ההפוכים – פרק ה'

04/04/2016

למחרת לא הפסקתי לחשוב על מה שאמרה לי הרופאה הצעירה ההיא. בסוף תפסתי את הרופא האחראי על המחלקה שלנו וביקשתי לשוחח איתו. הוא אדם לא צעיר, נראה תמיד עייף, ולפי השם שלו הוא כנראה ערבי, אם כי המבטא שלו נשמע לגמרי ישראלי. יש לו קרחת, שער שיבה ועיניים טובות מאחורי משקפיים עבים. בלי שום גינוני טקס הוא הזמין אותי למשרד שלו לשוחח.
"למה אני פה בעצם?" שאלתי, קצת בתוקפנות, עוד לפני שהתיישבתי.
"אתה לא זוכר שחתמת שאתה מוכן להתאשפז אצלנו אחרי ששחררו אותך מפנימית?" התפלא הרופא.
"אני זוכר שחתמתי על משהו," הודיתי, "לא ממש שמתי לב, חשבתי שזה לא משנה כי אני הולך למות."
"אני מבטיח לך, אמנון, שלא היית אפילו קרוב למוות. היה לך צינון קל, זה הכול."
"אבל הרגשתי נורא ואיום," מחיתי, "הרגשתי מאוד, מאוד רע."
"ואיך אתה מרגיש עכשיו?" חייך אליי הרופא בחביבות.
"יותר טוב," הודיתי, "הקוקטייל עזר לי מאוד, אבל יש לי תופעות לוואי קשות."
"לפעמים מתח נפשי גורם לחלק מהתופעות שאתה מתלונן עליהן." אמר הרופא בנחת, "אבל סך הכול המצב הגופני שלך טוב מאוד."

"זאת אומרת שאני כבר לא חולה אלא רק נשא?" שאלתי בפליאה.
"לא היית חולה גם קודם, סך הכול הייתה לך שפעת קלה." פסק הרופא, "טוב שגילית שאתה נשא, אבל כיום הבעיות הבריאותיות שלך הן לא פיזיות."
"אבל יש לי שלשול וסיוטים ו…" ניסיתי להסביר, חש משום מה אשם וקצת מטופש.
"יש קשר הדוק בין גוף לנפש אמנון, רוב התופעות שאתה סובל מהן הן פסיכוסומאטיות."
"אז אתה אומר שאני סתם היפוכונדר ושקרן?" התנפלתי עליו בכעס.
הרופא סירב להיכנס איתי לוויכוח. "לכל אחד יש את האמת שלו." אמר בנחת ורמז לי לשבת – בכלל לא שמתי לב שאני עומד.
צנחתי על הכסא וניסיתי להסביר לו מה עובר עלי, ההרגשה שאני טמא ומטנף כל מי שאני נוגע בו, הפחד למות, הפחד הגדול עוד יותר להדביק מישהו שאני אוהב, החשש מנידוי, והכי גרוע, הגעגועים האיומים לחבר ששלחתי מעל פניי כדי להגן עליו.
"יש לך סיוטים?" שאל הרופא בסקרנות, "אתה זוכר אותם?"
"בטח שכן."
תיארתי לו את חלום החידלון שמציק לי מאז שחליתי והרופא הנהן בהבנה, ליטף לי את היד ואמר לי שוב שאני לא נחשב חולה, רק נשא, שמצבי השתפר מאוד מאז שהגעתי, ששמו לב שאני פחות מסוגר וכועס בזמן האחרון, שאני משתף פעולה, מעורב עם שאר החולים, משתתף יפה בקבוצת התמיכה, ובעיקר מעריכים את העזרה והתמיכה שאני מגיש לתולי.
"אני לא יכול לסבול איך הוא מרעיב את עצמו." הסברתי, "וחוץ מזה הוא פשוט נדבק אליי. אני פוחד שהוא יבכה או יחתוך את עצמו שוב אז אני מקפיד להיות נחמד אליו."
הרופא חייך לשמע ההסברים שלי ושאל מה קורה איתי ועם גידי? אמרתי שכלום, אנחנו סתם ידידים ושכנים לחדר. "כולם מחבבים אותך וחושבים שאתה בחור טוב," סיפר לי הרופא, "ולדעתנו אתה יכול כבר להשתחרר."
"אבל אין לי איפה לגור," מחיתי, "הדירה שלי מושכרת, וחוץ מזה סיפרתי לכולם שאני בחו"ל."
"גם למשפחה שלך?"
"כן. אין להם מושג שאני חולה, אמרתי להם שאני בחו"ל כדי שלא ידאגו לי."
"אתה יכול להישאר פה עוד כמה ימים," אמר הרופא, מקפיד לא להתחייב, "אבל בית חולים זה לא מלון, אנחנו צריכים את המיטה שלך. אין לך אצל מי להיות עד סוף ספטמבר? אולי אחד האחים שלך? או הוריך?"
לחזור לגור אצל הורי? נו, באמת, עדיף להיות הומלס, חשבתי, אבל לא אמרתי לו כלום. הבטחתי לברר אצל חברים ומכרים והלכתי.
אחרי ארוחת הצהרים התקשרתי למולי אחי, שהתפלא מאוד לשמוע שאני לא בהולנד, אלא בבית חולים. אמרתי לו ששיקרתי לכולם ואני נשא איידס, וניסיתי להסביר לו את השתלשלות העניינים – איך חשבתי שאני עומד למות, איך סיפרתי לכולם שאני טס לחו"ל, איך השכרתי את הדירה ומכרתי את האוטו ואיך…
"חלית במילואים?" צעק מולי, נרעש מאוד. "ולא סיפרת לנו כלום?"
"במילואים זאת הייתה סתם שפעת מצויה, אני רק נשא, לא ממש חולה."
מולי לא הבין על מה אני מדבר והייתי צריך לתת לו הרצאה שלמה על ההבדל בין נשא לחולה ועל כל בדיקות הדם שעושים לאנשים במצב שלי. "רק דביל כמוך יכול להסתבך ככה." צרח עליי אחרי שהבין, "חכה שם, אני כבר בא."

הוא בא אחרי שעה עם לפטופ שקנה באיזה קומבינה, המון ממתקים ושתי בירות, ומיד שאל אם יש פה מה לאכול, ואם יש לי די כסף במקרה שאצטרך לקנות אוכל או תרופות טובות יותר. ככה הראש של מולי עובד, קודם הוא דואג לבטן ואחר כך לארנק, מהבחינה הזאת הוא בדיוק כמו אבא ואימא.
את הממתקים חילקתי לחבר'ה (תולי הסכים לאכול שורה שלמה של שוקולד בתנאי שאתן לו נשיקה, אבל זה סוד), את הבירות שתה מולי (אלכוהול ותרופות לא הולכים טוב יחד), את הכסף סירבתי לקבל, אבל לקחתי את הלפטופ. אחרי שרבנו והתווכחנו המון סוכם שמולי יברר אם אוכל לגור אצל סבתא עד שהדיירים שלי יפנו את הדירה. "אני לא מבין את הראש שלך." התלונן מולי, (מאז שהוא מכיר אותי הוא לא מבין את הראש שלי) "מה בדיוק חשבת שאתה עושה?"

"לא רציתי שידעו מה קרה לי." הסברתי. "אחרי שגיליתי שאני נשא הרגשתי כל כך רע שחשבתי שאני הולך למות."
"אז בגלל זה שבי הסתלק? בגלל שהוא גילה שאתה חולה?"
"הוא לא הסתלק," כעסתי עליו. "אני גירשתי אותו."
"ומעכשיו תחיה לבד, בלי אף אחד שיטפל בך?" נמלא מולי דאגה והניח יד על כתפי, "טוב, אתה עדיין צעיר ודי יפה, אל תדאג, יבוא אחר."
"שום אחר, שבי חוזר בסוף החודש ואנחנו חוזרים לגור יחד."
סיפרתי לו על השיחה עם שבי ולהפתעתי הוא חייך וגילה לי שהוא תמיד חיבב את שבי, אם כי לדעתו בחור נחמד כמוהו היה יכול למצוא לו חבר יותר מוצלח ממני, אבל אם זה מה שהוא רוצה…

סיכמנו שלא מספרים להורים שום דבר על המצב הבריאותי שלי, ושאם סבתא תסכים אז בשבוע הבא אני אלך לגור אצלה. "אני אגיד לה שהרגשת לא טוב בחו"ל ובגלל זה חזרת לארץ. מצד שני אם אתה מרגיש מספיק טוב אתה יכול עדיין לנסוע." הציע מולי. "לפני החגים יש מבצעים מאוד משתלמים של חבילות טיול לטורקיה."
הנדתי בראשי וסירבתי. הרעיון שיהיה עליי להתרוצץ בטורקיה בחברת קבוצה גדולה ורעשנית של תיירים ישראלים להוטים אחרי קניות, קזינו ובילויים הפחיד אותי.

מאז שפגשתי אותו הייתי נחמד מאוד לתולי (זה שם חיבה) בחור צעיר, רזה, עם המון בעיות שרובצות על כתפיו הצנומות. כשחייך אלי חייכתי חזרה, כשהוא שאל מה אני קורא, הראיתי לו את הספר שלי וסיפרתי לו את העלילה. התיידדנו מהר מאוד – דיברתי איתו, ישבתי לצידו בארוחות, נדנדתי לו שיאכל ולא ישחק עם האוכל, דחפתי לו שוקולד שקיבלתי מתנה, ונתתי לו נשיקה על הלחי כל פעם שהוא גמר הכול מהצלחת.

אחרי נשיקה בא חיבוק, ובערבים הוא התיישב לידי על המרפסת, וכשכיבו את האור כדי שלא יבואו יתושים גם נשען עלי ושיחק לי בשערות, ושאל מה דעתי על התספורת שלו וביקש שאבוא איתו לספר כי הוא מתבייש ללכת לבד, ושאשב לידו כשכולנו נלך לראות סרט (לפני כמה ימים יצאנו ליום סרט ובילוי משותף בעיר), ואחר כך הוא גם גילה לי דברים על החיים שלו (שבאמת לא היו קלים וממש לא נחמדים), וסיפר לי את הסוד הגדול שלו – הוא הומו (נו, טוב, לא ממש התמוטטתי מתדהמה מהסוד הזה, ראיתי איך הוא בולע אותי בעיניים בכל פעם שאני מוריד חולצה) וכשאמרתי לו שאני יודע את זה הוא סיפר לי עוד סוד – הוא בתול שמעולם לא…
המשכתי להיות נחמד אליו גם אחרי שידעתי את כל הסודות שלו וניחמתי אותו שהוא עוד צעיר ויש לו זמן להיפטר מבתוליו ודי התפלאתי כשהוא גילה לי שהוא כבר בן עשרים ושלוש. חשבתי שהוא צעיר הרבה יותר ובכל זאת המשכתי להיות נחמד אליו. המשכתי להיות נחמד אליו גם כשכעס עליי שישבתי המון זמן על הדשא עם גידי ביום האהבה בעוד הוא ממתין לי בחדר. (לא ידעתי שהוא מחכה לי אחרת הייתי מזמין אותו לשבת איתנו) וכשניסיתי לפייס אותו ולהסביר שגידי סתם השתכר והתנהג כמו דביל הוא כעס ואמר שאני לא נחמד. כדי להוכיח שאני כן נחמד חיבקתי אותו, והסכמתי לעשות לו עיסוי בעורף ו… נו, טוב, הייתי ממש נחמד. כל כך נחמד שהוא השתכנע שאני באמת נחמד והעז לבקש ממני לעזור לו עם שתי הבעיות שלו.
הסברתי לו שלהפוך אותו לסטרייט אני לא יכול, אבל בבעיה השנייה אני מוכן לתת לו עצות וטיפים ו… ואז הוא שוב כעס עליי הוא לא רצה עצות אלא עזרה מעשית, ורצוי שתהיה מבחור נחמד כמוני. ידעתי שזאת טעות, כבר הייתי במצב כזה פעם בעברי הרחוק, וגם אז ידעתי שאני טועה, ובכל זאת עשיתי מה שעדיף היה שלא יעשה רק כדי שהוא לא יגיד שאני לא נחמד. אז תולי עדיין הומו, אבל כבר לא ממש בתול. נכון, נזהרתי מאוד ולא הלכתי עד הסוף, ובעיני רבים זה בכלל לא היה נחשב לסקס אמיתי אלא רק למשחק מקדים, אבל הוא היה מאוד מרוצה ואמר שאני נורא נחמד.
ואז, בדיוק בארוחת הצהרים, אחי התקשר לספר לי שסבתא תשמח מאוד לארח אותי עד שהדירה שלי תתפנה ומתי אני חושב שישחררו אותי? בתמימותי סיפרתי לתולי שישב לידי שיש לי איפה לגור אחרי שאשתחרר מהמחלקה וזה בטח יהיה בקרוב, אולי עד סוף השבוע. ציפיתי שהוא ישמח בשמחתי, אבל הוא העיף את המגש עם שיירי הארוחה על הרצפה, אמר שהוא שונא אותי וברח החוצה.
"אתה כזה מפגר." אמר גידי בבוז שפגע בי יותר מההתפרצות של תולי, "מה אתה מספר לו דבר כזה ליד כולם, ועוד מחייך אליו? אתה לא יודע שהוא מאוהב בך? אתה כזה דביל." והסתלק מהשולחן, משאיר לי לפנות גם את המגש שלו. התחשק לי להסתלק גם כן, אבל הרי אני בחור נחמד, אז התאפקתי ופיניתי את המגשים שלהם ושלי, אספתי את הכלים שנפלו ואפילו, למרות שלא אני זרקתי את המגש, התנצלתי לפני המנקה הזועפת והלכתי לחפש את תולי.
הוא ישב בשירותים, הביט בצלקות הדקות שמשורטטות על הזרוע הדקה והלבנה שלו ובכה. את הצלקות הוא גרם לעצמו עם מסמר וסכין יפנית ובגלל זה הוא אושפז.

ביקשתי סליחה על חוסר הרגישות שלי, הסברתי שאני חייב לעזוב כי בית חולים זה לא מלון, הבטחתי שאשמור על קשר, והתאמצתי מאוד, מאוד להיות נחמד כדי שיפסיק לבכות וייצא סוף-סוף מהשירותים.
יש לי הרגשה שאם מההתחלה הייתי קצת פחות נחמד אליו לא הייתי מגיע למצב הזה – עומד על הברכיים בשירותים לפני בחור רזה מידי שבוכה כמו תינוק רק כי בעוד כמה ימים לא אישן יותר במיטה לידו. בסוף הוא נרגע וחזר לחדר, קיבל כדור הרגעה מהאחות (לו לא עשו שום בעיות, בלי שום חקירות נתנו לו מיד כדור) ונרדם במיטה שלי עם הראש שלו על הברכיים שלי.

אחרי שהתחיל לנחור קצת העזתי להזיז לו את הראש וברחתי למרפסת. גידי ישב שם על המזרון והעמיד פנים שהוא עושה מדיטציה, אבל ברגע שהופעתי הוא התנפל עליי מיד בתוכחות ובנזיפות ואמר לי שלפעמים אסור להיות נחמד מידי, ולמה התנהגתי כמו אידיוט.
הוא לא אמר את זה בפירוש, אבל נדמה לי שבין השיטין של דבריו הוא רמז שאם הייתי פחות נחמד לתולי ויותר נחמד אליו הכול היה פשוט יותר.

שתקתי והתאפקתי לא להזכיר לו איך הוא קילל אותי וגירש אותי אחרי שהייתי נחמד אליו. כנראה שלא תמיד זה רעיון מוצלח כל כך להיות נחמד.

אחרי תקרית המגש המושלך תולי עשה הכול כדי לא להיתקל בי. אכל בשעות שונות משלי, עבר לחדר אחר, וברח כל פעם שראה את פרצופי. ניסיתי לשגר לו מסרים דרך מכרים משותפים שאני לא כועס עליו ושירגיע, אבל הוא לא התרצה. טוב, אמרתי לעצמי כשגם למסיבת הפרידה הצנועה שערכו לי הוא לא הגיע, כנראה שהצלחתי שלא בטובתי לפגוע בו קשה. כשהנושא עלה פה ושם בשיחות עם העובד הסוציאלי שלנו לקחתי את כל האשמה עליי. הודיתי שהייתי פזיז וחרמן והרשיתי לעצמי להרחיק איתו לכת יותר מידי בלי להתחשב בשריטות ובצלקות שלו.
מצד שני חשבתי, אי אפשר לשנות את מה שכבר קרה. לא התכוונתי להזיק, אבל הנזק נגרם ואין טעם לדגור על זה יותר, צריך להמשיך הלאה.

התברר לי שהרבה יותר קל להיכנס למחלקה מאשר לעזוב אותה. היה עליי לעבור הרבה ראיונות, לדבר המון, להבטיח הבטחות שלא היו ממש לרוחי, להשגיח על עצמי, להקפיד על התרופות ועל תזונה מאוזנת, לשמור על קשר עם המחלקה ולהירשם לקבוצת תמיכה של נשאים. עמדתי בגבורה בכל מה שנדרש
ממני, נפרדתי מכולם והמשכתי הלאה רק כדי להיתקע בבית של גברת פולנייה קשישה ומאובנת שמבחינה מנטאלית הייתה תקועה עדיין בתקופת הצנע.

נשארתי אצל סבתא במשך כמה ימים אומללים, נושם אוויר בריח נפטלין ומנסה בכל כוחי להיות מנומס וסבלני רק כדי לא לחזור למחלקה, ולא שהיה לי רע שם, אבל ממש לא בא לי להיפגש שוב עם תולי, או עם אנשים דומים לו. די לי בשריטות שלי, תודה רבה.
מיואש ומשועמם הלכתי לבקר את הדירה שלי כדי לברר מתי אוכל לחזור הביתה, וגיליתי לשמחתי הרבה שהדיירים שלי רוצים לעזוב עוד יותר מכפי שאני רוצה לחזור. מסתבר שהשיפוץ של הדירה שלהם הרס להם את הנישואים, או שאולי הם היו רעועים מלכתחילה? אולי עדיף היה שהיו משקיעים את זמנם וכספם בשיפוץ היחסים ולא הבית שלהם? לא יודע. חבל שעוד בית בישראל מתפרק, אבל אין רע בלי טוב, אחרי שבוע שמבחינתי עבר לאט כמו שנה העברתי את עצמי ואת מעט החפצים שלי חזרה הביתה, ואחרי שהתארגנתי וניקיתי את הטינופת – קטשופ על התקרה של המטבח? מה הם עשו? מלחמות אוכל? – התקשרתי למקום העבודה שלי לבשר שחזרתי ונדהמתי כשהבוס אמר לי בקול רציני מאוד שהוא מבקש שאבוא עוד היום אחרי שעות העבודה למשרד שלו כי הוא חייב לדבר איתי.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il