היום בו החלטתי למות

29/04/2001

היום בו החלטתי למות היה גשום, בחוץ היה שרב וחום של 40 מעלות בצל ובבית ירד גשם.
גשם שטיפטף מהתקרה, נזל מהקירות והרטיב את כל החפצים.
ביום בו החלטתי למות הודיעו בחדשות שמצאו חיסון לאיידס.
אבל אני לא הספקתי לשמוע את הידיעה בשלמותה. טיפות המים כיבו את הטלויזיה בניצוצות קצרים.

הגשם נזל ונזל, שוטף את כל העיתונים הרבים שאהבנו לקרוא ביחד.
חודר למגירות הצרות בהם מונחים דפים הכתובים בצפיפות ומתארים את אהבתנו.
שוטף את העופרת האצורה בהם שנים רבות, מזהם את הרצפה בשחור עכור של מילים.
מילים שנכתבו על ידך ונשבעו אמונים על אהבתנו.

אלפי מילים מפורשות נוזלות ומזהמות את החדר הקטן, מרטיבות את רגלי המיטה בה אני שוכב ללא ניע.
מיטה שידעה את סוד אהבתנו, שספגה את נוזלי תאותנו.
מיטה בה אני שוכב דומם ורטוב.

דומה שלרגע הכל יתפוצץ, נורות החשמל מזמן כבר כבו. רק האור המהבהב ממסך המחשב עוד מטיל את צלליתו על החדר.
כאן העולם האמיתי הוא קורא. מחשב, מסך, מודם, אינטרנט מהיר, כפר גלובלי.
תמונות מתחלפות מאתרים רחוקים. יד נעלמת מחפשת במנועי חיפוש מקומות בילוי לגייז בדרום אינדונסיה וגולשת לתוכן.

צ'ט מעניין מתנהל לו בין המחשב שיד נסתרת מקלידה על מקשיו לבין :
כפיר שכינויו 16_boy מדבר על הפעם הראשונה.
אודי שכינויו cuteboy מדבר על צרות עם ההורים.
אלון שכינויו haifa18 מדבר על אהבה.

וכשהמים מאיימים להגיע אל שקעי החשמל ממהר המחשב שתפס עצמאות בלתי מוסברת להפרד במהירות מחבריו לצ'ט, לסגור אתרים, לנתק את עצמו מהמודם ולבצע shut down חוקי.
ואז כמטה קסם התחילו המילים להשפך מתוך המקלדת ומבעד למסך. נהרות ארוכים של מילים שהצליחו להמלט ברגע האחרון מתוך הקבצים.

מילים באדום, שחור וכחול. מילים בגופנים שונים ובגדלים שונים.
מילים מודגשות, עם קו תחתי ובלעדיו. כאלה שעברו איות והן ללא דופי וכאלה שלא.
כולם התערבבו ביחד לתוך נחיל צר שזרם מהמקדלת והמסך לשולחן ודרכו לשלולית העכורה שיצרו המילים העתיקות שנכתבו בעופרת.

היו שם מילים שכתבנו אחד לשני בצ'ט כשרק הכרנו ודאגתי לשמור.
מילים שיצאו מתוך אוסף סיפורים שהורדתי מאתר ידוע.
מילים ומשפטים שהבטיחו והבטיחו.
הכל נמסך למשהו מגעיל ואפילו מסריח.
ואז ברגע אחד כבה הכל. המים הגיעו לשקעי החשמל וכיבו את מנורות הלילה, תנורי החימום ואת הרדיו שניגן שירי עצבות.

ביום בו החלטתי למות בשעה 11:32 אחה"צ השתררה אפלה מוחלטת.
הגשם פסק.
קרן אור רכה הבליחה משמים, מבקיעה את קירות בנין הדירות בו גרתי.
אלומת אור נשפכה על מיטתי, מגלה גוף רופס שוכב ללא ניע, רטוב וקר.

וכמו פקודה מבמאי או מאיזו תכנית מחשב המחוברת לפנסים שזזים כמו על בימת תאטרון בזמן הצגה. קרן האור החלה לגלות את גופי, מאירה רגליים פסוקות שכפותהם מתוחות לפנים.
עוברת לאיזור החלציים המכוסה בד שקוף. מטיילת בחמדה על בטני השטוחה, נוגעת בטבורי ופטמותי. מאירה שפתיים מחייכות ועיניים עצומות.

ביום בו החלטתי למות מצאתי את עצמי מלוטף ברכות, מצמיח תאווה, מחייך בהנאה כשקרן נוספת של אור מצטרפת לריקוד המשונה הזה באמצע היום.
כמו זוג מסג'יסטיות מנוסות מטפלות בי הקרניים בנאמנות.
הופכות אותי מבטן לגב ומרימות באויר. נוגעות לי בכל המקומות הנכונים שרק אתה ידעת.
כאילו אלף ידיים משוחות בשמנים ארומטיים. ידעתי עונג וגופי נענה.

עיני עצומות וחיוכי לא מצליח להסגיר את הנאתי.
זה נמשך דקות או שעות לא ידעתי.
ביום בו החלטתי למות באה גאולתי.

בתוך אלפי השירים והמכתבים שכתבנו ובתוך מיליוני האותיות שרשמנו בתוך כל הביצה המסריחה באפור עכור שהם יצרו.
בתוך כל אלה אני מעורסל, מטופל מגיר נהרות של תאווה.
בתוך כל זה אתה איננו.
זה היום בו החלטתי למות.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il