הלא מתאימים – פרק א'

28/07/2014

בזיכרוני אני חוזר כל הזמן לפעם הראשונה שראיתי אותו במציאות. לפני שנפגשנו ראיתי תמונות שלו כמובן, וגם ציור שלו שאיזה מכר צייר, אבל זה לא אותו דבר כמו לראות את הבן אדם פנים אל פנים.
רגע לפני שהוא הסתלק מהבית הוא כתב לי מייל לחוץ ודחוף –

צפריר היקר
אני לא יכול יותר לחיות ככה, הייתה לנו שוב מריבה איומה ופשוט נשברתי. ארזתי הכל ואני חוזר הביתה, לצפון.
אם תרצה לראות אותי אני יורד בתחנת לב המפרץ בשעה ארבע אחרי הצהרים.
אם לא תגיע לא תהיה לי ברירה אלא לגור אצל הדודה עד שאסתדר אבל אתה יודע שאני מעדיף כמעט כל דבר חוץ מזה. בבקשה תבוא לאסוף אותי וסליחה שאני נופל עליך ככה אבל זה מצב חירום.
ידידך
גל
כמה שמחתי לקרוא את המכתב העצוב והמאופק הזה. במשך כמה חודשים הפצרתי בו לעזוב את ברק – החבר המאוס שלו שלדעתי הזיק לו והתעלל בו נפשית עם הבגידות והיחס המשפיל שלו.
גל הצטייר לי מהבלוג שלו כבחור עדין וביישן, צעיר שברירי שהפגין רגשות נאמנות עיוורת ולא מוצדקת לגבר שאמנם נתן לו מחסה אחרי שברח מבית דודתו, אבל לא היה טוב ממנה בהרבה.
ידעתי שהוא גבוה ורזה בעל פנים נאות שער חום בהיר ועיניים כחולות ירוקות, שהוא כותב שירים נפלאים וסיפורים קצרים ומקסימים, ושהוא מעורר בי רצון עז להגן עליו מתלאות החיים בעיר הגדולה והמושחתת שהוא לא הצליח להתרגל אליה.
החברות הוירטואלית שלנו התקדמה לאט מאוד ובצעדים זהירים להפליא. הוא היה חשדן וביישן וחשש מאוד שברק יגלה שהוא שופך את ליבו לפני זר.
הייתי מוקסם ממנו ובטוח שהוא נער חסר ישע ורגיש שגבר מנוסה מנצל ברשעות ולמרות שהוא טען שוב ושוב שאני טועה ומפרש לא נכון את השירים והסיפורים שלו הייתי בטוח שאני צודק.
הביטחון הזה נסדק ברגע שראיתי אותו. זיהיתי אותו מיד לפי התמונות, אבל מה שהתמונות שלו לא העבירו היה את עוצמת הנוכחות הפיזית שהוא הקרין.
שום שבריריות לא הייתה בגבר הצעיר והעצוב למראה הזה שנשען ברשלנות סקסית על עמוד, תרמילו שמוט מכתפו הרחבה וידיו שלובות על חזהו בתנועה שהייתה נראית מתגוננת אצל אדם מבוהל וחסר בטחון, אבל אצלו נראתה מתגרה וחיננית.
"גל?" שאלתי בהיסוס, לא בטוח שאמנם האיש הצעיר והחסון הזה הוא יוצרם של שירים כל כך נוגים ורגישים.
"צפריר!" הוא פרש לעברי את זרועותיו וחייך חיוך ענקי שאי אפשר היה לעמוד בפניו, ופתאום, בלי שום אזהרה מראש, מצאתי את עצמי מעוך בין הזרועות החזקות ההן.
במיילים שהחלפנו הצגתי את עצמי כאדם בוגר, מנוסה ונבון שנותן עצות לידיד צעיר. הייתי תומך, אוהד ומלא בטחון עצמי, אבל המציאות הייתה שונה.
בחיים הלא וירטואליים ראשי הגיע רק לכתפו, שקלתי חמש עשרה ק"ג פחות ממנו, והאמת שהקפדתי להסתיר בקפידה מכל ידידי הוירטואליים היא שעד לאותו יום היה לי ניסיון מועט מאוד במין. היתרון היחיד שהיה לי על פניו היה שהייתי מבוגר מעט ממנו זה הכל.
"לא ידעתי שאתה כזה… כל כך… אתה ממש גבוה." גמגמתי בטיפשות. הוא צחק, אמר שהוא רק מטר שמונים, והודה לי שוב ושוב על שבאתי לקבל את פניו.
עד שהגענו לדירתי בקריות כבר הייתי מאוהב בו מעל לראשי הקשיש והטיפשי, ועוד באותו יום נכנסתי איתו למיטה.
לא. זה לא מה שאתם חושבים. הסקס אמנם הגיע בסופו של דבר, אבל הרבה יותר מאוחר, לא לפני שקילפנו הרבה מסכות והורדנו שכבות עתיקות של הגנה עצמית שצברנו על עצמנו במשך השנים
קודם היה הלילה הראשון שלנו יחד כשהוא התעורר פתאום, רועד ומזיע, והתיישב על הספה שלי בקול גניחה חרישי שהעיר אותי.
חשתי אליו וחיבקתי את כתפיו, וכשהוא כבש את פניו היפים בחזי ואמר שהוא חלם חלום נוראי והוא פוחד חשתי כאילו חיי המשמימים קיבלו בבת אחת תפנית חדה ונעשו באחת חיים שראוי לחיותם ולא העיסה האפרורית הזו שדשדשתי בה עד לאותו יום.
שכבנו ערים עוד שעות ארוכות, צמודים זה לזה בגלל מידותיה של הספה העתיקה שלי והוא מספר לי חרש על עצמו, על פחדיו, על ביישנותו, על תחושת חוסר הערך והכיעור שמלווה אותו מאז עמד על דעתו, הרגשה שהוא מסוגל לבטא רק דרך השירים והסיפורים שלו.
"אבל אתה כל כך יפה, כל כך בטוח בעצמך, כל כך…"
"מה? כל כך מה?" שאל וצחק שוב את צחוקו היפה, "סקסי?"
"כן." אמרתי, והסמקתי, "אתה סקסי נורא בעיני." וכל כך רציתי לנשק אותו באותו רגע, רציתי והתאפקתי.
תחושות הכיעור והבושה שהוא התוודה עליהן היו טבועות וחקוקות גם בי, והווידוי שלו, הסיפורים והשירים העדינים שלו הדהדו בנשמתי בדייקנות מכאיבה כאילו העמידו מולי מראה מלוטשת.
"זה רק מסכה, סתם העמדת פנים, שריון עלוב."
"לא כל כך עלוב." אמרתי, מחליק בזהירות על גבו החלק והשרירי כל כך. מקלל את פחדנותי. כל כך רציתי להחליק יד בוטחת מתחת לטריקו שלבש ולגעת בעורו החשוף. רציתי ופחדתי, השתוקקתי, ערגתי וברגע האחרון נרתעתי. ואולי נהגתי בחוכמה כי הוא השמיע נחרת בוז לשמע מחמאותיי, מבטל אותן בקלילות.
"ברק נתן בי רק מבט אחד וראה דרכי הכל צפריר, מבט אחד שלו ונעשיתי שקוף. הוא מיד ראה את גל האמיתי ו…" קולו נשבר והוא התייפח, דמעותיו מרטיבות את הפיג´מה שלי.
"ומה חמוד?" העזתי וליטפתי את שערו, מתענג על מגע השערות הקצרצרות, הרכות דוקרניות שהותיר הספר על הגבול שבין פדחתו לעורפו החסון.
"חשבתי שהוא אוהב אותי כמו שאני, אוהב את גל החלש והביישן והטיפש שאני מחביא מכולם, אבל…" הוא שוב השתתק, נחנק מדמעות.
"אתה עוד אוהב אותו?" שאלתי בלחש אחרי ששכך בכיו, אבל הוא כבר ישן, ראשו על כתפי, ידו מונחת על חזי, נושם בשלווה אחרי שפרק עלי את משא צערו.
שכבתי ער עוד דקות ארוכות אחר כך, מתחבל תחבולות בחושך בעוד כתפי הולכת ומתאבנת תחת המשא המתוק של ראשו.
איך אצליח לגרום לו להישאר איתי לתמיד? חשבתי בקדחתנות, מה עלי לעשות כדי לגרום לו לאהוב אותי? להזדקק לי?
אחרי שעלו בי מספר רעיונות טובים שאחד מהם בטח יצליח לשמור אותי בקרבתי הסתובבתי בזהירות רבה על צידי, ולאושרי הוא נכרך סביבי גם בתנוחה החדשה הזו, מהדק אותי אליו, מחכך לחי זיפנית דוקרנית על כתפי, ובתנוחה הזו נותרנו שוכבים עד הבוקר.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il