הגנבת

03/12/2015

הצחיק אותו שאדם שמתרגל מדיטציה ותשומת לב לא מצליח לבחור שתי גרביים תואמות. זה רק הראה לו עד כמה מצבו רע.

באמצע המדיטציה הרגיש שהוא לא יכול יותר. הישיבה על הכרית, ללא משענת, הפיחה חיים בכאבי הגב שלו. בנוסף לזה הצוואר שלו נתפס, ואזורים שונים בגוף עקצצו והזכירו לו את קיומם. כשניסה לשנות את תנוחת הישיבה שוב ושוב דימה את עצמו לכלב זקן ועייף שמנסה לסלק פרעושים, ממש כמו בלאנקה, שגססה בשבועות האחרונים, וכבר כמה זמן הוא ידע שצריך ללכת להרדים אותה, אבל לא היה לו לב לעשות את זה. המחשבה עליה נושמת את נשימותיה האחרונות בקליניקה של הווטרינר הייתה לו כמו סיוט. הוא ניסה לדמיין את עצמו נמצא שם איתה בתוך החדר וניסה לדמיין את עצמו מחכה בחוץ ושתי האפשרויות היו רעות. ההורים שלו אמרו לו שחבל שייקח אותה לדירה שלו, בשביל מה הוא צריך כלבה זקנה וחולה על הראש, אבל הוא התעקש, ועכשיו ההתעקשות הזאת הפכה לסבל.
הוא קם וחצה את שורות המזרנים האדומים והכחולים, משתדל שלא להפריע ליושבים. ובכל זאת נכבש בו רגש של טינה כלפיהם. על זה שהם מצליחים לשבת בשקט בזמן שהוא כלב עייף. הוא התקרב לדלת היציאה אבל לא יצא, אלא חיכה ליד שולחן הפלסטיק הלבן. היו עליו קערות עם פירות וקופסאות עם מאפים שנשארו מארוחת הצהריים. הכתלים של החדר היו בצבע ורוד תינוקי, והשמש הטילה עליהם אור נעים של ארבע אחר הצהריים. היה נעים בחדר. ובכל זאת הרגיש כלוא. הרצון לפתוח את הדלת ולצאת לחופשי היה חזק, והוא נאבק בו מבלי לדעת שיש מאבק. תוך כדי כך חיכך את שיניו העליונות והתחתונות אלו באלו, תנועה שעשה מדי פעם מבלי לשים לב, למרות שאמו, שהייתה רופאת שיניים, הפצירה בו להפסיק. הוא הבחין שגרביו לא תואמות, אחת שחורה ואחת אפורה עם פסים שחורים. הצחיק אותו שאדם שמתרגל מדיטציה ותשומת לב לא מצליח לבחור שתי גרביים תואמות. זה רק הראה לו עד כמה מצבו רע.
הוא הסתכל על האוכל. דווקא לא הרגיש רעב במיוחד. האוכל אפילו עורר בו רתיעה. אבל אז נתגבשה בתוכו תשוקה לא מוסברת לטעום את מאפה הקינמון השבלולי שנשאר בקופסא. הוא לקח אחד בכף ידו הגדולה ורחרח. הוא הכניס את המאפה לפיו בחתיכה אחת, ותוך כדי לעיסה הרגיש איך הטעם מתפשט ומתמצק בפיו עד שנעשה לטעם לוואי עכור, שהתמצק בתוכו כמו דייר קבוע.
על המזרנים ישבו בעיקר נשים, חלקן בערך בגילו. הוא סקר אותן בעניין, ולמרות שידע שיש משהו משונה בלהציץ עליהן ככה, כשהן בעיניים עצומות, היה לו קשה להפסיק. בעיקר משכה את תשומת לבו בחורה אחת שנשענה על הקיר. הייתה לה הבעת פנים משועשעת קצת, והיא לבשה בגדים פשוטים, חולצה רפויה בצבע תכלת ומכנסי ג'ינס. הוא אהב את הציצים שלה, שהיו גדולים ויפים, אבל גם הבעת הפנים עוררה בו משהו. אם היינו מעמידים אותו ואותה מול מראה היינו רואים פרצוף ארוך ומיוסר כשלצידו פנים עגולות עם קמטים של צחוק.
כולם ישבו רפויים. המדריך הקירח, הבחורה "שלו" עם הפנים המשועשעות, הגבר עם השיער הארוך והמתולתל שענד שלוש טבעות ונראה לו מכוער ומוזר אבל גם כריזמטי, האישה השמנה עם השיער האפור הקצוץ שישבה על מגדל של כריות והזכירה לו את דודה שלו, האישה השדופה והעצובה שלבשה לבן.
הוא הסתכל על הנעליים והתיקים שהניחו האנשים ליד הדלת וניסה לנחש מה שייך לה. אחר כך הסתכל שוב על האוכל. הוא חשב להפיג את  טעם הלוואי שהשאיר בו המאפה עם איזה תפוח אדום, אבל ידע שלא משנה מה יאכל ומה ישתה, הכול יהפוך בסוף לטעם לוואי. אז הוא נשען על השולחן ושחזר בראשו את הפגישה שהייתה לו עם החברים מהתוכנית. הוא תכנן לשמור איתם על קשר, אבל באותה פגישה, כשדיברו בעיקר על השגרה שלהם, שהייתה גם השגרה שלו עד לא מזמן, הבין שזה לא יסתדר. נטע ישבה מולו וניסתה לדובב אותו, אבל הוא ידע שהנחמדות שלה היא רק הוכחה לנחיתות שלו.
הוא שקע במחשבות עד ששמע את קול דנדון הפעמון שסימן את סופה של המדיטציה. אחרי כמה שניות הם פקחו את העיניים כמו ילדים שמקיצים משינה טובה. הוא ראה את האושר על פניו של המדריך ושל המשתתפים, אפילו דימה לראות את זה בהתמתחויותיהם הילדותיות של אלה שישבו בגבם אליו. הדלת הלבנה של האולם נפתחה וחרקה קלות. המדריך סימן לו והוא סגר אותה בטריקה שהפנתה אליו כמה ראשים. הוא מלמל "סליחה", ולמרות שקצת רצה לחזור למקומו שעל המזרן, המשיך להישען על השולחן, והרגיש באופן עמום שזה עונש הולם על זה שקם באמצע.
המדריך סיכם, "לקראת הריטריט, אפשר להניח שהיו לכם ציפיות, ציפיות לתשובות, לתובנות ברורות, לידע שיעשה סדר בחיים. אני מאמין שרובכם הולכים לצאת מפה בעיקר עם סימני שאלה, אפילו מקווה שזה יקרה, ומאחל לכם שתשלבו את מה שחוויתם בחיים שלכם בעדינות, ברכות, לא בהיאחזות רבה מדי."
הוא סיים את דבריו בזה שאמר שהתשלום אינו חובה, כל אחד מוזמן לתת לפי יכולתו ורצונו, ואז קמו כולם מהמזרנים, מותחים מעט את האיברים, כשפניהם מביעות רגש של הקלה – לא היה ברור אם המדיטציה היא שהקלה עליהם, או ששמחו שהיום הקשה והאינטנסיבי הגיע לסופו. הוא חשב שדבריו של המדריך מרגיזים, שלא עם סימני שאלה הוא יוצא מכאן אלא עם תסכול, תסכול כהה, עמוק, שהיה הולך איתו כמו צל לכל מקום שאליו פנה, לכל הזדמנות לאושר שנקרתה בדרך. אבל הפעם לא הייתה לו שהות להתעכב על התסכול הזה, כי כל המשתתפים התקרבו למקום שבו עמד, לדלת היציאה, חלקם ביעילות נמרצת וחלקם באיטיות רגועה. אחדים מהם התקרבו לקופסא בצבע תכלת ושלשלו לתוכה כסף. הם הקיפו אותו בנוכחות שלהם, שתי נשים התחילו לסדר את השולחן, והוא המשיך לעמוד שם כמו גולם, והסתכל שוב על אותה בחורה עם פנים משועשעות וציצים יפים.
היא נעלה את הכפכפים שלה והניחה על כתפה תיק מבד עם ציור של ינשופים צבעוניים, כל תנועותיה אמרו רישול חינני, והוא התקרב אליה כי החליט לנסות למרות שלבו גאה, ואמר, "היי," והוסיף, "יש לך תיק ממש יפה."

היא חייכה אליו. "תודה. ולך יש גרביים יפות."

הוא צחק. "אה, זאת אמירה אופנתית," ושנא את עצמו על איך שדיבר, והיא אמרה בטון רציני אבל עם אותה הבעה משועשעת, "אהבתי את מה שאמרת קודם, במעגל, זה דורש המון אומץ."
"תודה," קולו נשבר והוא השתתק.
היא הביטה בו בשאלה. הוא נדחף לשאול, "יש לך תוכניות לאחר כך? זאת אומרת, לעכשיו?" והזכיר לעצמו שגם דחייה היא מצב שצריך לתרגל. לתרגל כמה שיותר דחיות, ככל שיהיו יותר דחיות ככה יהיו גם יותר הצלחות. ככה אופק היה אומר לו תמיד.
"אני הולכת לבית שלי," היא ענתה בפשטות. הוא הרגיש שנדחה והרחיק קצת את גופו, אבל אז היא שאלה אותו, "לאן אתה צריך? אני עם אוטו."
הוא ענה, והיא אמרה שתוכל להקפיץ אותו. הוא מצא את הכפכפים שלו בזמן שהלכה להיפרד מכמה אנשים, הוא ראה אותה מתחבקת עם המדריך ועם הבחור עם השיער הארוך. אחר כך שניהם יצאו מהאולם.
הוא נעשה קצת שיכור מהריח של השיער שלה, ריח מתוק כמו פטל, וכשהביט בה בהתפעלות היא חייכה אליו בחזרה ופניה נעשו קצת ארגמניות יותר. הוא שאל אותה איך קוראים לה, אחר כך אמר את שמו. הם הגיעו למכונית שלה. ראשו כמעט התנגש בתקרה של המכונית כשהתיישב במושב שלידה. "אתה גבוה," אמרה בחיבה. בובת הכלב שהייתה תלויה מתחת לראי הנהנה.
היא שאלה אותו מה הכתובת שלו, הכניסה לוייז והתחילה בנסיעה. כששמע אותה אומרת "אתה גבוה," דמיין אותה מקלחת אותו באמבטיה, מקרצפת את שיערו, מעבירה את כפות ידיה על כתפיו.
בשונה מהיום הזה, שהיה מנומנם ומקוטע ומפוהק, הנסיעה העלתה את רמת האנרגיה. הכול נגע בו, הרוח שבאה מהחלונות הפתוחים, הריח של השיער שלה, הידיים שאחזו בהגה בביטחון. הוא דמיין את עצמו יוצא מהמקלחת כשכל גופו רטוב, והוא נאחז בה, מתנשם לתוכה. במקביל לדמיונות שאיימו לסחוף אותו ידע שכדאי לפתח שיחה, אבל דווקא היא זאת שהתחילה לדבר.
"אז מה אתה עושה בחיים?"
"זה מצחיק שאת שואלת."
"למה זה מצחיק?"
"האמת שאני די מחפש את עצמי. בדיוק נשרתי מאיזה מסלול שלמדתי בו, מסלול למוזיקאים מצטיינים!" את שלוש המילים האחרונות ביטא בהתפעלות לעגנית, אבל נראה שלא קלטה שהוא ציני.
"מחפש את עצמך זה בסדר גמור. על מה אתה מנגנן?"
"בכינור."
"רואים," היא אמרה, והוא שאל, "מה זאת אומרת?" והוצף כשאמרה לו שהוא די שרירי.
"אתה יודע, לא הייתי צריכה לשאול את זה ככה. כאילו, לשאול אותך מה אתה עושה בחיים. כי קראתי איפשהו, נראה לי בפייסבוק? שבנורבגיה לא שואלים מה אתה עושה בחיים אלא מה אתה אוהב לעשות בחיים, ואם אתה חושב על זה שנייה זה הבדל עצום, שככה מהמקום הזה הם בוחרים להכיר אנשים."
הוא עדיין היה מרוגש ממה שאמרה לו ולמרות ההתרגשות הצליח להתעלות מעל עצמו ומעל גופו ושאל, "אז מה את אוהבת לעשות בחיים?"
"האמת, אין לי ממש תחביבים." היא צחקה. "ממש לא בקטע מדכא. אני פשוט עושה דברים רגילים. אף פעם לא ניגנתי על משהו, נגיד, אבל אני מאוד מחבבת את העבודה שלי."
"במה את עובדת?"
ניכר בה שחיכתה לשאלה. "אני עובדת במרכז לילדים אוטיסטים. בטח שמעת עלינו. עבודה עם המון סיפוק. אני מאוד אוהבת את זה. זה בול אני."
"איזה סוג של עבודה זה?"
הוא ניסה ליישב בין האופן שבו ראה אותה בהתחלה, כשנשענה על הקיר באולם, לבין המידע שהתגלה עליה עם כל משפט שאמרה ועם כל תנועה שעשתה, והניסיון הזה, שהיה מגושם וחטוף וחסר סיכוי, רק הוסיף להתרגשותו.
"אני עובדת שם כבר ארבע שנים. בהתחלה, כשהייתי חדשה, פשוט עבדתי עם הילדים. כמובן, יש רמות שונות של תפקוד אצל כל אחד מהם ויצא לי להתנסות בעבודה עם ילדים ברמות תפקוד שונות, אבל אני לא אחפור לך על זה עכשיו. היום אני עדיין עובדת עם ילדים אבל אני גם הרכזת של המדריכים, שזה אתגר ענק, ההורים שלי אמרו לי לא ללכת על התחום הזה של עבודה סוציאלית, אבל אני לא מתחרטת לרגע."
"וואו, מגניב." עכשיו הוא כבר לא ראה בה בחורה משועשעת. היא נראתה לו פשוט שמחה, והוא קינא בה על זה, קינא בה כמו שרצה אותה, ולא היה ברור לו מה יש לה לחפש במדיטציה, מה מטריד בחורה כזאת בחיים. אז הוא שאל, "את עושה הרבה מדיטציה?" והרגיש שזאת שאלה גרועה, הוא לא היה יכול לנסח את זה יותר גרוע, אבל היא רק אמרה, "לא, ממש לא. פשוט חברה שלי המליצה לי לנסות. מה איתך?"
"כן, כבר כמה שנים."
"אז זה עושה לך טוב?"
"קצת. אני יותר מרוכז כשאני מנגן, אני יותר בתוך זה, אבל בסוף בדברים הגדולים יש לי הרגשה שזה לא באמת משנה."
"חבל." היא אמרה בקול רך.
"מעניין אותך ללמוד עוד על מדיטציה? לתרגל יותר?"
"לא יודעת. קצת, אולי."
"יש לי די הרבה ספרים בבית, אם את רוצה. אני אשמח להשאיל לך."
היא שתקה. לראשונה פניה הרצינו. אפילו נראתה קצת צפרדעית. הוא אמר, למרות שהרגיש שהוא עושה משהו לא נכון, "אם את רוצה, אפשר גם לשבת מתישהו."
היא צחקה. צחוק צלול, רענן, כמו דנדון הפעמון באולם המדיטציה. "אני לא חושבת."
הגוף שלו התקרב לקצה. פניו התחילו לבעור. ממש כמו קודם, במדיטציה, כשהרגיש שנקודות רבות בגופו מגרדות ומעקצצות. הוא גירד שוב ושוב את המצח, ניפח עקיצה שהייתה כבר גדולה ומציקה. הוא ראה שהיא מסתכלת עליו מזווית העין, ממש לשברירי שנייה, והרגיש איך עם כל מגע של הציפורניים בעור כעסו הולך ומתנפח, והוא עצם את עיניו, והתנשם בקול, והוא ידע שהיא שומעת אותו והרגיש שהיא מסתכלת ושנא אותה על הכול, והיה לו ברור שעכשיו יש לו יכולת להכאיב לה, למחוץ אותה במכה, והאפשרות הזאת הייתה גלומה כבר בכל גופו, באצבעות, בכפות הידיים, בזרועות, במצח ההולך ומתפקע, והוא שם לב שהאוטו מתחיל להגביר מהירות, וידע שגם היא יודעת, שגם היא מרגישה שזה הולך לבוא ממנו, מפץ.
הוא ניסה להתרכז בנשימותיו, להרחיק ממנו וממנה את הסכנה, ובינתיים המכונית הלכה וצברה תאוצה, כאילו הייתה מחוברת אליו ולהתנשפויותיו, והוא לא העז לפקוח את עיניו, ולא פקח אותן כשהקריינית בוייז הכריזה, "הגעת ליעד." וגם לא כשהמכונית נעצרה לחלוטין, אלא רק אחרי כמה שניות של שקט, כשהיא אמרה-שאלה, "הגענו?"

וגם אז הכול קרה בלי מעורבות ישירה שלו, בלי שהיה מודע בכלל למעשיו, הוא פקח את עיניו כמו מתוך חלום ושחרר את עצמו מחגורת הבטיחות שאזקה אותו למושב, וקם וסגר אחריו את הדלת בעדינות מופלגת.
כשנכנס לבניין גילה שהוא לא מפסיק לשהק, ואחרי שעלה לדירה נכנס מיד לשירותים לאונן, עברו כמה דקות עד שהרגיש את התחושה הנדירה הזאת של אוננות שאין בה כמעט חרמנות אלא רק עצב עמוק. הוא כפתר את כפתורי מכנסיו, חזר לסלון ובהה בדמותו במסך הטלוויזיה המכובה.
אחרי שסיפר לי את הסיפור הזה הלכנו קצת ברגל ולא דיברנו. לפני שנפרדנו לשלום ידעתי שאני צריכה לחבק אותו. הוא נראה רציני וקודר וגבוה. הרגשתי את חום גופו דרך החיבוק הזה שנמשך יותר מעשר שניות. אחר כך הלכתי וכתבתי את הסיפור שלו. כל החיים אני גונבת סיפורים של אחרים, ומסתובבת עם טעם חמוץ של אשמה בפה.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il