הג'ינג'י הסודי – פרק ח'

16/01/2014

"אני מרגיש כמו נדון למוות שזכה בחנינה." אמר לי דודו למחרת בבוקר, אחרי שנרגענו והפנמנו שהסיוט עבר והגיע הזמן לחזור לחיים הרגילים.
"אבל דודו, אתה בטח מודע לזה שכיום אפשר לחיות עוד המון שנים טובות גם עם איידס. זו מחלה כרונית, לא גזר דין מוות כמו שהיה פעם."
"איזה חיים? בחייך, כל הזמן תרופות ותופעות לוואי, ואתה מת מפחד מכל עיטוש, וחייב לזיין כל החיים עם גומי. זה חיים?"
"זה יותר טוב ממוות. אל תשכח שיש מחלות הרבה יותר גרועות."
דודו נאנח ואמר שאולי אני צודק, אבל בכל זאת, עדיף להיות בריא ואיזה מסכן עמית שפעם היה מלך העיר ועכשיו הוא על הפנים, והוא יצטרך להגיד תודה לכל מי שיעשה לו טובה ויסכים לזיין אותו.
"למה תודה? הוא גבר מאוד נאה וסקסי. יש לו דירה נהדרת ועבודה שווה, וגם טעם טוב בסרטים ובגלידות."
"אבל הוא נשא קימי! מי ירצה לסכן את החיים שלו בזיון עם נשא?" הכריז דודו ונתן ביס בריא בלחמנייה שלו שהייתה מרוחה בגבינת שמנת מתוגברת בירקות ובגבינה צהובה.
אין ספק שהתיאבון חזר אליו ואיתו שבו גם הביטחון העצמי והשחצנות.
"אתה יודע דודו, פתאום שמתי לב עד כמה אתה דומה באמת לאחיך התאום." הערתי בטון הכי פולני שלי והלכתי להביא את המצלמה הדיגיטאלית.
"בוא, תצלם אותי. אני אוהב את האור שיש במטבח בבוקר."
דודו הניח ללחמנייה ונעץ בי מבט נרעש. "לצלם אותך? אל תגיד לי שאתה מתכוון להמשיך עם השטות הזו של אטרף?"
"כן." אמרתי בתוקף ופשטתי את חולצתי.
"בשום פנים ואופן לא." אמר דודו בחריפות, "ותלבש בחזרה את החולצה בבקשה." הוסיף בנימה מעט פחות תוקפנית שלא הועילה לשנות את דעתי.
"דודו, אם לך יש כרטיס באטרף גם אני רוצה."
"אבל בכרטיס שלי כתוב שאני תפוס."
"אז בשביל מה אתה צריך אותו? כדי לפגוש תפוסים אחרים?"
"לא, כדי לדבר עם חברים ולהעביר הודעות. דברים כאלו."
"אז גם אני רוצה."
"אבל אתה לא מכיר אף אחד באטרף!" צעק דודו בתסכול.
"אל תדאג, אני עוד אכיר." השבתי בנחת, ונתתי את המצלמה לאלכס שנדד לתומו למטבח בחיפוש אחרי כוס קפה. "תצלם אותי." דרשתי.
"למה?" שאל אלכס בחשדנות.
"הוא רוצה לפתוח כרטיס באטרף." הלשין דודו.
"אני לא חושב שזה רעיון כל כך טוב קימי." אמר אלכס בטון דיפלומאטי והחל לסגת לאיטו לעבר השירותים.
"אלכס, אל תתערב. דודו ואני החלטנו על יחסים פתוחים ואני צריך תמונה טובה כי אטרף הוא השער לעולם הזיונים."
"אני חושב שיש שערים שעדיף להשאיר סגורים."
"למה?" התרגזתי, "ומה בכלל ילד כמוך מבין בזה?"
אלכס נראה אומלל, אבל נחוש. "יחסים פתוחים הם צעד אחד לפני פרידה. ראיתי את זה כבר כמה פעמים וזה לא היה יפה."
"קימי, בבקשה, אל תציק לילד, אתה לא רואה שאתה מביך אותו." לקח ממני דודו את המצלמה ודחף לידי את הכוס שלו. "אתה מוכן לשים אותה בשבילי במדיח? אני חייב לצאת מיד או שאני אאחר לפגישה, ביי חמוד, להתראות אלכס." אמר והסתלק.
"הוא לא ישתנה אף פעם." אמר גונן שהפציע סוף סוף במטבח, לבוש למחצה ושערו פרוע למרות שהשעה הייתה כבר רבע לשמונה. "הוא בדיוק כמו אבא, גם אבא הבטיח לאימא הרים וגבעות ובסוף הכל נשאר אותו דבר."
חודש אחר כך ישבתי מול מיכל – אימו של גונן – שבאה לראות מה שלום הבן יקיר לה ועצרה במטבח שלי כדי לתנות בפני את צרותיה.
לצערי הייתה לי רשימת צרות משלי וכשהשוונו את הבעיות שלנו ונוכחנו לדעת שהצרות שלנו דומות באופן מביך.
במקום להתלונן מצאנו מפלט בהומור עקרות בית מיואשות ושנינו צחקנו יחד מהתאומים שגילו סלידה דומה מפני מדיחי כלים ולא הצליחו בשום פנים ואופן ללמוד איך לסדר את הכלים המלוכלכים במדיח ואיך להפעיל אותו. מסתבר ששניהם גילו אותו חוסר ישע מדהים גם בהחזרת הכלים הנקיים לארונות, גם בהפעלת מכונת הכביסה הם היו לא יוצלחים גמורים. על גיהוץ לא היה בכלל מה לדבר.
"למה שלא תיקח עוזרת בית? זה מה שאני עשיתי אחרי שנגמרו לי הכוחות להתמודד עם הבלגן והלכלוך של המשפחה שלי."
"כי אין שום סיבה ששני אנשים מבוגרים לא יצליחו לנקות ולסדר אחריהם, ואני שונא שמסתובבים לי זרים בבית."
"קודם כל אתם כבר שלושה איש, ועם החבר של גונן אתם בעצם ארבעה. תראה שאחרי כמה פעמים תתרגל אליה ותירגע. גם אני הרגשתי ככה בהתחלה ובסוף התרגלתי, גם אתה תתרגל."
"לא רוצה להתרגל." התעקשתי, "אני רוצה שדודו ינקה ויסדר וישטוף בדיוק כמוני."
"חשבתי שלאחרונה הוא משתדל קצת יותר לעזור לך."
"בהתחלה הוא באמת עשה מאמץ, אבל לאחרונה נמאס לו והוא מנסה להתחמק. הוא אומר שמדכא אותו לנקות כל פעם מחדש אותו חדר ואחרי שבוע למצוא הכול שוב מלוכלך. כמה פעמים תפסתי אותו משלם לאלכס שיעשה את העבודה במקומו."
מיכל חשבה שזה מצחיק. אני הייתי פחות משועשע, וכשסקרתי את החוזה שעשינו רק לפני כמה שבועות נתקפתי ייאוש.
איכשהו כל ההחלטות שעשינו התמסמסו והכל חזר לשגרה של פעם. מצאתי את חוזה הזוגיות שחתמנו עליו בזמנו וגיליתי שלמרבה הבושה אני לא יכול לסמן וי על אף סעיף.
מה שהכי תסכל אותי היה נושא היחסים הפתוחים. דודו נשבע לי שוב ושוב שהוא נאמן רק לי ושמאז הסיפור עם עמית הוא לא מסתכל אפילו על אחרים. הלהיטות שלו אחרי במיטה גרמה לי להאמין לו, אבל למרות כל מאמצי הוא סירב להניח גם לי להיות אקטיבי.
זה עצבן אותי, אבל השלמתי עם רוע הגזרה מפני שרק כך דודו יכול היה לתפקד ולפחות ככה היו לי שוב חיי מין. בכל זאת התעקשתי שגם לי יש זכות לטעום ממנעמי הסקס מחוץ למסגרת, או לפחות להצליח לתחזק את הכרטיס שלי באטרף.
למרבה הצער דודו היה נתקף חמת זעם כל פעם שראה אותי גולש באתר ההוא, ובכל פעם שהפניתי אליו את גבי היה ממהר ומוחק לי את הכרטיס.
הוא הכחיש את חשדותיי, אבל ידעתי שהוא אשם בכך שהכרטיס שלי נמחק כל פעם מחדש. ניסיתי להחביא את הסיסמא שלי בכל מיני מקומות מוזרים כמו במזווה או במגרת הנעלים, אבל הוא תמיד הצליח לאתר מחדש את הפתק עליו רשמתי את סיסמתי. החלפתי אותה בגללו לעיתים כה תכופות עד שמנהלי האתר בטח חשבו שאני פרנואיד, או חולה אלצהיימר.
אפילו כשהחלטתי לשים את נפשי בכפי ולסמוך רק על זכרוני התשוש הוא הצליח לנחש את סיסמתי, או שאולי היה זה אלכס שהלשין עלי? בסוף נואשתי מכל העסק וזנחתי אותו. בין כה וכה נוכחתי לדעת שהניסיון לצוד זיון במרחב הווירטואלי משעמם אותי ומרגיז אותי. לא הצלחתי להבין מה הטעם לשוחח שעות עם אנשים חסרי גוף שקרוב לוודאי שלא אפגוש מעולם וקיבלתי את הרושם שרוב הטיפוסים באטרף שקרנים, או לפחות מגזימנים.
הפריע לי גם שכמעט כולם היו צעירים ממני, או שאולי הם שיקרו גם בנושא הזה?
בכל מקרה רובם כתבו בשגיאות כתיב איומות, לא ניסחו משפטים כהלכה ועצבנו אותי בעילגות שלהם.
העדפתי קשר עם אנשים בשר ודם, אנשים שידעתי איך הם נראים, אנשים כמו עמית וסיסו.
סיסו נשאר איתי ביחסי ידידות למרות שהחליט בסוף להישאר עם אשתו ולהמשיך לפנטז על גברים בלי לממש את הפנטזיות שלו, ועמית היה פשוט בחור נחמד שמאז שנדבק באיידס סבל מבדידות ועבר ימים קשים של משברים ודיכאונות.
אני חושב שהוא בחר בי להיות איש סודו דווקא בגלל שלא הכרתי אותו בתקופה הבריאה שלו. איתי היה לו נוח להיחשף בחולשתו, להתוודות על פחדים וחרדות ולבכות על כתפי. חיבבתי אותו מאוד – ואולי גם ריחמתי עליו קצת – וניסיתי לעשות כמיטב יכולתי כדי לעודד אותו.
דודו התפלץ מהרעיון שאני והאקס יזיז שלו נעשינו ידידים ולא אהב לראות אותי יוצא מהבית בלעדיו אחרי שעות העבודה. היו לנו כמה ויכוחים די עוקצניים בנושא הידידים שלי ובכולם, אני גאה להגיד, ניצחתי, אם כי זה היה ניצחון מריר ששכרו לא בצידו ובגללו גיליתי בדודו צדדים שלא אהבתי.
תמיד קישרתי קנאה עם חוסר ביטחון ולהפתעתי התברר לי שדודו שעשה עלי תמיד רושם של גבר שופע בטחון עצמי קנאי לי מאוד ומתעב בעוז את הרעיון שאהיה במיטה עם גבר אחר.
גם אני כמובן לא התלהבתי מהמחשבה עליו מזדיין עם גברים אחרים, אבל כל זמן שלא הכרתי אותם והכל התרחש רחוק ממני יכולתי להשלים עם כך בתנאי שהוא יחזור בסופו של דבר הביתה. הקטע הגופני הטריד אותי פחות כל זמן שהייתי בטוח שהוא אוהב רק אותי, אבל הוא היה שונה ממני והתברר לי שהרעיון שגבר אחר נוגע בי מטריף את דעתו. אחרי כמה מריבות מרות שהכאיבו לשנינו השלמתי עם כך שאם אמשיך להתעקש על יחסים פתוחים אשאר לבד מפני שדודו פשוט לא יוכל לעמוד בכך.
כשמלאו שלושה חודשים ליום החנינה שלנו הושבתי אותו מולי לשיחה ושאלתי אותו מה דעתו על השינויים שחוללנו בחיינו אחרי הסכם הזוגיות שחתמנו.
דודו המהם והתפתל, וניסה כדרכו כשחש אי נוחות לשנות נושא, אבל בסוף היה חייב להודות שההסכם שחתמנו עליו יחד לא שווה את הנייר עליו הוא נכתב.
"אני לא מאמין ששמרת את הדף הזה." הביט בחוזה כאילו לא הייתה זו חתימתו שהתנוססה עליו.
"למה לא?"
"טוב, זה היה די מזמן ו… טוב, היינו מאוד נסערים ועצבניים אז. כמעט שהשתגענו מהמתח ואני לא חושב שזה הוגן להזכיר לי עכשיו את התקופה הזו."
"לא הוגן להזכיר לך איך בגללך עבר עלינו סיוט ושרק במזל לא הפכנו לנשאים? למה זה לא הוגן?"
"כי… כי… נו, די קימי. מספיק. זה היה ונגמר. אני רק אתך עכשיו."
"באמת יפה מצדך." אמרתי בספקנות.
"מה, אתה לא מאמין לי?" נפגע דודו.
"האמת שלא. פעם האמנתי לכל מה שאמרת, אבל אמון זה דבר שקל מאוד לשבור וקשה לשקם. דרך אגב, אתה יודע שיוני, אחיך התאום, שוב בוגד במיכל?"
"אני מעדיף לא לרכל על המשפחה שלי אם לא אכפת לך." אמר דודו בצדקנות, אבל על פי הסומק שעלה בלחייו ידעתי שהוא יודע. התאומים רבו והתחרו זה בזה כל חייהם, אבל לא היו להם סודות אחד בפני השני.
"מיכל ואני התיידדנו מאוד לאחרונה דודו. היא אמרה לי שהיא שוקלת לעזוב את הבית."
"בחייך, איך היא יכולה לעזוב את הילדים? וחוץ מזה, לאן יש לה ללכת?"
"הילדים כבר די גדולים ומסתדרים לבד לא רע, וחוץ מזה יש להם גם אבא שיכול לדאוג להם, ועד כמה שידוע לי יש לה לאן ללכת."
"לאן? מה היא סיפרה לך?"
"מצטער, אני לא אוהב לרכל על המשפחה שלך." החזרתי לו כגמולו.
"מאז שפתחת כרטיס באטרף נעשית די חצוף קימי." נעץ בי דודו מבט זועף.
"איזה כרטיס? מחקת לי את הכרטיסים כל כך הרבה פעמים עד שהתייאשתי מזה. כבר חודש שלא נכנסתי לאטרף."
"למה אתה חושב שאני מחקתי לך את הכרטיסים?" האדים דודו, "יכול להיות שמחקת אותם בטעות או שהייתה איזה תקלה באתר. דברים כאלו קורים כל הזמן."
"כן, בטח." צחקתי, "טוב, עזוב. כמו שאתה לא באמת עוזר לי בבית ככה גם אני וויתרתי על הקטע של יחסים פתוחים."
"באמת?" שמח דודו והקלה עצומה הסתמנה על פניו. "אז אפשר להעיף את החוזה הזה לפח?"
"אני מעדיף לשמור אותו כמזכרת אם לא אכפת לך."
"מה שתרצה חמוד." נעתר לי דודו בנדיבות והחל להפשיל את מכנסי, כובש בהנאה את פניו בשער ערוותי, חופן את אשכי בידו ו… הטלפון שלי צלצל!
זה היה עמית, נסער ובוכה, וזקוק לי באופן דחוף ביותר.
"אתה חייב ללכת?" התאכזב דודו.
"אני לא חייב, אני רוצה."
"מה קורה בינך לבינו?" התקדרו גבותיו מעל עיניים חשדניות.
"לא קורה כלום דודו. הוא רק ילד והוא מבוהל וצריך חבר."
"למה דווקא אתה? חסרים לו חברים?"
"כנראה שכן. מסתבר שכל מי שחיזר אחריו והתעניין בו כשהוא היה בריא מתעלם ממנו היום כשהוא חולה ומדוכא. אל תשכח שרק במזל אני ואתה לא נמצאים גם באותו מקום, אני חייב ללכת אליו, אני לא יכול לאכזב אותו."
"ואותי אתה כן יכול?"
"אני בטוח שתחזיק מעמד עד שאני אחזור. אם מתחשק לך אתה יכול לבוא איתי, הוא ישמח, הרי גם אתה אמור להיות ידיד שלו."
"כן, אבל… זה לא שאני לא מבין אותו, אבל אני מעדיף…" דודו המסכן, הוא ידע שזה לא בסדר, אבל הוא התקשה מאוד בגילוי אמפתיה ומתן תמיכה נפשית.
"יותר טוב שתלך בלעדי קימי, אתה יותר טוב בקטע הרגשי הזה, אני תמיד מרגיש כמו גולם במקרים כאלו. ומה אם הוא יתחיל לבכות? זה כל כך מבאס אותי ומביך אותי, תמסור לו דרישת שלום ונשיקות ותגיד שאני נורא עסוק." התחמק דודו מההזמנה שלי ולכן הלכתי לבד להיות עם עמית וככה קרה שדווקא אחרי שוויתרתי על כל הרעיון של יחסים פתוחים מצאתי את עצמי במיטה עם צעיר יפה תואר ואסיר תודה כשאני ממלא את תפקיד הגבר הבוגר והאקטיבי ונהנה מזה עד מאוד.
לא התכוונתי כמובן להגיע איתו למיטה. גם הפעם רציתי רק לנחם אותו ולעודד אותו
אחרי שעוד מישהו נפנף אותו ברגע שנודע לו שהוא נשא.
הוא סיפר לי על כך כשדמעות זולגות מעיניו ושאל אם לדעתי עדיף שהוא לא יספר לגברים שהוא פוגש שהוא נשא למרות שהוא אוהב חדירות וברור לו שגם עם קונדום יש בהן סיכון.
אמרתי לו שזה בינו לבין המצפון שלו, אבל אני חושב שזה מאוד לא הוגן לא לתת לפרטנרים שלו להחליט לבד אם הם מוכנים להסתכן, ושאני בטוח שאם הוא יפגוש מישהו שבאמת יהיה לו אכפת ממנו הוא ייקח על עצמו את הסיכון.
"כנראה שלאף אחד לא אכפת ממני, עובדה שאף גבר שאני פוגש לא רוצה להסתכן ולעשות איתי סקס." מחה עמית את הדמעות מעיניו היפות. "אני כל כך בודד, כולם עזבו אותי, אין לי אף אחד."
"ברגע שתפגוש את הבחור הנכון…" התחלתי להגיד, אבל לעמית נמאס כבר מדברי העידוד הנדושים שלי.
"לך קל לדבר, אתה לא יודע איך זה באמת." צעק והחל להתייפח כמו ילד קטן.
כרכתי את זרועותיי סביבו בחיבוק והוא החזיר לי חיבוק ופתאום התנשקנו ורגע אחר כך היינו על המיטה שלו, מפשיטים זה את זה ובפעם הראשונה מזה עשרים שנה מצאתי את עצמי במיטה עם גבר צעיר ויפה תואר שהושיט לי את ישבנו החלק והתחנן שאזיין אותו. באותו רגע לא חשבתי על דודו או על הזוגיות שלנו. העליתי על עצמי במהירות קונדום ובלי לחוש שמץ של נקיפות מצפון הסתערתי על ישבנו המתוק של עמית, נהנה מכל רגע.
"איך אתה מרגיש?" שאל עמית אחרי החזרנו את נשימתנו לסדרה.
"נהדר." קרנתי לעברו, ובאמת הרגשתי נהדר, למה שלא ארגיש נהדר כשאני שוכב ערום לצידו של גבר צעיר ויפה שמחייך אלי בהערצה ושואל בדאגה אם יש מצב ששוב ניפגש?
"זה תלוי רק בך עמית." אמרתי, מביט בעיניו, מלטף את גבו וגולש משם לתחת הנחמד שלו.
"אם זה היה תלוי רק בי לא הייתי נותן לך ללכת." חייך עמית, ולרגע כמעט האמנתי לו.
"הייתי מעדיף שלא תספר לדודו שום דבר על מה שעשינו." הוא אמר כשחיבק אותי לפרידה אחרי שהתקלחנו יחד.
"כמובן שלא." הרגעתי אותו, "אין שום צורך שהוא ידע, זה עסק פרטי ביני לבינך."
"ולי הוא אמר שאין לך סודות מפניו."
"זה מה שהוא אמר?" לא יכולתי להתאפק מלצחוק. "מסתבר שהוא טעה."
"כן, מסתבר. הוא אמר שאתה בחור שמרני שלא מבין שלפעמים גבר צריך לגוון קצת את הסקס שלו ושהוא אוהב אותך מאוד ולא רוצה לפגוע בך."
"גם אני אוהב אותו מאוד ולא רוצה לפגוע בו, ולכן לא נספר לו כלום. מה שהוא לא ידע לא יזיק לו." אמרתי בקלילות שלא ידעתי שאני מסוגל לה, נישקתי את עמית, הבטחתי להתקשר מחר וחזרתי הביתה, מרחף כאילו צמחו לי כנפיים.
מזמן לא הרגשתי כל כך מרוצה מעצמי, כל כך קליל ומאושר, כל כך צעיר ומלא חיים. פתאום הבנתי למה אנשים זקוקים לגיוון ואיך בן אדם יכול לזיין מחוץ לבית ולחזור הביתה מלא אהבה ורוך כלפי בן זוגו החוקי.
מדהים עד כמה לא הרגשתי אשם וכמה קל היה לי להגיד לבן זוגי המנומנם שחיכה לי במיטה, חמים וישנוני, וחיבק אותי בלי שום חשד שעכשיו הכול בסדר, עמית בכה קצת והרגיש נורא אחרי ששוב מישהו סירב להיכנס איתו למיטה, אבל אני עודדתי אותו ועכשיו הוא ישן כמו תינוק.
"אתה כזה נשמה קימי." נישק דודו את עורפי, "אני לא מבין איך אתה יכול להיות חבר של עמית אחרי כל מה שהיה ביני לבינו."
"גם אני קצת מתפלא על עצמי." אמרתי בכנות, "ובהתחלה נורא כעסתי עליו, אבל עבר לי. כיום אני מחבב אותו מאוד. יש לך טעם טוב דודו."
דודו נאנח בשביעות רצון. "גם לך קימי. מוצא חן בעיני הריח שלך. בושם חדש?"
"אהה… כן. אני…" – איך לא חשבתי על זה שריח הסבון במקלחת של עמית שונה מריח הסבון שלנו ושדודו ישים לב לזה? – "בדרך לעמית עברתי בסופר פארם וניסיתי כמה בשמים חדשים, אבל בסוף התבלבלתי מרוב סוגים ולא קניתי כלום." אלתרתי במהירות את מה שהיה שקר ראשון בסדרת שקרים שנאלצתי לספר לדודו. "אולי כדאי שאני אתקלח?"
"לא, אל תלך. תתקלח בבוקר." הידק דודו את זרועותיו סביבי, "בוא נישן. אני הרוג."
מצפוני שלח לי נקיפה קטנה ועוקצנית ואני הודעתי לו שיפסיק להיות קרצייה ומה שדודו לא יודע לא יזיק לו ונרדמתי בשלווה.
למחרת לא הניח לי דודו לקום עד שלא ביצע בי את זממו ולהפתעתי שיתפתי איתו פעולה בעונג רב. הידיעה שרק לפני כמה שעות הייתי במיטה עם גבר אחר הוסיפה רטט של תענוג סודי להתעלסות הבוקר המספקת עם בן זוגי החוקי.
חייכתי לעצמי בשמחה כל היום והמשכתי לחייך באושר גם למחרת כשבדרך לעוד ביקור אצל עמית באמת עצרתי בסופר פארם וקניתי לי בושם. במחשבה שנייה הוספתי עוד אחד גם בשביל דודו ובמחשבה שלישית קניתי גם חבילת טיפוח מפנקת בשביל עמית.
להפתעתי מאז אותו ערב בלתי נשכח עם עמית חיי הפכו להיות מרגשים ועמוסים הרבה יותר. אולי הייתי אמור לסבול ייסורי מצפון ולהרגיש רע על שאני בוגד ושקרן, אבל האמת היא שחוץ ממדקרות אשמה קלות, שהדפתי בלי בעיות, נהניתי מכל רגע. הסוד הקטן והמתוק שלי גרם לי להיות מאושר יותר וחרמן יותר, מה שגרם אושר רב לא רק לי אלא גם לדודו.
למרות שאני בעיקר פסיבי ואוהב את הסקס עם דודו אהבתי גם להיות מידי פעם אקטיבי, בעיקר עם גבר כל כך צעיר וסקסי כמו עמית. הסקס הסודי איתו גרם לי לחוש נמרץ וצעיר ואהבתי מאוד לחזור אחר כך לדודו, להרעיף עליו פינוקים ואהבה ולתת לו את מה שעמית נתן לי.
כפל התפקידים הסודי הזה שרק אני ידעתי עליו מילא אותי סיפוק עצום שהפתיע אותי ושעשע אותי מאוד.
בסופו של דבר לא הצלחתי לעמוד בכך, הייתי חייב להתפאר בסוד המתוק שלי שבעבע בי כמו שמפנייה משובחת וגיליתי אותו לסיסו – האדם היחיד בעולם שבטחתי בו שישמור על סודי כשם שאני שמרתי על סודותיו.
הוא פער את פיו בתדהמה כששמע שאני מבלה מידי פעם במיטתו של האקס יזיז של בן זוגי – נשא איידס שצעיר ממני בעשר שנים.
"והוא גם כוסון על." הוסיף בערגה כשהראיתי לו תמונה של עמית שממש במקרה נשאתי בארנקי.
נכון שבתמונה היו מצולמים לא רק עמית אלא גם דודו, גונן ואלכס, מרימים כוס לחיים סביב עוגת יום ההולדת השש עשרה של גונן.
"זאת המשפחה החלופית שלי." אמרתי לסיסו בגאווה.
"אתה בטוח שהוא צעיר ממך רק בעשר שנים? הוא נראה הרבה יותר צעיר." ליטף סיסו באצבע חמדנית את דמותו הבהירה והדקה של אלכס.
"לא, זה לא עמית. זה אלכס, החבר של גונן, בן אחיו של דודו. אלכס ילד ממש נחמד, אבל עמית הוא הבחור השחום והיפה הזה."
"כן, הוא נראה טוב." אמר סיסו בפיזור נפש, "הוא לא נראה חולה איידס." העיר.
"הוא רק נשא, לא חולה. הוא אפילו לא צריך תרופות." הסברתי.
סיסו הצליח להתנתק מתמונתו של אלכס ולהתרכז בי. "חשבתי שאתה אוהב את דודו?"
"נכון, אני מאוד אוהב אותו, ומאז שאני בקשר עם עמית יחסי המין שלנו השתדרגו בצורה מופלאה."
"שלך ושל דודו?" נדהם סיסו.
"כן, בטח." קרנתי אליו, "וגם עם עמית ממש כיף לי. היינו חברים לפני שהגענו למיטה ואני מחבב אותו מאוד. זה לא שהוא סתם זיון סתמי."
"כן, אבל… זה לא כאילו… זו לא בגידה?"
"כן, במובן מסוים זו בגידה, אבל… זאת אומרת… טכנית אתה צודק, אבל…" התקשיתי להסביר לסיסו למה הקשר עם עמית לא נחשב לבגידה למרות שטכנית הוא כן כזה. למזלי תשומת ליבו של סיסו הייתה נתונה לאלכס ולכן הוא לא ציין שאני מדבר שטויות, ובמקום זה שאל אותי בן כמה אלכס? איפה הוא גר? מה עושים הוריו? ולמה הוא לא משרת בצבא?
כששמע שאלכס מוזיקאי מחונן שקיבל דחיית שירות כדי ללמוד בקונסרבטוריום למוזיקה נאנח בערגה ואמר שבאמת יש לו ידיים של פסנתרן ושהוא היה מת להרגיש את האצבעות הארוכות האלו על הגוף שלו.
"אבל הוא רק בן שמונה עשרה." הזדעזעתי.
"כן, אמרת לי. אתה יודע שהוא קצת מזכיר לי אותך?"
"אותי?" נדהמתי, "מתי נראיתי ככה?"
"כשרק נפגשנו."
"נו, טוב. זה היה לפני עשרים שנה. התבגרנו מאז סיסו."
"אני יודע." אמר סיסו נוגות, "אבל הטעם שלי לא התבגר, אני אוהב בחורים צעירים. תגיד, יש מצב שאני אוכל לפגוש פעם את אלכס?"
צמרמורת של מבוכה ואי נעימות חרשה את גבי מהעורף ועד לעצם הזנב. "כן, בטח. זאת אומרת… אני לא יודע אף פעם מתי אלכס בא ומתי הוא הולך. הוא עם גונן ואני… זאת אומרת, אין לי את הלו"ז שלו ו…"
"אני מביך אותך." קבע סיסו בצער, "סליחה קימי. לא התכוונתי. אני לא אדבר על זה יותר." הבטיח, ובאמת לא אמר יותר מילה על הנושא המביך של משיכתו לגברים צעירים מידי בשבילו, אבל כשהזמנתי אותו להדלקת נרות חנוכה אצלנו הבעת פניו אמרה הכול.
"הוא מסתכל על אלכס בצורה ממש מביכה." לחש לי דודו, "אולי תגיד לו משהו?"
"מה אני יכול להגיד? שיעצום עיניים? אלכס בחור יפה, למה שלא יסתכל עליו?"
"כי זה מביך. הוא ממש מזיל עליו ריר. אפילו מיכל ויוני כבר שמו לב לזה."
"אני אנסה לדבר איתו." הבטחתי ולא קיימתי בגלל מיכל שתפסה אותי בפינת המטבח, הראתה לי את הצמיד המקסים שקנה לה ארז, המאהב שלה, וסיפרה לי שהוא שוב התחנן לפניה שתעזוב את בעלה האידיוט ותבוא לגור איתו, מחייכת בעונג כשתיארה לי איך הוא צחק ואמר שלאהבה אין גיל כשהיא הזכירה לו שוב שהוא צעיר ממנה בחמש עשרה שנה.
"את באמת נראית נפלא מיכל." החמאתי לה, "מאז שאת איתו את נראית צעירה יותר בעשר שנים לפחות, ואני מבין למה את נהנית להיות עם גבר צעיר ורומנטי, אבל אל תשכחי שאת גם אימא לילדים ו…"
"אז מה אם אני אימא לילדים? זה אומר שהחיים שלי נגמרו? גם יוני אבא לאותם ילדים. לא שמתי לב שזה מפריע לו לזיין מהצד."
"טוב, את יודעת… זאת אומרת…" גמגמתי.
"עדיף שלא תגיד לי שאצל גברים זה אחרת! אני לא מוכנה לשמוע שוב את השטות הזו." הזהירה אותי מיכל, ולכן לא אמרתי כלום, אבל בכל זאת חשבתי שאצל גברים זה אחרת, עובדה, למרות מה שאני עושה בסתר עם עמית אני אוהב בכל ליבי את דודו ולא רוצה שניפרד לעולם.
כמה ימים אחר כך, ביום חורפי גשום אחד, סרתי כדרכי לביתו של עמית ואחרי שעשינו שם מה שעשינו, נרדמנו.
חצי שעה אחר כך שמעתי מתוך ערפילי השינה את צלצול הנייד שלי ולפני שהספקתי לענות שלח עמית את ידו, לקח את הטלפון וענה במקומי.
אחר כך הוא התנצל שוב ושוב וטען שהוא פשוט התבלבל, אבל זה כבר היה מאוחר מידי.
הוא אמר "הלו." ודודו, מהצד השני של הקו, אמר בקול נדהם, "עמית? מה אתה עושה שם? איפה קימי?"
מרוב בהלה עמית סגר את הטלפון וצרח.
זה כבר העיר אותי, וכשהטלפון שלי צלצל שנית הייתי ער וממוקד לגמרי ועניתי לדודו בקול רגוע כאילו אני באמת במעבדה, עסוק במשהו דחוף, ולא נמצא במיטה לצד המאהב שלי שהיה פעם המאהב שלו, ונוסף להיותו צעיר ממני בעשר שנים הוא גם נשא איידס ואידיוט מוחלט.
"עמית? מה פתאום עמית?" היתממתי, "מה יש לו לחפש פה?"
"בחייך קימי, אני מכיר את הקול שלו. הוא ענה לטלפון שלך."
"אולי התקשרת אליו בטעות."
"לא, לא התקשרתי אליו בטעות. מחקתי את המספר שלו מהזיכרון של הטלפון שלי. התקשרתי אליך והוא ענה."
"דודו." הפסקתי אותו בתקיפות, "למה אתה מתקשר אלי? אתה יודע שאסור להפריע לי כשאני עובד."
"אבל זה מקרה חירום."
"מה קרה? אתה בסדר?" נבהלתי.
"כן, בטח, אני בסדר, זה יוני ומיכל."
"מה קרה להם?"
"מיכל עזבה את הבית ויוני התמוטט."
"התמוטט? למה אתה מתכוון התמוטט? הוא חולה או מה?"
"הוא שיכור והוא מאיים שיתאבד. עד עכשיו חשבתי שהוא מגזים ומתנהג כמו דראמה קווין, אבל עכשיו אני מבין אותו."
"על מה אתה מדבר דודו?"
"עליך ועל עמית קימי."
שתקתי, נבוך, ולא ידעתי מה להגיד. גם הוא שתק קצת ואז אמר שהשקר שלי בקשר לביקור בסופר פארם היה לא רע, אבל הביצוע היה מחורבן ואני שקרן גרוע.
"ידעת כל הזמן?"
"ידעתי בלי לדעת שאני יודע. כנראה שלא הרשיתי לעצמי לדעת, אבל עכשיו אני מבין שכן, ידעתי. חוץ מעמית היו עוד?"
"לא, רק הוא, אבל זה לא אומר כלום. אני אוהב רק אותך דודו."
"גם אני אוהב אותך קימי." אמר דודו וניתק.
"מה הוא אמר?" שאל עמית בעצבנות, "מה קורה?"
"אין לי מושג." עניתי והתחלתי להתלבש, "אני רק יודע שהפעם הזאת הייתה הפעם האחרונה שלנו יחד, שלום עמית."
חזרתי הביתה ומצאתי את גונן אורז בחוסר כשרון בולט את בגדיו של דודו בתוך מזוודה גדולה.
"מה אתה עושה גוני?" נדהמתי ומשכתי מידיו את הסוודר של דודו, "אל תדחוף אותו ככה למזוודה. הוא יתקמט."
גונן הניח לאריזה, התיישב על הרצפה והחל ליבב כאילו הוא עדיין ילד קטן ולא נער שמלאו לו זה עתה שש עשרה. "אימא הלכה לגור אצל המאהב שלה, אביב הלך לגור אצל סבא וסבתא, אבא יצא מדעתו ודודו התקשר פתאום ואמר שהוא עוזב את הבית ושהוא מבקש שאני אארוז לו דברים. אין לי מושג מה לארוז והכל מקומט ואלכס…" בכיו התגבר, "אלכס הלך לקונצרט עם סיסו."
"קונצרט? איזה קונצרט?" התפלאתי והתחלתי לסדר את המזוודה, מקפל כהלכה את הבגדים, מארגן את התחתונים והגופיות בצד אחד ואת החולצות בצד השני. כנראה שהייתי במין מצב של הלם או משהו כשעשיתי את זה, עד היום אין לי הסבר לכך שארזתי את מזוודתו של דודו למרות שהרעיון של עזיבתו קרע את ליבי מעצב ומאשמה.
"אלכס וסיסו הלכו לקונצרט נורא יקר שהיה ממש קשה להשיג לו כרטיסים, סיסו כל הזמן מזמין את אלכס לכל מיני אירועים שעולים המון כסף, ואחר כך לוקח אותו למסעדות יקרות לדבר על מה שהם שמעו. אני כמובן לא מוזמן כי אני עוד צעיר וצריך ללכת מחר לבית ספר וכאלה." התמרמר גונן.
לא היה לי זמן להגיב על מעלליו של סיסו כי דודו נכנס הביתה. "הנה אתה." אמר בשלווה מוזרה, ואפילו נגע בעדינות בלחיי, מחייך אלי במין רכות עצובה שהחרידה אותי.
"בבקשה אל תלך דודו." הפצרתי, "אין שום סיבה שתלך."
"אני מצטער קימי. אני חייב ללכת."
"אבל תחזור, נכון?"
הוא הניד לאות לא. "לא חושב. אני יודע שזה לא הוגן, אבל אני לא חושב שאני מסוגל להיות אתך באותו בית."
"זה באמת לא הוגן, זה ממש ממש לא הוגן. אם אני יכולתי גם אתה יכול!"
"זה לא הולך ככה קימי, אנחנו אנשים שונים ואני לא יכול, אחרי שאני יודע בוודאות שהיית עם אחר אני פשוט לא יכול להיות אתך יותר."
"אבל גם אתה היית איתו!" צרחתי בזעם, "ואני כן נשארתי אתך אחרי שנודע לי, זה לא הוגן! למה אתה הולך?"
"ככה, כי ככה אני." אמר דודו, הרים את המזוודה הכבדה וגרר אותה לעבר הפתח בעוד אני הולך אחריו בוכה וכועס, מפציר, מתחנן, צועק ושוב בוכה. הכול היה לשווא. הוא אמר שעד שהדברים יתבהרו הוא יהיה אצל אחיו, ביקש ממני לשמור על עצמי ועל הילד והלך.
חזרתי לחדר השינה ומצאתי את גונן שוכב על המיטה שלנו ומתייפח. נשכבתי לצידו, חיבקתי אותו ובכיתי גם כן, ובסופו של דבר, מותשים ואומללים, נרדמנו והתעוררנו שעתיים אחר כך כשאלכס התפרץ לדירה ומצא אותנו ישנים חבוקים.
"מה קורה פה!" הוא צרח בזעם ומשך מעלינו את השמיכה, מגלה לתדהמתו שאנחנו בבגדינו ושגונן אפילו לא חלץ את נעלי הבית שלו.
"אל תצעק עלי." קפץ גונן מהמיטה, עובר במהירות מדהימה ממצב של אפיסת כוחות ותשישות לערנות קופצנית. "אין לך שום זכות לצעוק עלי."
"אתה צודק, מי שמגיעות לו צעקות זה קימי. לא מספיק שאתה בוגד בדודו עם העמית הזה עכשיו נטפלת גם לחבר שלי?"
"השתגעת?" נבהלתי, "על מה אתה מדבר אלכס? אני חיתלתי את הילד הזה, אתה חושב שאני… נו, באמת, ואיך אתה יודע עלי ועל עמית?"
"יש לי שמיעה מצוינת ואתה מדבר יותר מידי בטלפון. אל תדאג, לא סיפרתי כלום לדודו."
"אני יודע, הוא גילה כי עמית אידיוט שלא יודע לשתוק."
"או שמשתלם לו להיות אידיוט שלא יודע לשתוק?" הרים לעברי אלכס את גבותיו בספקנות – הוא באמת היה ילד נבון ביותר.
"אולי אתה צודק, אולי הוא רצה בתת ההכרה שלו לגלות לדודו את הסוד, אני לא יודע." נאנחתי, "אני רק יודע שמה שעבר עלי היום הוא פשוט יותר מידי בשבילי."
"מה שעבר עליך? רק תשמע מה עבר עלי." התיישב אלכס לצידו של גונן, חיבק את כתפיו וסיפר לנו מה קרה אחרי הקונצרט. "אחרי שיצאנו מהאולם סיסו הציע להסיע אותי וברגע שנכנסתי לרכב שלו הוא התחיל להימרח עלי ולספר לי שהוא מאוהב בי… זה היה כל כך מביך. אני כזה טיפש שלא קלטתי מיד מה הוא רוצה, חשבתי שבן אדם בגילו… חשבתי שהוא באמת נהנה לשמוע איתי מוזיקה. לא ידעתי שהוא חושב על משהו אחר, הרי הוא נשוי ומבוגר ממני באיזה מאתיים שנה."
"אז אתה והוא? אתם לא?" החל גונן לחייך.
"ממש לא." אמר אלכס בתקיפות ורק אז שם לב שחדר השינה נראה כאילו עבר עליו טורנדו ושאל איפה דודו ולמה גונן נכנס למיטה עם נעלי בית?
אחרי שהוא שמע דיווח מפורט על כל הזוועות שהתחוללו היום, כולל וידוי מפורט שלי על הסיפור עם עמית הוא גנח והטמין את פניו בחזהו של גונן שחיבק אותו בחוזקה והביט בי במבט חסר ישע.
"אז מה נעשה עכשיו קימי?"
"לא יודע." הודיתי, "נמשיך לחיות כנראה. אני לא רואה שום אופציות אחרות."
"אפשר להתאבד." הציע אלכס, ומיד חייך כדי להראות לי שהוא מתבדח, "סתאאם, סתאאם." מיהר לבטל את דבריו, "נמשיך לחיות, בטח שנמשיך לחיות, מה עוד אפשר לעשות?"

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il