החיים אחריו – פרק א'

29/01/2015

לא יודע למה זה לקח לי כל כך הרבה זמן, אבל רק כמה חודשים אחרי מותו הצלחתי לבכות על תומר. לא בכיתי כשהודיעו לי שהוא נהרג בתאונת דרכים טיפשית ומיותרת כשהדהיר מהר מידי את האופנוע שלו לתוך צלע הר, ולא בכיתי בלוויה שלו כשאימא שלי ושלו שנפגשו סוף סוף אחרי שנים של מתיחות מרירה התייפחו יחד על קברו הטרי, ואפילו בשבעה שלו, כשאביו הניח את ראשו על כתפי ובכה כמו ילד על בנו הצעיר שמת לו ככה פתאום, נשארו עיני יבשות.

אז מתי כן התחלתי לבכות על מותו של בן זוגי בעשר השנים האחרונות? פרצתי בבכי מר כמעט שנה אחרי מותו וזה קרה ברגע הכי פחות הולם ומתאים – מיד אחרי זיון.

מילא אם הייתי לבד, אבל לא, הייתי חייב לעשות את זה ליד שותפי למיטה, הראשון שנגעתי בו מאז מותו של תומר.

מוזר, איך קרה שבכלל הגעתי עם מישהו אחר למיטה? זה הפתיע אפילו אותי. זמן רב מאוד הרגשתי שהרצון שלי לסקס נקבר יחד עם תומר, נמעך כמו האופנוע שלו ונעשה טוטל לוס. שבועות על גבי שבועות עברו בסך, המצבה כבר ניצבה על קיברו ופתאום נעשה שוב קיץ – הקיץ הראשון שלי בלעדיו – הרחובות מלאו בצעירים שזופים וסקסיים ואני, שום דבר!

זה לא שלא שמתי לב אליהם, דווקא הבטתי בהם היטב וידעתי שהם מפתים ומעוררים ושתומר היה מסב את ראשו אחריהם, מעיר הערות מתגרות ומנסה שוב לבדוק אם יש מצב שאני והוא ועוד מישהו…

מעניין מה הוא היה עושה אם הייתי אומר פעם – כן, יאללה, בוא נלך על זה, נזמין עוד מישהו ונזרום, מה כבר יכול להיות? – אולי, אם הייתי פחות כבד והולך יותר לפי הראש הפרוע שלו אז הוא לא היה נהרג? יכול להיות, לא?

קראתי פעם שאם פרפר מנפנף את כנפיו בצד אחד של כדור הארץ זה יכול לגרום לטייפון בצד השני של העולם, או שאולי אני סתם מקשקש, לא יודע, וחוץ מזה מה הטעם במחשבות האלו? זה לא שהוא באמת סבל מהשמרנות שלי, הוא בטח ניצל את ההזדמנויות שהיו לו כשנסעתי לחו"ל מטעם העבודה וחגג יפה בלעדי, ובכל זאת זה קרה – האופנוע האדום והמבריק שלו התרסק לתוך הר, הגוף החזק והדק שלו, גוף של שחיין עם עור קטיפה שחום נמעך לתוך סלע ולא עזרו בגדי העור היקרים שהוא נראה כל כך יפה בהם, ולא עזרה הקסדה היקרה להחריד שהבהיקה בצבעי כסף וזהב, שום דבר לא עזר.

אני רוצה שמישהו יסביר לי איך דבר כזה יכול להיות? מה ההיגיון בזה שדווקא הוא, היפה, הזריז, הזורם, מסמר כל מסיבה ומרכז כל התכנסות נרקב באדמה ואני, השקט, הביישן והכבד על גזרתי הרחוקה משלמות ופרצופי חסר החן נשארתי חי.

מישהו יכול להסביר לי למה דבר כזה קורה בעולם? יש פה מישהו רציני ואחראי שיכול לתת לי הסברים? יש למישהו סיבה סבירה לזה שתומר מת?

לא, לא חשבתי שיש. הוא פשוט מת, מת בצורה מכוערת, בלי שום הגיון וסיבה, רגע הוא היה חי, נושם ומחייך, מפזר סביבו קסם וחן ושמחת חיים ושנייה אחר כך הפך לגוש מעוך של בשר, דם ועצמות מרוסקות בעוד אני ממשיך לשכב לי בנחת במיטתי ולכעוס על המריבה האחרונה שלנו – שהייתה טיפשית כמו כל שאר מריבותינו – אז איך אני יכול לבכות על מותו אם אני מתקשה להבין למה הוא מת ואני חי?

"למה אתה בוכה?" נדהם הבחור הזה ששכב לצידי מזיע ומרוצה אחרי סקס פרוע ולוהט שהדהים את שנינו.

פגשתי אותו סתם במקרה באיזה בלוג פוליטי של עיתונאי אחד ששנינו הגבנו לו. אחרי שקנטרנו קצת זה את זה בתגובות הוא ביקש שנמשיך לשוחח בפרטיות. נתתי לו את מספר המסנג'ר שלי בטוח שהוא רוצה להמשיך לריב איתי על פוליטיקה ושאחרי שיחה שתיים נמצה את העניין, אבל הוא הפתיע אותי, אחרי שהחלפנו כמה משפטים מבודחים שהצחיקו כמדומה רק חננות מיובשות כמונו הוא שאל פתאום אם אני בקטע?

"איזה קטע?" הופתעתי.

"קטע של גברים." הוא השיב והוסיף סמיילי מסמיק.

"כן." אמרתי וצירפתי את הסמיילי המשתומם.

"הייתה לי הרגשה כזו." הוא הסביר, "כנראה שזה היה משהו בעדינות של התשובות שלך."

"שאני אבין, אתה קורא לי אוחצ'ה?" נעלבתי, "וזה עוד לפני שדיברנו בטלפון? לא נסחפת?"

הוא צחק בשורה של סמיילים צהובים ועולצים ונתן לי את מספר הטלפון שלו.

התקשרתי ושוחחנו שיחה נעימה ונטולת כל רמזים ופלרטוטים, סתם שני אנשים שמתקלפים לאט לאט מהוירטואליות ומציצים בזהירות החוצה.

אחר כך הייתה פגישה בבית קפה – בערך באמצע הדרך בין הדירה שלו לשלי – זו הייתה פגישה טובה, נהניתי להכיר אותו, מצא חן בעיני שהוא היה בדיוק ההיפך מתומר.

עברתי על כל נקודות ההיפוך במוחי כשחזרתי לאט הביתה, משחזר בשקט במוחי את השיחה שלנו שזרמה, טובה ומשעשעת, בלי שתיקות מביכות.

הוא היה מבוגר ממני ותומר צעיר יותר.

הוא היה נמוך ממני ותומר גבוה יותר.

הוא היה רחב. שעיר ואיטי. תומר היה דק, חלק וכספיתי.

הוא ידע להקשיב לי בשקט וענה במתינות רק אחרי שהיה בטוח שסיימתי את דברי ואין לי יותר מה להוסיף, תומר התפרץ תמיד למשפטי ואילץ אותי לדבר מהר ובקצרה כאילו שיגרתי אליו אס. אם. אסים אפילו כשישבתי מולו פנים אל פנים.

הוא היה איש רגיל למראה, נחבא אל הכלים, מגושם מעט. תומר לעומתו משך תשומת לב בכל מקום בו הופיע וראשים הסתובבו אחריו כשעבר ברחוב, קליל ומלא חן כרקדן.

תומר צחק בקלות ובקול רם מכל מיני הבלים כמו איש מחליק על בננה, או עוגת קצף מוטחת בפרצוף מופתע, ואילו הוא רק חייך, וגם זה רק מבדיחות מתוחכמות ויבשות שכללו בעיקר משחקי מלים ולשון נופל על לשון.

לא היה ספק החלטתי כשנכנסתי לדירתי והתחלתי להתארגן לשנת הלילה, מצאתי את היפוכו המושלם של תומר.

באותו לילה חלמתי את החלום הארוטי הראשון שלי מאז מותו, ושבוע אחר כך, אחרי עוד אי אלו שיחות בטלפון ובמסנג'ר שבנו ונפגשנו. הלכנו לסרט ואחר כך, כשהוא הציע שנשב לשתות קפה באיזה מקום שאלתי מה דעתו לעשות את זה אצלי בדירה?

הוא הסמיק מעט ושקל את הזמנתי בכובד ראש, מביט בי במבט בהיר וחודר כאילו ניסה לחדור לתוך מוחי. "רק קפה?" שאל.

משכתי בכתפי. "נתחיל בקפה ואחר כך נראה."

"אני מודה לך שלא אמרת נזרום." הוא ניסה להתבדח.

"חס וחלילה, הרי כבר החלטנו שהמילה הזו מוקצה מחמת שימוש יתר וניצול לרעה."

"ובכל זאת יש בה משהו." הוא אמר ונגע בביישנות בידי. ברור היה שאין חשש שהוא ינסה לנשק אותי באמצע הרחוב כמו שתומר אהב לעשות, בעיקר כדי להחריד אותי ולזעזע את הצופים בנו.

"כן. משהו זורם כזה." צחקתי.

המשכנו להשתעשע במשחקי מילים מטופשים עד שהגענו למטבחי ואז הוא השתתק, הביט בי נאבק עם מכונת האספרסו העיקשת שלי – מתנה מתומר כמובן – ופתאום קם, הניח ידיו על כתפי, סובב אותי אליו ונישק אותי נשיקה קצרה ומגששת, ומיד אחריה עוד אחת ועוד אחת, ופתאום היינו בדרך לחדר השינה.

"לא יכול להיות שזה היה כל כך גרוע." הוא אמר אחר כך, כשזה נגמר ואני פרצתי בבכי.

"לא, בכלל לא. ממש לא. זה היה… זה היה ממש ממש בסדר."

"זורם בצורה מפתיעה, נכון?" אמר מולי – זה היה שמו – קיצור של שמואל.

"כן, בהחלט זורם. הפעם זו באמת המילה המתאימה. לא חשבתי ש… כל כך מזמן לא…"

"מה לא? לא עשית סקס?"

"הרגשת את החלודה? מצטער."

"לא הרגשתי שום חלודה ואין לך על מה להצטער יותם. למה אתה בוכה?"

"לא יודע, סתם. מצטער."

"אין לך על מה להצטער, תפסיק להתנצל כל הזמן. אם אתה בוכה כנראה שהיה לך צורך לבכות." אמר מולי בפסקנות והלך למקלחת.

בכיתי עוד קצת, משחרר דמעות שהיו כלואות בתוכי מאז שתומר מת והלכתי להצטרף אליו במקלחת. התקבלתי בברכה, סיבנתי את גבו ועורפו והוא סיבן אותי ושטף אותי, ואחר כך ניגב אותי בעדינות ושאל מה בנוגע לקפה ההוא.

"רק אם תצליח לפייס את המכונה הארורה הזו, אני לא מסתדר איתה."

"מה רע בשיטה הישנה של הרתחת מים?" שאל מולי ומילא את הקומקום במים. הם רתחו מהר ושנינו שתינו נס קפה פשוט ואכלנו עוגה קנויה פשוטה, ואחר כך הוא שאל בביישנות אם בא לי שהוא יישאר לישון אצלי.

הנהנתי ושוב נמלאו עיני דמעות. הצלחתי לעצור אותן עד שהתכרבלנו יחד במיטה ואז הן פרצו בכל עוז. "המון זמן לא ישנתי עם מישהו." ניסיתי להתנצל.

"כן, זה ברור, ומה קרה לבחור האחרון שכן ישן אתך?"

"הוא מת. ריסק את האופנוע שלו לתוך סלע ומת. זה קרה לפני כמעט שנה ורק עכשיו אני מצליח לבכות. מצטער."

"תבכה יותם, זה בסדר, יותר טוב מאוחר מאשר בכלל לא."

"נורא אהבתי אותו, ממש ממש אהבתי אותו, הוא היה אהבת חיי." ניסיתי להסביר.

"אני מבין." אמר מולי בקול כבד וכרך את זרועותיו סביבי, משעין את לחיו על גבי. היה לו חזה שעיר ומגעו הצמרירי על גבי נעם לי מאוד.

"לא, אתה לא מבין, הוא מת לפני כמעט שנה ומאז לא היה אף אחד, שום דבר, ממש כלום. עד לפני שבוע אפילו לא עשיתי ביד."

"הפגישה הראשונה שלנו הייתה לפני שבוע."

"כן, נכון."

"ויש קשר? אני דומה לו?"

"יש קשר, אני חושב, אבל אתה בדיוק ההיפך ממנו. אין אפילו דבר אחד שבו אתה דומה לו מולי."

"כן, עכשיו אני מבין. זה מה שעושה אותי כנראה להימור בטוח מבחינתך. באמת שאלתי את עצמי למה בחור מדהים כמוך בחר באחד כמוני."

"מדהים? אני מדהים? מה פתאום? ולמה אתה מתכוון אחד כמוך?"

"אחד כמוני זה אחד שעיר ונמוך כמוני, דוב כזה, ואתה יותם כן מדהים, לך תסתכל בראי אם אתה לא מאמין לי."

"אני יודע איך אני נראה ולא הייתי מתאר את עצמי כמדהים. מי שבאמת היה מדהים זה תומר. תמיד שאלתי את עצמי מה הוא עושה עם אחד כמוני."

מולי שתק זמן ארוך מאוד אפילו בשבילו ואז אמר שהוא חושב שאולי עדיף שהוא ילך. אם הוא היה מקדים יציאה מהמיטה לאמירה שלו לא הייתי מתווכח, אבל הוא נשאר לשכב שם, אמנם בלי לגעת בי, אבל עדיין שוכב לצידי וחום גופו מוקרן לעברי מבעד למרחק הקצר שהפריד בינינו.

"בבקשה אל תלך." ביקשתי, אלו היו המילים האחרונות שאמרתי לתומר לפני מותו והן נאמרו בדיוק באותו חדר שינה, אבל תומר עמד על רגליו, רוכס את חליפת העור שלו – זו שנקנתה עם האופנוע ונועדה להגן עליו – היא שיוותה לו מראה סקסי להפליא, אבל את המשימה שלכבודה נקנתה היא לא מילאה כהלכה.

הוא כן הלך והוא מת. כן, הוא באמת מת, ואני לא אראה אותו יותר לעולם. לקח לי הרבה זמן להבין את זה, יותר מידי זמן, אבל סוף סוף זה נקלט אצלי – תומר מת! איך זה יכול להיות שהוא מת ואני פה, במיטה, עם גבר שהוא ההיפך המדויק שלו חוץ מזה שגם הוא רוצה ללכת?

"אתה באמת רוצה שאני אשאר?" הסתובב מולי על צידו והניח יד חמה קשה ומחוספסת על בטני. היו לו ידיים כבדות של פועל בעוד שידיו של תומר היו עדינות ומטופחות ומגען היה קליל כפרפר.

"כן, אני באמת רוצה."

"בסדר, בוא נישן עכשיו. איך אתה ישן, על הגב או על הבטן?"

"על הצד."

"מצוין, גם אני. לילה טוב."

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il