הבנים על הבנים – פרק י' (סוף חלק ראשון)

14/07/2014

"איזה בעסה שהוא עזב ככה שאתה אפילו לא יכול לכעוס עליו."
"כן, ממש בעסה, מזל שלפחות על יורי שלך אני כן יכול לכעוס."
"אבל הסברתי לך למה הוא עזב."
"זה הסבר מהתחת סיגי ואת יודעת את זה. מה זאת אומרת שהוא מרגיש חנוק ולכוד? מי שתקועה עם ההיריון הזה זו את, לא הוא, לפחות שיישאר ויעזור לך."
"הוא אמר שיש לו התקפי חרדה ושהוא חייב לנשום." הסבירה סיגי, מנסה להישאר נאמנה לבעלה.
"שטויות, התקפי חרדה? באמת! ממה יש לו התקפי חרדה? הרי לא הוא זה שצריך ללדת."
"זו לא אשמתו שהוא פוחד מדם."
"פוחד מדם! איזה הומו."
סיגי פורצת בבכי ואני ממהר לחבק, להתנצל ולהרגיע.
זה לא כל כך עוזר. היא באמצע החודש התשיעי, מתוחה, כבדה ועצבנית. קשה לה לזוז, קשה לה לנשום, שערה מדובלל, פניה נפוחות, כפות רגליה התעבו כל כך עד שהן נראות כאילו הן שייכות לאישה אחרת.
"אני נראית כמו מפלצת." היא בוכה, "לא פלא שהוא עזב."
"הוא עזב כי הוא בן זונה ושמוק. את נראית בסדר גמור, ואחרי הלידה תיראי עוד יותר טוב. די סיגי, תפסיקי לבכות, את תזיקי לתינוקת."
"לא אכפת לי, אני שונאת אותה. חבל שלא עשיתי הפלה, הכול באשמתך."
"אני יודע. סליחה סיגי, אל תבכי."
"אני מנסה לא לבכות, אבל אני לא מצליחה." מתייפחת סיגי, "הוא כזה מנוול, למה האמנתי לו? אני כזאת טיפשה, שמעתי חתונה והשכל שלי נעלם, הרי ידעתי שהוא כזה עוד לפני שהוא הכניס אותי להיריון."
"איך כזה?"
"בוגד והומו ובן זונה ו…" היא נרעדת, מניחה ידיים על בטנה, קופאת ומאזינה למתרחש בתוכה.
"מה? מה קרה?" אני נבהל, "מה את מרגישה?"
"כלום, זה בסדר." נרגעת סיגי, "סתם, התינוקת בעטה בי, זה הכול. תגיד, אתה חושב שאשתו של אשר תצא מזה?"
"היא גרושתו." אני מתקן בחמצמצות, "ואין לי מושג מה המצב שלה, הסדרה הראשונה של ההקרנות לא כל כך הצליחה ועכשיו כשהם בשוויץ, במרפאה הזו, אני כמעט לא מדבר איתו. אין לי מושג מה קורה אתם."
"זה בטח נורא יקר, הנסיעה לשוויץ וכל זה."
"לא יודע, אני מתאר לעצמי שכן."
"מאוד יפה מצידו שהוא מטפל בה ומנסה להציל אותה אחרי שהיא זרקה אותו מהבית."
"כן, מאוד יפה. באמת כל הכבוד לו." אני אומר בעגמומיות.
פרץ של צחוק וצליל זכוכית נשברת עולה מדירתו של מילי. הוא ונועם שוב עושים מסיבה קטנה, "לא משהו גדול, רק כמה בחורים נחמדים וחרמנים." סיפר לי מילי בעיניים בורקות כשהזמין אותי בפעם המי יודע כמה לערב של סוטול וסקס.
כמו תמיד, גם הפעם סירבתי ללכת. מהרגע שאשר נסע עם גרושתו לשוויץ הרגשתי כאילו מישהו כיבה אותי. אחרי שהוא נסע נעלם החשק שלי לסקס ולאהבה, בלעדיו נעשיתי מאובן וקפוא.
אשר דווקא הסביר לי הכול יפה ובהיגיון, אפילו התנצל שהוא חייב לנסוע איתה למרפאה הזו שבה, ככה הם שמעו, מחוללים ניסים ומצילים גוססים.
כשנפרדנו חיבקתי אותו ואמרתי שזה בסדר, אני מבין, אבל ברגע שהוא אמר שהוא יעדר להרבה זמן וזה בסדר מצידו שאני אזיין מהצד, הוא לא מצפה ממני לחכות לו, במיוחד לא עכשיו כשנועם ומילי – גברים צעירים, חרמנים ונמרצים – חוגגים ללא הרף בדירה שלהם שהפכה למעין מקום מקלט להומואים תאבי סקס מכל רחבי הארץ הפסקתי לרצות סקס.
לא יודע למה, אבל דווקא הרשות הנדיבה הזו שניתנה לי לזיין חופשי כיבתה את הליבידו שלי.
"זה אומר שגם אתה מתכוון לזיין לך חופשי בשוויץ?" חקרתי בחשדנות.
"אל תדבר שטויות." התרגז אשר והתיישב במיטה, מפנה אלי את גבו, מגשש אחרי הכפכפים שלו, "אני נוסע למרפאה, לא לחופש."
"ואני נשאר תקוע פה לבד."
"אני יודע, בגלל זה אני אומר לך שאתה יכול…"
"אל תגיד לי מה אני יכול, אני לא צריך את הרשות שלך לזיין! נמאס לי אשר, מילא שעברת לגור איתה ואתה עושה לי טובה ובא פעמיים בשבוע כדי לזיין אותי, אבל עכשיו אתה נוסע ועוד יש לך חוצפה…" השתתקתי, מרגיש שאני לא הגיוני, כמעט היסטרי, ובכל זאת לא מסוגל לשלוט בעצמי.
הבנתי הכול ובכל זאת הייתי פגוע, אומלל וזועם ומאוכזב לגמרי מכל הגברים בעולם.
"אתה חרא בדיוק כמו כולם, כמו נועם וכמו יורי, חשבתי שאתה משהו מיוחד אבל אתה זבל כמו כול הגברים." הודעתי לו, "לך מפה, נמאסת עלי."
"אתה לא מתכוון לזה לייבו, אתה סתם מוציא עלי את העצבים שלך וזה לא הוגן." אמר אשר בעצב.
"וזה שאתה עוזב אותי זה כן הוגן? החיים לא הוגנים, עוף לי מהעיניים."
הוא הסתלק ויותר לא דיברנו. חוץ מכמה אס. אם. אסים לקוניים שבישרו שהוא הגיע בשלום, והוא מתכנן לחזור בעוד חודש והכל הולך לפי התכנית לא שמעתי ממנו כלום.
לא עניתי לו כי לא ידעתי מה לכתוב. כעסתי והייתי עצוב וכבוי. מדוכא הסתגרתי בעצמי, מתעלם משיירת הבחורים השוקקים שעלו וירדו במדרגות בדרכם אל ומחוץ לדירה של נועם ומילי. מרוב דיכאון לא התחשק לי אפילו לעשות ביד.
"איך זה שהסתבכת עם יורי סיגי? אף פעם לא סיפרת לי איך זה התחיל."
היא משכה בכתפיה, "זה לא היה מתוכנן, סתם התיידדנו ואיכשהו, כשהיינו קצת שיכורים, הגענו למיטה וזה היה טוב. ידעתי שהוא אוהב גם גברים, אבל הוא סיפר לי שהוא נמשך גם לנשים ושאני מוצאת חן בעיניו. היה לנו נחמד יחד בלי שום התחייבויות או משהו ואז הוא נעלם פתאום. סיפרו לי שהוא אצל בחור אחד… ברור שנפגעתי קצת, לא שנשבר לי הלב או משהו, אבל בכל זאת ההעלמות הזו הייתה די פוגעת וכדי להתנחם חזרתי לאקס אחד שלי שברח מיד אחרי שגילה שאני בהיריון. כשסיפרתי ליורי שאני בהיריון ממנו הוא חזר אלי על ארבע, התנצל, הביא פרחים ושוקולד, ביקש סליחה על הברכיים, הציע נישואים, קנה לי טבעת, התחנף והתחנן. בהתחלה הוא היה ממש מאושר מההיריון שלי…" היא נאנחה, "אני חושבת שהוא באמת רצה שיהיה לנו ילד ושנהיה משפחה, אבל כשהלידה התקרבה זה נעשה גדול עליו והוא התחיל לפחד… ואני די בטוחה שהוא התחיל לבגוד בי אחרי שהבטן שלי נעשתה גדולה מידי בשביל להיכנס לג'ינס."
"הוא אידיוט וההפסד כולו שלו. אני מקווה שלא תרשי לו לחזור."
"אני לא חושבת שהוא ירצה, אבל אם הוא ירצה לראות את התינוקת ולעזור לי לגדל אותה אני ארשה לו."
"זה מאוד יפה מצידך."
היא חייכה בעצב, אמרה לי שצריך כפר שלם לגדל ילד ושאני לא אחשוב שהיא פוטרת אותי מההבטחה שלי לעזור לה אחרי הלידה ושלחה אותי לישון.
יצאתי מדירתה ומצאתי את נועם יושב על המדרגות ושותה בירה. הוא היה לבוש רק מכנסים קצרים ונראה יפה להפליא. "בוא, שב פה לייבו." הזמין אותי, "רוצה לשתות?" הגיש לי את הפחית שלו.
התיישבתי לידו, לגמתי מהבירה ושאלתי מה שלומו.
"ככה, לא משהו."
"חשבתי שאתה ומילי חוגגים כל לילה, מה הבעיה?"
"אין בעיה, סתם, נמאס לי. כמה אפשר לזיין ולשתות."
"לא יודע, די הרבה אני מתאר לעצמי."
"כן, אבל זה לא זה." הוא הניח את ידו על כתפי והביט בפני, "אני מתגעגע אליך לייבו, אתה לא מתגעגע אלי?"
"כן, לפעמים, אבל…" הורדתי מעלי את זרועו וקמתי, "אני צריך ללכת לישון."
"אני יכול לבוא אתך, בבקשה, הרי אתה לבד עכשיו."
פניו היו סמוכים לפני והם היו כל כך יפים ומתחננים… לא זיינתי כבר המון זמן והוא עמד קרוב אלי ורצה אותי כל כך… לא הבנתי למה הלב שלי נשאר קר כלפיו ולמה הזין שלי לא מגיב לנוכחותו.
"תשמע נועם… תראה, אני…" התחלתי לגמגם סירוב מתנצל בלי להבין למה אני מסרב ולמה אני מתנצל, ואז נפתחה דלתה של סיגי והיא כשלה החוצה מבוהלת וצעקה שירדו לה המים.
עשינו הכנות לרגע הזה כבר כמה חודשים ובכל זאת כשהיה צורך לנסוע סוף סוף לבית החולים התבלבלתי לגמרי. לא מצאתי את המפתחות ולא את הרישיון, בקושי זכרתי איך מתניעים.
מזל ששתיתי רק לגימה אחת של בירה, עוד היה חסר שהייתי שיכור. דווקא סיגי שמרה על קור רוח, הזכירה לי שהמפתחות של הרכב תלויים על הקולב, והרישיונות במגרת הכפפות, מצאה מיד את התיק שהכינה לקראת הלידה ואפילו שאלה אם אני רוצה שהיא תנהג.
גם נועם עזר מאוד והביא מגבת שהיא תוכל לשבת עליה ולא תרטיב את המושב, וזכר לתת לי את המטען של הנייד. הוא אפילו הציע שיבוא איתנו, אבל לא הסכמתי. שלחתי אותו לישון והבטחתי שאתקשר ברגע שיהיה לי מה לספר.
בבית החולים קיבלו אותנו יפה למרות שהלידה בקושי התחילה, נתנו לסיגי מיטה והניחו לי להישאר איתה עד הבוקר, רק אז גירשו אותי החוצה לאכול משהו וקראו לי שוב אחרי שנתנו לה זירוז ואפידורל.
הלידה הייתה קצרה, ואמרו לי שהיא נחשבה ללידה קלה. לא יודע, לי הכול נראה קשה ומפחיד ומאוד מאוד כואב, אבל שכחתי הכול ברגע ששמו את התינוקות הכי יפה בעולם בידיים שלי ואמרו לי מזל טוב אבאל'ה.
לא תיקנתי את האחות, הייתי נרגש מידי ומאושר מידי. רק אחרי שהאם והתינוקת נרחצו והושכבו זו לצד זו, אחת במיטה והשנייה בעריסה שקופה, רצתי לצלצל לכולם ולבשר להם על הלידה. מרוב שמחה התקשרתי אפילו לאשר. הוא לא ענה לי ולכן השארתי לו הודעה במשיבון, קניתי זר ענקי של וורדים ודובי ורוד וחזרתי לבית החולים להתפעל מהרכה הנולדת.

כל זמן שסיגי הייתה בבית החולים היא קיוותה שיורי יגיע לראות את התינוקת שלו, אבל הוא לא בא ואפילו לא התקשר. איש לא ידע לאן הוא נעלם והיא נעשתה עצובה ושקטה יותר מיום ליום. היא עשתה ניסיון די עלוב להניק וויתרה – מהר מידי לדעת האחות הממונה על ההנקות – וגם על האכלת התינוקת, שהיא סירבה לתת לה שם, היא לא ממש הקפידה.
לפני שלקחתי אותה הביתה נקראנו לעובדת הסוציאלית שניסתה להבין מה קורה אתנו. הסברתי הכול, מפתיע אותה מאוד כשסיפרתי לה שאני לא האבא של התינוקת.
"הייתי בטוחה שאתה האבא, אתה מטפל בקטנה כל כך יפה." נדהמה.
"טוב, אימא שלה עוד לא התאוששה מהלידה והאבא נעלם, אני מרגיש אחראי עליה כי אם לא אני היא לא הייתה נולדת." הסברתי.
העובדת הסוציאלית – צעירונת רזה ועדינה בשם כרמל – הנהנה בעצב ואמרה שסיגי סובלת כנראה מדיכאון קל של אחרי לידה וזה די מובן בגלל הנסיבות, ואם היא לא תשתפר בקרוב עלינו לגשת לרופא ולטפל בה.
"איזה טיפול יתנו לה?"
"יש כל מיני טיפולים, זה תלוי במצב, רוב הסיכויים שהיא תצא מזה לבד, ובינתיים חשוב לתמוך בה ולהיות אתה. אין לה משפחה? הורים, אחים, משהו כזה?"
"יש, אבל הם לא בקשר איתה. לא נורא, אני גר בדירה ליד ואני אדאג לה." הבטחתי, וככה עשיתי למרות שזה היה נורא נורא קשה ומעייף.
כבר בחודש הראשון נגמרו לי כל ימי החופשה והכוחות. ביליתי את רוב זמני בחדרה של התינוקת, ישן שינה מקוטעת על הספה לצד מיטת התינוקת שלה. במשך כמה שבועות ישנתי מעט מאוד ורוב הזמן הייתי עייף ומותש. סיגי בקושי עזרה לי ובלי עזרתם של מילי ונועם בטח הייתי מתמוטט.
מיורי לא שמענו כלום, וסיגי נותרה אדישה כלפי הקטנה, מניחה לה לבכות ולהיות רטובה ורעבה. ניסיתי להיות סבלני ומבין עד שיום אחד, חודשיים אחרי שהקטנה (שקראנו לה מעיין בגלל כושר הרטבת החיתולים שלה) נולדה העלתה סיגי את הרעיון שהיא תמסור אותה לאימוץ כי היא אימא לא מתפקדת.
הרעיון הנורא הזה הטריף אותי, מעולם לא הייתי קרוב כל כך להכות אישה כמו ברגע זה. מתפוצץ מזעם צעקתי עליה בקולי קולות וחוללתי שערורייה שמעולם לא הייתי מאמין שאני מסוגל לה. מרוב כעס איימתי עליה שאקח לה את הילדה ואברח איתה.
נועם ומילי – שעשו כמיטב יכולתם לעזור לי (הם אפילו ויתרו על בילויים ואימונים בחדר הכושר כדי לשמור על הקטנה) – הצליחו איכשהו להרגיע אותי, גררו אותי לדירה שלי והשכיבו אותי לישון.
כשהתעוררתי, עשר שעות אחר כך, המצב השתפר פלאים, סיגי התנערה אחרי האיומים שלי וחזרה, בערך, לעצמה, התחילה לטפל בבת שלה קצת יותר במסירות, ואחרי שמצאנו לה מטפלת לחצי יום המצב נרגע וכולנו התחלנו לנהל חיי שגרה רגועים יותר.
בוקר שבת אחד, כשמעיין הייתה בת שלושה חודשים, טיילתי לי ברחוב עם התינוקת שישנה בשלווה בעגלה, נראית כמו מלאכית קטנה בחליפה הלבנה שלה ופתאום הונחה יד על כתפי – אשר.
הבטנו זה בזה זמן ממושך בלי להגיד כלום, כל אחד חיכה שהראשון יתחיל לדבר קודם, בסוף הוא נכנע ושאל מה שלומי.
"עכשיו כבר בסדר, ומה אתך? מה שלום אשתך?"
"גרושתי לייבו, היא בסדר, פחות או יותר, עדיין חולה, אבל יש איזה נסיגה בגידול. היא אצל הבת שלנו עכשיו, נחה שם מהטיפולים."
"מתי חזרת?"
"לפני שבוע."
"לא ממש מיהרת לבוא לבקר אותי."
"לא, אני… חשבתי שאתה לא מעוניין יותר. כל כך כעסת עלי לפני שנסעתי ולא ענית לי כששלחתי לך אס. אם. אס."
"אבל התקשרתי לספר לך על הלידה."
"כן, אבל עד ששמעתי את ההודעה כבר עבר שבוע וחשבתי… לא העזתי לענות לך, חשבתי שאתה לא מעוניין יותר."
"ובכל זאת באת."
"התגעגעתי."
"גם אני."
"יש לך מישהו כיום?"
"אתה צוחק? בקושי יש לי זמן לנשום. שכחתי כבר מה זה סקס."
הילדה התעוררה והתחילה לבכות. הוצאתי אותה מהעגלה ונתתי לה בקבוק.
"למה אתה מטפל בה? אין לה הורים?"
"רק אימא, יורי נעלם."
"ואתה ממלא את מקומו?"
"רק בתור אבא של הקטנה, זה הכול."
"זה מספיק ודי עבודה."
"כן, אבל אני נהנה מכל רגע, ויש לי עזרה ממילי ומנועם."
"היא ממש חמודה." אמר אשר, "אפשר להחזיק אותה לרגע?"
"בטח." מסרתי לו את הקטנה שחייכה אליו, "אני צריך להתאמן, בקרוב אני עומד להיות סבא." הצטחק אשר, נישק את מצחה, החזיר לי אותה ונישק גם אותי.
"אתה מוזמן לבוא אלי להתאמן מתי שיתחשק לך." אמרתי, ופתאום נעשיתי חרמן ושמח.
"אפשר כבר עכשיו." שאל אשר, אחז בידי וחייך.
בטח שאפשר." החזרתי את הקטנה לעגלה, "קדימה, בוא נלך הביתה."

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il