מזיין לפעמים מהצד זה סתם… זה לא שייך וזה לא עסק של אף אחד."
"אתה מאוד סלחני ומבין כלפי הבוגד הזה אשר, מעניין למה?" התזתי בזעם.
"ואתה מאוד כועס, כל כך כועס עד שאתה מוכן לקלקל לחברה שלך את כל השמחה ולהרוס את החתונה שהיא מחכה לה שנים. יכול להיות שאתה פשוט מקנא?"
הסתכלנו זה על זה ואני השפלתי מבט ראשון. "אז שאני לא אספר לה?"
"לא, אל תספר. זה רק יאמלל אותה ויקלקל את ההכנות לחתונה."
"אבל בסוף היא תגלה."
"תגלה מה? שבעלה הומו? היא יודעת את זה כבר עכשיו."
"אז למה היא מתחתנת איתו?" התרגזתי, "מה הטעם?"
"אני לא יודע למה אנשים עושים מה שהם עושים לייבו, אני בקושי יודע למה אני עושה מה שאני עושה, אבל היא מאוד מאושרת עכשיו, אז למה לקלקל לה, למי זה יעזור?"
"אני אצטרך לשתות הרבה בחתונה הזו כדי להיראות שמח." אמרתי בקול קודר.
"אז תשתה, והכי חשוב, תסתום את הפה."
"אני לא יודע אשר, היא חברה ותיקה שלי ואני מרגיש שזה לא בסדר לא לגלות לה דבר כזה."
"טוב, אמרתי לך מה דעתי, תעשה מה שאתה חושב." סיכם אשר את הדיון והלך לישון.
חשבתי כל הלילה ובסופו של דבר קיבלתי את עצתו של אשר ושתקתי.
לא שיקרתי לעצמי, ידעתי היטב שאני שותק כי אני סתם פחדן שלא רוצה להסתבך, ועד היום אני לא יודע אם טעיתי או צדקתי.
"בסוף זה יתפוצץ, זה ברור לך, נכון? ואז היא תבכה ותכעס ותאשים אותי שלא סיפרתי לה." אמרתי לאשר אחרי החתונה שהייתה חגיגית ויפה ושמחה מאוד.
"רוב הסיכויים שהיא תבכה בסופו של דבר." הסכים אשר, "אבל אני לא חושב שהיא תאשים אותך לייבו, לדעתי היא תאשים את בעלה, ואם היא תתפוס אותו על חם אני לא מקנא בבחור שיהיה איתו."
"אם ככה אולי כדאי שאני אזהיר את נועם."
"לייבו." גיחך אשר בחמיצות, "אל תהיה תמים. אתה באמת חושב שיורי מסתפק רק בנועם?"
"איך אתה יודע שלא?"
"אני יודע." אמר אשר בפסקנות מעצבנת.
טלטלתי את כתפו בכעס, "נו, תספר כבר."
"אין מה לספר, תעזוב אותי."
"אז איך אתה יודע?"
"כי גם אני הייתי במצב של יורי, התחתנתי עם בחורה שמאוד חיבבתי, אפילו אהבתי, ומאוד מאוד רציתי ילדים ומשפחה ולהיות כמו כולם, אבל לא יכולתי להפסיק לרצות גם גברים. אולי, אם הייתי מגלה לה הכול לפני החתונה זה לא היה נגמר ככה."
"או שאולי היא לא הייתה מסכימה להתחתן אתך וזה לא היה מתחיל בכלל."
"כן, אולי." הסכים אשר.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il