הבנים על הבנים – פרק ט'

10/07/2014

"סוף סוף רואים אותך." התגנב נועם מאחורי כשירדתי בלילה להוריד את הזבל.
לא ראיתי אותו מגיע וקולו הפתיע אותי כל כך עד שקפצתי ממקומי מרוב בהלה והוא צחק. "מה אתה לחוץ כל כך?"
"הפחדת אותי. אל תעשה לי את זה שוב, אני בחור רגיש עם לב חלש."
"סליחה." אמר נועם וחייך את החיוך היפה שלו שפעם היה מסחרר את ראשי.
"תגיד לייבו, אתה כועס עלי או משהו? אנחנו שכנים, אבל בזמן האחרון אני אף פעם לא רואה אותך. מה קורה אתך?"
"איתי? כלום, ומה אתך?"
"שום דבר מיוחד, הכול רגיל. אני ממשיך ללכת לקבוצת תמיכה, לוקח תרופות, עובד, חושב להמשיך ללמוד."
"באמת? לא קורה אתך שום דבר מיוחד? אתה עדיין מזדיין עם הבעל של סיגי?" לא התאפקתי.
נועם נרתע, "איך אתה יודע? מי סיפר לך?"
"אף אחד, ראיתי אתכם בטעות כשנכנסתי לבקר את סיגי."
"זה קרה רק פעמיים שלוש לייבו, באמת."
"שקרן."
"טוב אז אולי יותר מפעמיים. אל תספר לה כלום, בבקשה."
"בסדר, אבל בסוף היא תגלה. למה אתה עושה את זה?"
"כי אני חרמן ולבד ויורי רוצה אותי, אני לא מכריח אותו."
"יש לו אישה, בשביל מה הוא צריך אותך?"
"היא בהיריון ואין לה חשק לסקס, וחוץ מזה אל תשכח שאין לה זין."
"אני לא יודע מי משניכם מגעיל יותר."
נועם הסמיק ואמר לי שאני מדבר כמו פולנייה מתחסדת ואפשר לחשוב שאני לא מזיין מהצד.
"לא, בטח שלא." התרגזתי.
הבטנו זה בזה ופתאום ידעתי שאם אני ארצה אותו הוא ישמח לחדש איתי את הקשר ולתימהוני הבנתי שאני לא רוצה. הוא עדיין היה נועם היפה, אבל שוב לא רציתי אותו.
"לא נמאס לך מהיצור הזה שאתה חי איתו?"
"ממש לא, ואל תקרא לו ככה."
"אבל…" התחיל נועם להגיד, וחייך שוב את החיוך הזחוח שלו ואז ראה את מבטי הכועס והפסיק לחייך. "לייבו," הניח יד על זרועי, "עשיתי שטות שנפרדתי ממך. עכשיו, אחרי שקרה מה שקרה וסידרתי לעצמי את הראש אני מבין שטעיתי. עם אף אחד אחר לא היה לי טוב כמו שהיה לי אתך. אני ויורי זה סתם, אנחנו פשוט חרמנים, זה הכול, אבל אתך… אני ממש מתגעגע אליך, מה דעתך שנחזור?"
"נועם, יש לך מושג כמה זמן חלמתי לשמוע אותך אומר שאתה רוצה שנחזור? אחרי שעזבת חלמתי כל לילה איך אתה מספר לי שאתה מתגעגע אלי ומתחרט שעזבת אותי."
"אז הנה אני אומר."
"נזכרת מאוחר מידי, עכשיו אני כבר לא רוצה אותך."
"מה, בגלל השטות הזו עם יורי? נו, באמת, זה ממש לא נחשב. אז מה אם הוא נשוי? אתה חושב שלסיגי אכפת?"
"בטח שאכפת לה, היא אוהבת אותו, אני בטוח שאם היא תדע היא תיפגע מאוד."
"היא לא תדע, אין מה לדעת, זה רק סקס וזה לא נחשב." הוא פסע עוד צעד אחד קדימה ונעמד ממש קרוב אלי, "אז מה אתה אומר לייבו?"
"מצטער, אני אומר לא." נרתעתי ממנו לאחור.
"חשבתי שאתה אוהב אותי." התאכזב נועם.
"אהבתי, אבל זה עבר לי. אני עם אשר עכשיו."
"אני לא מבין איך אתה יכול להיות עם הזקן הזה." אמר נועם ברשעות, "אבל תעשה מה שאתה מבין, ודרך אגב," הוסיף בזדוניות, "אם אתה חושב שהוא יותר טוב ממני ומיורי אתה טועה, גם הוא מזיין מהצד."
"אל תדבר שטויות נועם, לא מתאים לך ללכלך."
"אני לא סתם מלכלך, ראיתי אותו במו עיני."
"מה ראית?"
"ראיתי אותו יושב בבית קפה בקריון עם בחור אחד שיכול להיות הבן שלו. אחר כך הוא ליווה אותו למכונית שלו והם התחבקו. היצור שלך אפילו נתן לו נשיקה למרות שהם היו במגרש חנייה וכולם ראו, ככה שאל תחשוב שהוא כזה צדיק גדול, היצור שלך."

חזרתי הביתה עצבני. לא ידעתי אם נועם סתם ניסה לפגוע בי כי דחיתי אותו, או שהוא באמת ראה את אשר עם מישהו והייתי נרגז ומבולבל. לנועם היו מגרעות רבות – שעכשיו כשהפסקתי להיות מאוהב בו ראיתי אותן בבירור – אבל הוא אף פעם לא היה שקרן, ומצד שני לא התאים לאשר להתנהג ככה. לא ידעתי מה לחשוב, במשך החודשים בהם גרנו יחד למדתי לסמוך עליו ופיתחתי כלפיו חיבה רבה. הרגשתי טוב איתו, הסקס היה נהדר והשתפר כל הזמן. הרגשנו נוח מאוד זה עם זה, חשתי שיש ביני לבינו הבנה ואינטימיות והייתי מאוכזב ופגוע.
"אנחנו צריכים לדבר אשר." אמרתי ברגע שהתפרצתי הביתה, ורק אז שמתי לב שהוא מדבר עם מישהו בטלפון.
"אני חייב לסגור." אמר בחיפזון וסגר ואז נפנה אלי, "לדבר על מה?" שאל.
"עם מי דיברת? עם הבחור הזה שהתחבקת אתו בקריון? אתה בוגד בי אשר?"
הוא נאנח והתיישב. "כן, דיברתי עם הבחור הזה, ולא, אני לא בוגד בך."
"לא? אז למה…"
"זה הבן שלי לייבו, תרגיע."
"אז למה אתה נפגש איתו בבית קפה? אין לך בית?"
"אני לא רוצה להפיל עליך את הבעיות המשפחתיות שלי."
"איזה בעיות?"
"רותי, גרושתי, היא… יש אתה בעיות והילד רצה לדבר איתי, להתייעץ."
"איזה בעיות?"
"היא חולה. סרטן כנראה. היא לא סיפרה לבנים כלום, לא רצתה שידאגו, רק הבת שלי יודעת מה יש לה בדיוק. היא סיפרה להם שאימא חולה רק כי היא נוסעת עוד מעט לחו"ל עם בעלה והיא דואגת לאימא שלה."
"אבל הם חיילים, מה הם יכולים לעשות?"
"לא הרבה, בגלל זה הם באו אלי. אחותם רוצה שהם יעזבו את הצבא כדי לטפל באימא והם לא רוצים לוותר על השירות הצבאי ולא יודעים מה לעשות."
"למה לא סיפרת לי כלום?"
הוא משך בכתפיו, "לא רציתי להעיק עליך עם הבעיות שלי."
"אשר, אנחנו גרים יחד, אנחנו זוג. הבעיות שלך הם גם הבעיות שלי."
"באמת? אנחנו זוג?" התפלא אשר ונראה מרוצה.
כן, באמת, ותפסיק לעשות פגישות סודיות. כבר חשבתי ש… לא משנה."
חיוך עלה על פניו, "קינאת?"
"כן, קצת."
"איך אתה יודע שישבתי עם הילד בקיריון?"
"נועם ראה אותך וסיפר לי."
החיוך שלו נעלם. "אתה עדיין מאוהב בו לייבו?"
"ממש לא, זה נגמר."
"בטוח? הוא בחור מאוד יפה."
"אני יודע, אבל אני לא רוצה אותו יותר. אני מאחל לו שימצא לו מישהו יפה כמוהו ושיהיה מאושר, ועכשיו אשר מספיק לדבר עליו, תרים טלפון לבת שלך ותברר מה קורה עם אימא שלה."
"אני פוחד, ומה עם היא תסגור לי את הטלפון בפרצוף."
"אז שתסגור. זה לא יהרוג אותך. נו, אל תהיה פחדן, אתה רוצה שאני אתקשר אליה?"
"כן, תחייג אתה. אני נורא עצבני."
חייגתי ונתתי לו את השפופרת. הוא אמר הלו מהוסס, הקשיב וחייך, "כן, זה אבא. מה שלומך חמודה?"
זו הייתה שיחה ארוכה שאחריה באו כמה מפגשים משפחתיים של אשר עם גרושתו והילדים שלהם ובסופו של דבר הוא בא והודיע לי שהם החליטו החלטה משפחתית משותפת שאין ברירה, הוא חייב לחזור הביתה.
"מה זאת אומרת אתה חוזר הביתה?" נבהלתי והנחתי יד על גבי התחתון שהגיב לבשורה בדקירות כואבות.
"אני חייב לייבו, אני נורא מצטער, זה לא מגיע לך, אני יודע, אבל אין ברירה."
"למה אין ברירה?" התמרמרתי.
"הילדה נוסעת עם בעלה לחו"ל, הבנים, כל אחד לומד בקורס אחר שהם מאוד רוצים להשלים, ולאשתי אין אף אחד שיהיה איתה."
"מה זאת אומרת אין לה אף אחד? וממתי היא שוב אשתך? לא התגרשתם?"
"כן, אתה צודק, היא כבר לא אשתי, אבל היא עדיין אימא של הילדים שלי והיא צריכה לעבור סדרה מאוד קשה ומתישה של הקרנות וטיפולים כימיים, מישהו צריך להיות אתה ולעזור לה."
"אז שתשכור פיליפינית."
"לייבו, באמת, אל תדבר שטויות."
"אבל למה אתה צריך לעשות את זה? אין לה חברים, משפחה, מישהו?"
"כולם עסוקים, לכולם יש את הבעיות שלהם, וחוץ מזה אני חייב לה."
"חייב לה? אני לא מבין, למה אתה חייב לה?"
"אני חייב לה כי הרסתי לה את החיים. לא היה לה אף יום אחד של אושר מאז שהיא גילתה שבעלה מעדיף לזיין גברים. אף אחד לא אמר את זה במפורש, אבל כולם בטוחים שאם לא היינו מתגרשים היא לא הייתה חוטפת סרטן."
"שטויות, זה סתם שטויות, אל תגיד לי שגם אתה חושב ככה." התנפלתי בכעס על הגבר העבה והחזק הזה שהסתכל עלי במבט חסר ישע ואומלל בעודו מנסה להסביר למה הוא נוטש אותי אחרי שגרם לי לבטוח בו ולאהוב אותו.
"אני לא יודע לייבו, גם אם זה שטויות והיא לא חלתה בגלל הצרות שעשיתי לה מישהו צריך לטפל בה. אין לה אף אחד חוץ ממני."
"והיא מסכימה לקבל אותך בחזרה."
"יש לה ברירה?"
"אז אתה עוזב אותי בשביל אשתך?" סיכמתי את המצב.
"אהה… כן. זאת אומרת לא, אבל כן."
הלכתי לחדר השינה, נשכבתי על המיטה ומשכתי את השמיכה מעל לראשי.
אשר התיישב לצידי, הניח יד על כתפי וליטף אותה קצת, ניסה להגיד משהו ולא הצליח. קם והתחיל לארוז מזוודה.
"אתה הולך כבר הערב?"
"כן, אני מצטער, אבל מחר בבוקר היא מתחילה הקרנות והיא צריכה שאני אסיע אותה לבית חולים ואחזיר אותה."
"איך תסתדר עם העבודה?"
"איכשהו."
"אם תצטרך עזרה בהסעות וכאלה תתקשר אלי."
"בסדר, תודה לייבו. תשמע, אני לא יכול לקחת את כל הדברים שלי היום. אני אקח בינתיים רק קצת בגדים שיספיקו לי לכמה ימים ואחר כך נראה."
"אין בעיות, אתה לא צריך למהר." אמרתי והתחלתי לבכות. תכננתי לשמור על שלווה ולהיות רגוע והגיוני, אבל הדמעות פרצו ממני בלי רצוני.
אשר נשכב לצידי וחיבק אותי. "בבקשה, אל תבכה, אני חייב לעשות את זה, אתה מבין אותי, נכון?"
"כן, בערך."
"אתה נורא כועס עלי?"
"אני עצוב מידי בשביל לכעוס. תבוא לבקר אותי מידי פעם?"
"אני מבטיח לבוא כל פעם שאני אוכל. עוד לא עזבתי ואני כבר מתגעגע. בבקשה, תפסיק לבכות לייבו, אני לא יכול לסבול את זה."
"ואני כן? שתוק כבר אשר ותחבק אותי."
התחבקנו ובכינו קצת, ואז הוא הלך ושוב נשארתי לבד.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il