החיים אחריו – פרק ב' ואחרון

05/02/2015

אכלנו יחד ארוחת בוקר ולמרות שהוא הצליח להפיק שתי כוסות אספרסו מהמכונה של תומר בכל זאת ביקשתי ממנו שייקח אותה החוצה כשהוא יוצא ויפטר ממנה. "אתה נותן לי אותה?" השתומם מולי, "זה מכשיר די יקר, אתה יודע?"

"לא אכפת לי."

"ובמצב די טוב."

"בטח שבמצב טוב, השתמשתי בה אולי פעמיים מאז שהיא הגיעה לכאן."

"הייתי לוקח אותה אלי הביתה, אבל אני בכלל לא אוהב אספרסו."

"גם אני לא."

"אז למה תומר הביא לך את המכשיר הזה?"

"לא יודע, אולי כי הוא לא שם לב שאני לא אוהב אספרסו ואולי כי המכשיר הזה מצא חן בעיניו? מכשיר יפה, לא? תראה את כל הצינורות הכסופים האלו."

"אולי היית צריך לשים אותו בסלון בתור פסל?"

"ואולי במרפסת בתור עציץ?"

לשמע תשובתי מולי צחק צחוק עבה וחם שדגדג את עמוד השדרה שלי מהעורף עד לעצם הזנב. "סוף סוף שומעים אותך צוחק."

"באמת? מה, לא צחקתי קודם?"

"לא, רק חייכת."

"ואתה, אפילו לחייך לא חייכת יותם."

"פעם הייתי צוחק הרבה ומחייך כל הזמן, אבל זה היה פעם."

"אני מבין." קם מולי ממקומו, לקח את מכונת האספרסו, כרך סביבה את חוט החשמל והלך אל הדלת. "טוב, אז אני הולך. אני צריך להגיע לעבודה היום."

"כן, גם אני בעצם."

הבטנו זה בזה ומבוכת פתאום שרתה עלינו.

"אתה יודע איך להשיג אותי." אמר מולי לבסוף, "אני אשמח מאוד אם תתקשר אלי מתי שתרצה."

"אבל אתה לא תתקשר?"

"לא. אני חושב שהפגישה הבאה שלנו צריכה להיות יוזמה שלך."

"בגלל תומר?"

הוא הניד בראשו לאות הן ואז רכן ונשק לי על לחיי. "אני מקווה שתתקשר שוב יותם, היה לי נעים אתך."

"זה מה שאתה אומר לכל הסטוצים שלך?" ניסיתי לקנטר אותו, אבל הוא נשאר רציני.

"אני לא עושה סטוצים. זה לא הסגנון שלי, אבל אתה מקרה מיוחד יותם, ואתה כן מדהים." אמר בכובד ראש, "שיהיה לך יום נעים." איחל לי ויצא.

באותו ערב טיילתי בדירה שלי שהייתה פעם שלנו, שלי ושל תומר וגיליתי בה להפתעתי הרבה מאוד חפצים שלו. נכון, הוריו טיפלו בבגדיו ובדברים האישיים שלו והעלימו אותם מהדירה עוד בשבעה ועד היום אין לי מושג מה הם עשו איתם – אני גם לא רוצה לדעת, אני רק שמח שהם נעלמו ודי – אבל עדיין הייתה שם הכורסת טלוויזיה החביבה עליו, ומערכת מחבטי הטניס שלו, וציוד הצלילה שלו, והמחשב שלו שלא הדלקתי מאז מותו – לא רציתי לדעת מה הסודות שאצורים בתוכו ופשוט התעלמתי ממנו – והייתה גם המיטה. מיטה גדולה ויקרה מעץ מלא שהוא קנה פעם בהתקף בזבזנות פרוע, מיטה כבדה להחריד, תקועה באמצע חדר השינה שלי, מזכירה לי כל פעם מחדש איך עמלנו קשה להרכיב אותה.

מולי בטח ידע איך להיפטר מהמיטה הזו ומשאר הדברים שאין לי יותר צורך בהם אחרי מותו של תומר חשבתי לעצמי, וצלצלתי אליו למרות שהבוקר, אחרי שהוא הלך, החלטתי לא להתקשר אליו יותר.

בכל זאת התקשרתי דווקא אליו, מתרץ זאת בפני עצמי שאני לא יכול לבקש עזרה בנושא עדין כזה ממישהו שהכיר את תומר, ויודע בסתר ליבי שזה רק תירוץ ושאני רוצה לשמוע שוב את קולו.

הוא ענה מיד, כאילו ישב ליד הטלפון והמתין. "אני זקוק לעזרה עם הדברים של תומר ואין לי אף אחד אחר שאני יכול לפנות אליו." אמרתי מהר לפני שאאבד את אומץ ליבי.

"איזה דברים שלו יש לך? בגדים ונעלים ודברים כאלו?" שאל מולי בקול עניני, לא נשמע מופתע כלל מהבקשה שלי.

"לא, את הדברים האישיים ההורים שלו לקחו מזמן, אבל נשארו אצלי עוד כל מיני רהיטים שבעצם היו של שנינו אבל… "

"מה למשל?" קטע מולי את הסברי המסובכים.

"המחשב שלו, הכורסא שלו, ועוד כמה דברים קטנים."

"אני יכול לארגן טנדר ממכר שלי שקשור למעון לנשים מוכות. הן תמיד שמחות לכל מיני תרומות."

"אחלה, מתי הוא יכול להגיע?"

"בעוד חצי שעה, טוב?"

תוך חצי שעה הוא הגיע עם המכר – צעיר שזוף ונמרץ שנהג בטנדר לבן – הם סילקו חיש קל הכול, ממלאים את הטנדר עד אפס מקום, ורק כשעמדנו מזיעים ועייפים ליד הטנדר העולה על גדותיו נזכרתי שוב במיטה.

"אין לי מקום למיטה זוגית." התנצל הנהג, "אבל אם תפרקו אותה אני אגיע מחר ואקח אותה."

קבענו פגישה למחר בערב והוא נסע, משאיר אותי עם מולי.

"תסתדר לבד עם המיטה?"

"לא חושב. היא כבדה נורא, אבל כבר העבדתי אותך מספיק קשה מולי, בטח יש לך תכניות אחרות."

"לא, אין לי." אמר מולי והחל לעלות במדרגות לדירה שלי ואני פוסע בעקבותיו.

"קודם בוא נשתה משהו וננוח טיפה ואחר כך, אם רק תעזור לי להוריד את המזרון ולהעמיד אותה על הצד, אני כבר אסתדר." אמרתי באופטימיות.

אחרי שהשבנו את נפשותינו בכיבוד קל סילקנו במאמצים משותפים את המזרון והעמדנו את המיטה הכבדה להחריד על צידה, ואז התברר שאין אף מברג בבית שיכול לברגים ולחיבורים שלה.

מולי ירד לאוטו שלו וחזר עם ארגז כלים כבד מפח שעורר את קנאתי וניסה לפרק את המיטה במבחר עצום של ברגים וצבתות ששלה ממגרות הפח של הארגז, אבל דבר לא עזר.

"לדעתי המיטה הזו באה עם קיט תואם של מברגים ומפתחות ורק בעזרתם אפשר יהיה לפרק אותה." קבע מולי לבסוף, והחל  מסדר בקפידה את כלי העבודה שלו חזרה במקומם.

התחלתי לאסוף גם אני את המברגים שאספתי מפה ומשם, מכנס אותם לתוך דלי ישן, מנסה לשחזר במוחי את היום הרחוק ההוא כשאני ותומר… כן, בטח!

"הייתה קופסא כזו, קופסא מלבנית שטוחה בצבע ירוק, עכשיו נזכרתי. היא באה עם שרטוט והסברים והכל. איך שכחתי דבר כזה?"

"זה קורה ששוכחים, השנים עוברות, קורים דברים ואנשים שוכחים." משך מולי בכתפיו, "לא חשוב, העיקר שנזכרת. אז איפה אמרת הקופסא הזו?"

"לא יודע. אני אחפש."

הפכתי את כל הבית, מילאתי שתי שקיות ניילון ענקיות עם חפצים שרציתי להיפטר מהם מזמן, מצאתי את הספר של הספרייה שתומר לקח למילואים האחרונים שלו ולא החזיר, וכמה דיסקים שחשבתי שנעלמו לנצח. אפילו את המפתח הרזרבי של המכונית שכבר מכרתי מצאתי, רק את הקופסא הירוקה לא הצלחתי למצוא.

"טוב, נעשה כבר די מאוחר ואני קצת עייף. אולי נוותר ונחזיר את המיטה בחזרה? הציע מולי ופיהק.

הבטתי במיטה שהתנשאה מעלי כמו דינוזאור מעץ וידעתי שאני לא רוצה לישון בה אפילו עוד לילה אחד נוסף.

"לא, שתישאר ככה."

"אבל איפה תישן?"

"על המזרון, כמו שישנתי לפני שהמפלצת הזו השתלטה לי על חדר השינה."

"האמת שזו מיטה לא רעה בכלל, עבודה מצוינת מעץ מלא." החליק מולי את ידו על העץ המבריק והכהה, "לא בדיוק הטעם שלי, אבל סך הכול מיטה לא רעה בכלל."

"אף פעם לא אהבתי אותה. תומר פשוט החליט שנמאס לו לישון רק על מזרון והביא אותה הביתה. לא רציתי להתווכח איתו, הוא היה כל כך מרוצה ממנה אז שתקתי והשלמתי, אבל היא ממש לא לטעמי."

"טוב, תראה, אם לא תמצא את המברגים האלה אני מציע שתפנה לבעל מקצוע. לנגר בטח יהיו מברגים מתאימים לפרק אותה." אמר מולי והחל ללכת לעבר הדלת. חשבתי על חיבוקו החם והצמרירי וידעתי שאני לא רוצה שהוא ילך.

"אל תלך, בבקשה תישאר לישון איתי מולי."

הוא הסתובב והביט בי, "אתה בטוח?"

"בהחלט. לא אכפת לך לישון על מזרון, נכון?"

"ממש לא. אני לא מפונק."

התרחצנו ונשכבנו זה לצד זה על המזרון, מקשיבים אחד לנשימתו של השני, כמעט נוגעים זה בזה, אבל לא ממש נוגעים.

"לא קר לך?" שאלתי אחרי שהבנתי שהוא לא ייקח הפעם את היוזמה ולא יחבק אותי.

"אולי, קצת, ממש טיפה" ענה מולי בהיסוס.

לא הייתי צריך יותר מזה, מיד הסתובבתי אליו ונכרכתי סביבו. "ככה יותר טוב?"

"הרבה יותר טוב יותם." נאנח מולי וכבש את פניו בכתפי, "אבל אני מבקש שלא יהיו פה הלילה יותר מחיבוקים."

"למה?" הופתעתי, "לא היה לך טוב אתמול?"

"היה לי טוב מאוד, בעצם הרבה יותר מסתם טוב מאוד, היה מעולה."

"אז למה?"

"כי היה לי כל כך טוב. אתה מדהים בעיני ואני לא בנוי לסטוצים. אתה מבין?"

ניסיתי להבין, באמת שכן, אבל היה לי כל כך נוח וחמים ונעים בזרועותיו, מין הרגשה ביתית כזו שלא חשתי מעולם עם תומר, ומרוב נינוחות פשוט נרדמתי.

התעוררתי לפנות בוקר מחייך כי פתאום ידעתי בדיוק איפה הקופסא הירוקה. הוא שם אותה במגרה התחתונה במזווה במטבח. איך שכחתי את זה?

נזכרתי אחרי שחלמתי עליו, מניח את הקופסא במגרה התחתונה שאף פעם איני פותח, ואחר כך אומר לי, "ותזכור יותם שאת המיטה הזו אפשר לפרק רק עם המברגים האלו. תזכור איפה אני שם אותם. זה חשוב, אתה מבין?"

"אני מבין, אל תדאג, אני לא אשכח." אמרתי לו בחלום, ואז התעוררתי מחייך ורצתי למזווה, ואכן שם היא הייתה – קופסת פח שטוחה וירקרקת עם שרטוט מפורט של המיטה.

עוד באותו בוקר פרקנו מולי ואני את המיטה. באותו בוקר הלכתי לעבודה כשאני חש קליל ושמח כמו שלא חשתי מזה זמן רב.

אחרי הצהרים הגיע מולי עם המכר שלו ושלושתנו סילקנו חיש קל את המיטה המפורקת מדירתי ועמסנו אותה על הטנדר.

"מה דעתך שעכשיו נלך לאכול משהו?" הצעתי למולי, "אני רוצה להזמין אותך לארוחה. מגיע לך אחרי שעזרת לי כל כך הרבה."

"לא עשיתי כלום בעצם." צחק מולי, אבל הלך איתי למסעדה וגם חזר יחד איתי לדירה שלי, ואחרי שביקשתי הסכים להישאר לישון אצלי עוד לילה.

"גם הלילה רק חיבוקים?" שאלתי.

הוא היסס, העביר יד כבדה ומחוספסת על חזי ובטני ונאנח, "אתה שואל שאלות קשות יותם."

"עד שתחשוב על תשובה אני רוצה לספר לך איך נזכרתי לאיפה נעלמו המברגים. רוצה לשמוע?"

"בטח, איך נזכרת?"

"תומר בא לי בחלום וגילה לי." סיפרתי לו על חלומי.

"אני מבין." אמר מולי לאט, סימן שהוא חושב על משהו, ופתאום רכן מעלי ונישק אותי, ואני נישקתי אותו חזרה, וזה שוב היה מעולה ונגמר במקלחת משותפת ונחמדה שאחרי שוב נרדמנו מחובקים. חשבתי עליו כל אותו יום בעבודה וחייכתי חיוך מסתורי כשאנשים ציינו כמה טוב אני נראה ואיזה חיוך שמח יש לי. בסוף יום העבודה התקשרתי אליו והוא ענה מיד, כמו תמיד, "אני הולך לקנות לי מיטה חדשה מולי. נעשיתי מבוגר מידי לישון רק על מזרון."

"יופי, אני מקווה שהפעם המיטה תהיה יותר לטעמך."

"גם אני, ויש לי בקשה, אתה מוכן לבוא איתי לעזור לי לבחור מיטה?"

"אתה בטוח יותם?"

"לגמרי. שמתי לב שאתה מתמצא במיטות איכותיות ואני רוצה לקנות מיטה מאיכות טובה כמו הקודמת, רק שתהיה יותר לטעמי."

"רעיון טוב, אני אשמח לבוא לעזור לך."

"תודה מולי, ואני מציע שתיקח אתך כמה חולצות נקיות ואולי גרביים ועוד כמה דברים כי יש לי הרגשה שתצטרך אותם מחר בבוקר."

"מעניין למה גם לי יש בדיוק את אותה ההרגשה?" צחק מולי את צחוקו החם והנעים, צחוק שדגדג את חוט השדרה שלי מהעורף ועד לעצם הזנב.

 

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il