הגברים של גלי – פרק ח'

14/09/2015

למחרת הם קמו מאוחר והכינו יחד ארוחת בוקר, מרגישים נינוחים עד להפתיע זה במחיצת זו. הבנים ישנו עדיין והילד צפה בטלוויזיה ולא נתן את דעתו עליהם. "את באה לאכול אצל הורי ארוחת צהרים?" שאל בני את גלי אחרי שהגיח מחדר השינה וישב לשתות קפה.

היא השפילה מבט אל ברכיה, נבוכה ומוטרדת, "אתה מתכוון לספר להם?"

"כן, אלא אם כן עובד סיפר להם כבר קודם."

"הוא לא סיפר כלום, הוא לא היה מעז, בטח לא בארוחה של ערב שבת. הוא בטח מקווה שזה משהו שיעבור לך מעצמו."

"ומה עם דימה? גם הוא יבוא אתך?"

"לא. אני לא מוכן שהוא יבוא. אני חושב שרק שנינו צריכים לעשות את זה ולא לערב אף אחד."

"לא אכפת לי לבוא אתך אם אתה רוצה," אמר דימה שהעז והגיח מחדר השינה, לבוש רק מכנסי התעמלות, ושערו עדיין פרוע.

גלי חשבה על הצמד הזה עומד לפני הוריו של בני ומצהיר לפניהם על אהבתו ונתקפה צמרמורת. "לא דימה, בני צודק. עדיף שרק שנינו נלך, אבל בני, אולי פשוט נגיד שהחלטנו לא להתחתן ודי. לא צריך להסביר למה, בשביל מה לגרום להם עגמת נפש?"

"כי אני לא מוכן לחזור ללבנון לפני שהם ידעו את האמת עלי." אמר בני בתוקף, "אם את מרגישה לא נוח עם הקטע הזה אז אל תבואי."

גלי הביטה בחוסר ישע בסטס שהניד בראשו בחומרה לאות כן. גם הוא חשב שעליה ללכת עם בני לספר להוריו את הבשורה הלא נעימה שתשבור את ליבם. "אני מוכן לבוא אתך גלי, ובאותה הזדמנות לספר להם עלינו." הציע סטס באבירות.

היא חייכה וחשה שליבה גואה על גדותיו מרוב אהבה אליו. "לא חמוד, אין צורך, אבל אני אצטרך אותך כשאלך לספר לאימא שלי עלינו."

"לספר מה?" התפרץ דימה, מעביר את מבטו חליפות בין השניים.

"אנחנו עומדים להתחתן." הודיע סטס בחגיגיות והניח יד על כתפיה של גלי שהסמיקה והשעינה את ראשה על כתפו.

דימה ובני לא ידעו את נפשם מתימהון לשמע הבשורה המפתיעה.

איך?

מה פתאום?

אתם מכירים בקושי שבועיים?

אתם בטוחים?

השאלות התעופפו סביב ראשו של הזוג כלהק ציפורים נחרדות.

"החלטנו להתחתן כי טוב לנו יחד, כי אנחנו מרגישים נוח זה עם זו, וכמובן בשביל הילד." אמרה גלי שמאסה בחקירה, "ועכשיו מספיק לדבר, צריך לזוז שלא נאחר. ההורים שלך די נעלבו שלא הגעת אליהם אתמול בערב בני, רק זה חסר, שתאחר עכשיו."

הם יצאו בחיפזון, משאירים את שני האחים לשמור על הילד, וכל הדרך לבית הוריו של בני ניסו לנסח משפטי פתיחה שיקלו על הבשורה הלא נעימה שנשאו בפיהם. לפליאתם של דימה וסטס הם חזרו מהר למדי. אחרי פחות משלוש שעות צנחו על הספה בסלון, נראים קודרים, עייפים וממורמרים.

אחרי שפיתו את הילד ללכת לצפות בחדרו בטלוויזיה הם ניסו להסביר איך קרה שלמרות כל מאמציהם הם לא הצליחו להוציא את בני מהארון.

"מה זאת אומרת לא הצלחתם?" הקשה סטס, "מה יש פה לא להצליח?"

"הם פשוט לא הסכימו להקשיב." הסבירה גלי בקול מיואש והניחה את ראשה הכואב על כתפו של סטס שכרך את ידו על כתפיה במחוות הגנה ובעלות שלא נמלטה מעיניו של בני. לפתיעתו חש צביטת קנאה קטנה בקיבתו, אבל כף ידו החמימה של דימה שהתגנבה לידו הרגיעה אותו מיד. הם נראים טוב יחד, עלה הרהור במוחו, שונים זה מזה, אבל מתאימים. הוא מעולם לא ראה את גלי רכה ומתמסרת כל כך, נשענת באמון מלא כל כך על אדם אחר.

"אולי תספרו מה בדיוק קרה?" ביקש דימה.

"קודם כל אמרנו להם שהחלטנו לא להתחתן. סיפרתי שהיו לי היסוסים עוד מקודם, ושלדעתי התחברנו יחד כי שנינו התגעגענו מאוד ליוני, אבל עכשיו גמרנו להתאבל עליו, ואני התאהבתי בגבר אחר, ואני רוצה לפתוח דף חדש בחיים שלי." הסבירה גלי והסמיקה קצת, וכל אדם שעיניו בראשו היה מבין שהיא מאוהבת עד כלות בסטס שישב לצידה זקוף ורציני, ידו משתעשעת קלות בשערה המתולתל.

כל אדם חוץ מסטס שהתאכזב פעמים רבות כל כך מנשים ומאהבה עד שהוא לא מצליח להבין מה קורה מתחת לאפו, חשב דימה, וכבש חיוך. בזמן שחיכו לשניים שישובו מבית הוריו של בני אחיו הגדול סיפר לו על ההצעה שהציע לגלי, מרוצה מאוד מהרעיון הנבון והבוגר שלו, ומכך שגלי הייתה מספיק שקולה ואמיצה לקבל את הצעתו. "אז תתחתנו בלי אהבה?" שאל בחוסר אימון, "ומה יהיה כשתכנסו למיטה?"

"לזה אל תדאג," אמר סטס והאדים מעט, "זה בסדר, יש לנו הסכם גם בתחום הזה. אנחנו מבוגרים ויודעים איך לטפל בנושא הזה בשיקול דעת ובלי שטויות רומנטיות." בלי שטויות רומנטיות מה? חשב למראה אחיו וגלי הצמודים זה לזה, וכבש חיוך של שעשוע, יש לך עוד הרבה מה ללמוד על רומנטיקה ואהבה אחי הגדול והחכם.

"איך הם הגיבו כשהם שמעו שאת עומדת להתחתן איתי?" חקר סטס את גלי, "הם כעסו עליך מאוד?"

"לא, בכלל לא. אני חושבת שהם הרגישו קצת הקלה שמצאתי לי סידור אחר ושעכשיו בני פנוי למצוא מישהי חדשה שאין עליה נטל מעיק כזה של ארוס מת, וחוץ מזה," היא צחקה צחוק מריר משהו, "אני מבוגרת מבני בשנתיים ולמרות שהם אף פעם לא אמרו כלום נדמה לי שזה קצת הפריע להם. לדעתם אישה צריכה להיות נמוכה מבעלה, וצעירה ממנו, וכמובן פחות משכילה, וחס וחלילה לא להרוויח יותר."

"טוב, לפחות אני קצת יותר גבוה ממך." גיחך בני, "גם זה משהו."

"רק אם אני נועלת נעליים שטוחות." אמרה גלי, "עכשיו אני אוכל לנעול נעלי עקבים אם יתחשק לי." הביטה בסטס שהתנשא מעליה בחמש עשרה ס"מ.

"מצידי את יכולה להיות גבוהה ועשירה יותר ממני, לא אכפת לי, אבל בבקשה אל תצפי ממני לבשל, אני כשלון מוחלט בתחום הזה." צחק סטס.

העובדה שהוריו של בני קיבלו את ביטול האירוסין של גלי לבנם בקלות כה רבה הסירה מעליו נטל של דאגה. בסתר ליבו חשש מחבורה כועסת של בני משפחה נרגזים שיאשימו אותו בביטול האירוסים של בנם, וכעת רווח לו.

"אם הם לא כעסו על זה שאתם לא מתחתנים, אז למה לא סיפרתם להם גם עלי ועל בני?" המשיך דימה לחקור אותם.

"ניסינו להגיד להם." התגוננה גלי, "אבל לא הצלחנו. הם לא נתנו לנו לפתוח את הפה."

"כן." נכנס בני לדבריה, "כל פעם שהתחלתי להגיד משהו על הרגשות שלי, על התכניות שלי לעתיד, על זה שאני עובר שינוי וכיום אני אדם אחר ממה שחשבתי שאני, הם הצליחו לשנות נושא ולסתום לי את הפה."

"אני חושבת שהם ניחשו מה אתה רוצה להגיד, הם פשוט לא רוצים לדעת על זה כלום." אמרה גלי, "אני חושבת שהם תמיד ידעו. הם הרי ראו אותך ואת יוני מתבגרים יחד, ראו איך אתה מסתכל עליו, הם בטח הבינו בלי לדעת שהם מבינים, ואם הם לא רוצים לשמוע, עדיף שנעזוב את זה ככה."

"בסדר." נכנע בני, "נעזוב את זה עד שאחזור מהמילואים בשלום." הוא קם ומשך אליו את דימה, "בוא נלך לנוח קצת חמוד, אני מותש לגמרי ומחר אני צריך לקום מוקדם בבוקר. עוד שבוע ואני גומר עם הניג'וס המעייף הזה של לבנון והצבא."

"כן, עוד שבוע והכל ייגמר." חזר אחריו דימה וחיבק את מותניו, והם נעלמו בחדר השינה שלהם.

"גם אני מאוד עייפה." אמרה גלי לסטס, "שנלך לנוח קצת?" חייכה אליו.

"ברצון." חייך אליה סטס חזרה, "בשביל מה יש שבת אם לא בשביל לנוח?"

"ובשביל לקיים מצוות עונג שבת." אמרה גלי, "אתה יודע מה זה עונג שבת סטס?"

חיוכו התרחב, "לא, אבל אני בטוח שאת תלמדי אותי."

בני חזר ללבנון מוקדם בבוקר יום ראשון, והם המשיכו בחייהם כרגיל עד ארוחת הערב של יום שלישי. ברגע שהתיישבו לשולחן נשמע רעש מוכר ולא נעים של מסוקים מעל ראשיהם. השלושה החליפו מבטים מודאגים.

"להדליק את הרדיו?" שאל הילד שכבר התרגל לריטואל הקבוע הזה.

"כן, תדליק." אמרה גלי, אבל הטלפון צלצל עוד לפני שאיגור הגיע לרדיו.

דימה עט על השפופרת בלהיטות. "כן… בסדר… הבנתי… מיד." אמר קצרות וניתק. "יש מסוק עם פצועים בדרך, אני חייב לטוס לבית החולים." אמר ויצא מהבית בלי לסיים את ארוחתו. ברדיו הודיע הקריין ביובש על מטח טילים בגזרת הר דוב ועל נפגעים שהודעה נמסרה למשפחותיהם ועבר לדבר על מזג האוויר מחר.

הטלפון צלצל שנית. עובד, מדבר בחיפזון, מנסה להישאר עובדתי וקר מזג, אבל מתקשה להסתיר רטט קל של בהלה בקולו. "גלי, בני נפצע והוא בדרך לרמב"ם, דיברנו אתו עוד מהשטח, הוא פצוע קל מאוד, אבל חייבים לאשפז אותו. את מוכנה לקפוץ לבית חולים להיות איתו עד שאני אגיע עם ההורים? הם עוד לא יודעים כלום ואני רוצה לספר להם בזהירות, אבא עם הלב שלו… ואימא עם האסטמה שלה… מזל שהיה לבני שכל להתקשר אלי ולא הביתה. אני אטפל בהם, אבל בינתיים אני רוצה שיהיה שם מישהו מהמשפחה."

"כבר יש לו שם מישהו מהמשפחה עובד." אמרה גלי, "שכחת שדימה עובד ברמב"ם?"

"די גלי, לא מספיק שאחי פצוע את צריכה להוסיף לי גם את הקטע הזה?" התרעם עובד.

גלי נאנחה. "בסדר, אני בדרך לבית חולים עובד, נפגש שם."

היא נאלצה לחנות במרחק מה מבית החולים שמגרש החנייה שלו היה מלא עד אפס מקום בשעות אלו, ואת הדרך עד למיון עשתה בריצה מהירה.
מתנשפת שאלה בקבלה על הפצועים שהגיעו מלבנון והופנתה למחלקה האורטופדית. קצרת רוח מכדי לחכות למעלית האיטית דהרה במעלה המדרגות, וסוף סוף מצאה את בני, שוכב בנחת במיטה וראשו החבוש נשען על כתפו של דימה שהיה חיוור ונרעש הרבה יותר מבני הפצוע.

בחדרו של בני שכבו עוד שני חיילים שנפצעו באותה תקרית. הם כבר היו מוקפים בני משפחה מודאגים ודומה שאיש לא נתן את דעתו לכך שבני מקבל טיפול מסור במיוחד מאח מתלמד שלא נראה בשום פנים ואופן כמו קרוב משפחה שלו. גלי נישקה את שניהם ושמחה לשמוע שבני רק נשרט קלות ושמצבו ממש לא חמור, ושאף אחד מהפלוגה שלו לא נפצע קשה במיוחד.

"ומה שהכי טוב, המילואים יתקצרו לי בגלל הפציעה הקלה הזו, בטח כבר מחר מחרתיים אהיה בבית." חייך אליהם בני חיוך מרגיע ונישק את דימה על פיו בדיוק ברגע שהוריו פרצו בחיפזון לחדר, מלווים בעובד המזיע והמתוח ובאחיותיו הדומעות.

וככה, בזכות החיזבאללה, יצא בני מהארון בלי טורח ובלי להכביר דיבורים והסברים מביכים. למרבה מזלם של הצעירים הנבוכים התקיים ביקור רופאים מיד אחרי שהוריו של בני פצחו בשטף של תוכחות ונזיפות שהופנו כלפי בני וגלי, מתעלמים כליל מדימה, כאילו אם לא יביטו בו ולא ידברו איתו יצליחו לבטל את נוכחותו בחייו של בנם.

דימה חמק חרש מהחדר וגלי בעקבותיו. הוא נישק לה לפרידה, והיא עוד הספיקה ללחוש לו חרש שהכל יסתדר ושיפסיק לדאוג כל כך לפני שהוא הסתלק למחלקה שבה היה אמור להיות, ואחר כך שבה לחדר החולים. הרופאים שבו ואישרו שמצבו של בני לא חמור, שהפציעה שלו קלה למדי, ושהוא ישוחרר בעוד יום יומיים הביתה. הוריו רצו להישאר לידו כל הלילה, אבל האחיות סירבו בתוקף, ושעה אחר כך הם נאלצו ללכת כי שעת ביקור חולים תמה.

בדרך החוצה פרצה מריבה עזה בין גלי לאביו של בני שהאשים אותה שידעה וחיפתה על הסטייה המגעילה של בנו. גלי התגוננה בעוז ואמרה שנודע לה על הקשר בין בני לדימה רק לפני כמה שבועות, והיא לא חושבת שהיה עליה לספר על כך לאיש.

"את יודעת איזה שוק קיבלנו?" התרעם עליה אביו של בני, "כמעט קיבלתי התקף לב. ואימא שלו המסכנה…" הוא הניח יד מגוננת על כתפי אשתו שבכתה חרש, "היית צריכה לספר לנו על זה גלי."

"אבא, תעזוב אותה כבר." אמר עובד בחוסר נוחות, "מה היא אשמה? די כבר."

"בני ניסה לספר לכם אחרי שסיפרנו לכם שאנחנו לא יחד יותר, אבל זה לא הצליח לנו." התנצלה גלי, "ואם כבר מדברים אז כדאי שתדעו שאני עומדת להינשא בקרוב לאחיו הגדול של דימה, החבר של בני."

"אני לא מוכן לשמוע יותר אף מילה על זה." רטן אביו של בני, "תעשי מה שאת רוצה גלי, את לא מעניינת אותי יותר. בואי רחל." אחז בכתפה של אשתו והלך לרכבו כשבנותיו נגררות אחריו ועובד פוסע במאסף, ראשו שחוח בעצב.

ביום חמישי בערב התגנב בני מבית החולים חזרה הביתה, חומק מהשגחתם של הוריו שנמנעו בעקשנות מלדבר איתו על יציאתו מהארון ושוחחו איתו רק על בריאותו ומצבו הגופני. הוא ודימה החליטו שדימה יימנע מלהיפגש עם הוריו של בני בבית החולים וינצל את מעמדו כעובד בית החולים לבקר את אהובו רק אחרי שעות הביקור.

הרופאים החליטו לשחרר את בני ביום שישי בבוקר, אבל הוא חשש שהוריו יכנסו איתו לויכוח מכוער ויסרבו להניח לו לחזור עם דימה, ולכן חמק מבית החולם ערב קודם ורק כשהגיע הביתה התקשר אליהם לספר להם שהוא כבר לא בבית החולים. "אז אתה מתכוון להישאר עם הרוסי שלך ולהמשיך עם התועבה הזו?" שאל אביו בקול קודר.

"כן אבא, אני אוהב אותו." אמר בני.

"וגם את יוני אהבת?"

"כן, אבל יוני… יוני לא היה כזה ואני לא הבנתי אז… היום אני מבין ואני רוצה לחיות עם דימה."

"אם ככה אתה לא הבן שלנו יותר." פסק אביו בכבדות וניתק. בני בכה לילה שלם בזרועותיו של דימה שחיבק אותו, ליטף את גבו וכאב את כאבו, מבטיח לו שוב ושוב שהוא יהיה המשפחה שלו מהיום, מנסה לנחם ולעודד את בני שהתאבל על אובדן משפחתו כפי שהם התאבלו עליו.

כמה ימים אחר כך הגיע עובד לביתם, נראה אפור ומותש, וניסה לדבר שוב על ליבו של בני שיחזור בו מההחלטה שהחליט. "אתה הורס את ההורים. הם הזדקנו בבת אחת בשנים, בבקשה בני, תנסה, למענם."

"עובד, אל תדבר שטויות." התיז בני, "נניח שאבא לא היה מרוצה מאשתך והיה מנסה לשכנע אותך להיפרד ממנה, מה היית עושה?"

"זה לא אותו דבר." נרעש עובד, "מה אתה מדבר שטויות?"

"זה בדיוק אותו דבר, ואני לא מדבר שטויות, אני אוהב אותו כמו שאתה אוהב את אשתך ואני מבקש שתפסיק לבקש ממני בקשות כאלו. כואב לי הלב על ההורים, אבל אני לא יכול לחיות לפי הראש שלהם, אני הומו ודי."

עובד נאנח, כבש את ראשו בין ידיו ושתק. אחר כך חיבק קצרות את אחיו, לחץ את ידיהם של סטס ודימה ששתקו גם כן, נישק את לחייה של גלי, אמר להם לשמור על עצמם והלך.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il