הלא מתאימים – פרק ג'

04/08/2014

את הנסיעה לאילת תכננו אני וניר מזמן כשרק הכרנו זה את זה באיזה מסיבה מתועבת אחת שהלכנו אליה, כל אחד לחוד, וגילינו ששנינו לא נהנים ממנה מאותן הסיבות – היינו ביישנים מידי, מכוערים מידי, מודעים מידי למגרעות שלנו מכדי לרקוד ולפזז עם השאר.
עמדנו עם הגב לקיר במשך שעה ארוכה בלי להחליף מילה, מביטים מהצד במסיבה הגועשת – אורות, מוזיקה, נשיקות, חיבוקים, חיוכים מפלרטטים, גופות מיוזעים ושריריים – ורק אנחנו עומדים אחד ליד השני, שני פרחי קיר דהויים שלא עישנו, לא שתו ולא העזו לחלום אפילו לגעת באחד מעשרות הגברים יפי התואר שנהנו לקפץ מולנו ערומים למחצה בעוד אנחנו מסתכלים עליהם בעיניים כלות ולא מסוגלים להצטרף.
בסוף לא יכולתי לשאת את זה יותר, הזדחלתי החוצה מובס וניר נגרר אחרי.
"גועל נפש המועדון הזה." פלטתי בבוז והתיישבתי על המדרכה מול המועדון, "פשוט זוועה, מוזיקה איומה, משקאות יקרים מידי והתאורה מזעזעת."
ניר התיישב לצידי והנהן בכובד ראש. "נכון," הסכים איתי בעצב, "מסיבה זוועתית. תאר לעצמך שהסלקטורים נתנו לאחד כמוני לחכות רק רבע שעה בחוץ, אני חושב שזה כבר אומר הכל."
הבטתי בו נדהם, תוהה לרגע אם הוא רציני, ואז קלטתי את החיוך הדקיק בזווית פיו וחייכתי אליו חזרה ומיד אחר כך פרצנו שנינו בצחוק פרוע.
מאותו רגע נעשינו ידידים ובני ברית בעולם אכזרי, נטול אהבה וחמימות ורצוף תשובות לאקוניות של – לא מתאים.
הייתה ביני לבינו ברית בלתי כתובה של לא רצויים, מכוערים ודחויים בקהילה שבה המפתח לאושר ולאהבה היה יופי חיצוני, ולהיות מבוגר ומכוער היה פשע שאין לו כפרה.
אף פעם לא דיברנו על זה בגלוי, לא היה בכך צורך, ברור היה לנו שמעולם לא נמצא אהבה ולא נהיה מאושרים באמת. ידענו שלא נועדנו להיות נאהבים ואף פעם לא נחווה זוגיות גאה, יהיה עלינו להסתפק בזיונים קטנים ומיוזעים בגנים אפלים, בהרפתקאות קטנות ושפלות עם גברים נשואים, מבוהלים אף יותר מאיתנו, ולפתח קשרים וירטואליים למחצה עם ארוניסטים שרוטים. עד שגל הפציע בחיי השלמתי עם כך שלא נוכל לשאוף ליותר מזה.
הנסיעה לאילת שהתחלנו לחלום עליה עוד בפגישה הראשונה שלנו נועדה להמתיק מעט את הגלולה המרה של חיינו כהומואים נטולי ערך בשוק הבשר.
ברור היה שגם באילת, ארץ השמש הנצחית, האהבה החופשית והזיונים הפראיים, נשאר רק אנחנו – לא יפים, לא סקסיים, ביישניים וחסרי בטחון עד כאב – אבל לפחות שם אף אחד לא יכיר אותנו ונוכל, אולי, להתבשם מעט מהחופש, מהשמש, מהחופים הנפלאים, ממראה כל הגברים הנהדרים שנהרו לפי השמועה לאילת מכל קצוות העולם כדי לחשוף את יפעתם על הטיילת המפורסמת שלה.
המקומות במלון כבר הוזמנו לחודש אוקטובר הקריר והזול מעט יותר, וביני לבין עצמי חשבתי שהדיבורים והתכניות שלנו על הבילוי המשותף הזה בלי הפיקוח הצמוד של אימו של ניר יהיו מענגים יותר מעצם הנסיעה עצמה.
ידעתי שהאהבה הלא צפויה והמדהימה שהתגשמה פתאום בחיי הייתה בעיני ניר בבחינת סטירת לחי שרק הדגישה עוד יותר את מה שהוא תפס כעליבותו המוחלטת.
הכרתי אותו טוב כל כך עד שלא הייתי צריך לדבר איתו כדי לדעת בדיוק מה הוא חש, די היה לי להביט בהטיית ראשו, בדרך שבה כיווץ את שפתיו ועלעל בניירותיו כדי לדעת שהוא מרגיש נבגד ואומלל בגלל גל, ועם זאת הוא מתבייש עד עומק נשמתו בכך שאינו יכול לשמוח בפשטות בשמחתי.
לא נטרתי לו על רגשותיו, אני במקומו הייתי בטח מתנהג גרוע הרבה יותר – הייתי מתמלא קנאה צורבת, מתפרץ בזעם, אומר מילים בוטות, הורס באחת את הידידות שלנו, אבל זו לא הייתה דרכו של ניר השקט והמתון. עוד סיבה לכך שכל כך הערכתי את חברתו ואהבתי אותו.
ניר היה בחור פשוט למראה, כמעט מכוער. גוץ שמנמן ומקריח, דתל"ש ביישן ונחבא אל הכלים, נתון למרותה של אימו השתלטנית והנחושה בדעתה להתעלם מכל העדויות הבולטות להומואיות שלו.
למרות הקשיים שידע בחייו ניחן בלב זהב, חוש הומור עוקצני, אבל לא אכזרי, והייתה בהליכותיו מין רכות ועדינות שהקלו את בדידותי ואת הכמיהה העצומה שלי לאהוב ולהיות נאהב.
רק כשעמדתי כפסע לפני אובדן חברותו הבנתי כמה הוא חשוב לי, במשך שנתיים הוא היה חברי היחיד, מקור נחמה ומשענת איתנה, ואפילו השמחה והאושר שבהיותי לפתע בן זוגו של בחור נפלא, יפה וסקסי כמו גל לא השכיחו ממני את צערי על האומללות שגרמתי לו.
קניתי לגל חולצה יפה וכשחזרתי הביתה התיישבתי מולו וסיפרתי לו הכל על ניר – איך נפגשנו, איך נעשינו ידידים, איך תמכנו זה בזה ושמרנו אחד על השני שלא ניפול לדיכאון בגלל עוד תשובה גסה ואכזרית אחת של ´לא מתאים´ ועוד גבר אחד שלא התקשר למרות שהבטיח, ואיך חלמנו זמן רב כל כך על הנסיעה יחד לאילת.
ניסיתי להסביר לו בזהירות עד כמה חשובה לי הידידות עם ניר, חושש שמא גל לא יבין ואולי אפילו יקנא או ילעג לי, אבל לשמחתי הוא הבין הכל מיד, ובלי שהייתי צריך להגיד מילה נוספת התקשר ביזמתו לניר וביקש ממנו רשות להצטרף לטיול שלנו לאילת.
הוא דיבר עם ניר המסויג בחביבות, בענווה ובחן כה רבים עד שניר טוב המזג התפייס מיד ונעתר לו ברצון, ומרגע זה ואילך היו היחסים שלהם מצוינים.
כשיצאנו חודש אחר כך באוטובוס לאילת ניר וגל חלקו מושב בעוד שאני, עייף עד מוות, תפסתי לי מושב שלם רק לעצמי ונרדמתי עליו בשלווה, מאושר לראות עד כמה שני האנשים החשובים ביותר בחיי מחבבים זה את זה.
מאז שפגשתי את גל התחוור לי שלהיות מאוהב זה לא רק אושר ושמחה אלא גם עבודה קשה ובאמת הייתי זקוק לחופשה, אם כי ידעתי שגם באילת לא אוכל לנוח וידעתי שהכל באשמתי.
לכולם סיפרתי שאני מותש בגלל החום ובגלל שהבוס שלי מוציא לי את המיץ לפני החופש כי הוא קמצן שלא יודע לפרגן לעובדים שלו, אבל ביני לבין עצמי ידעתי את האמת. מרגע שגל נישק אותי והפך לבן זוגי חוויתי סחרחורת מעייפת ומתישה של רגשות – אהבה, פחד וקנאה צורבת – שניקזו ממני את כוחותיי הנפשיים.
האשמתי בכך את עצמי וייחסתי את המערבולת הרגשית הזו לחוסר הניסיון שלי באהבה. אמנם עברתי כבר את גיל שלושים והתאהבתי כמה פעמים בגברים, אבל מעולם לא קינאתי להם, אולי כי הם לא ראו אותי ממטר ומעולם לא נגעתי באיש מהם.
גל היה בן הזוג האמיתי הראשון שלי שחלק איתי את דירתי ואת חיי, ולתימהוני גיליתי שזוגיות היא לא רק אושר צרוף של חיי מין סדירים וריחוף על ענני רומנטיקה ורודים, אלא גם המון פרטים מעשיים קטנים ומציקים שצריך להתרגל אליהם. דברים כמו הרגלי אכילה, שינה ובילוי שונים משלי.
מאז שעזבתי את הבית, קצת אחרי הצבא, לא חייתי באינטימיות משפחתית עם אף אחד, ולמרות שגל היה שותף מתחשב מאוד היה לי קשה לחלק את החלל האינטימי של דירתי הקטנה עם עוד מישהו. גם כשמדובר באדם הנחמד, הנוח, הנקי והמתחשב ביותר בעולם, עדיין הנוכחות שלו במקום שבו לא היה קודם איש מעולם מסוגלת לעייף מאוד. כמו כל בני מזל בתולה גם אני מסודר ונקי בצורה פנאטית ולמזלי גל היה מלא הבנה לקשיי ובלי שהייתי צריך להגיד לו מילה הוא השתדל מאוד לא להפריע את הסדרים הקפדניים מאוד שלי ולא ללכלך או להזיז משהו בלי לבקש רשות.
מרוב התחשבות הוא היה יוצא לטיולים ארוכים באופנים או ברגל כדי להשאיר לי קצת זמן להיות לבד.
"אני הולך לטייל כדי שתהיה לך הזדמנות להתגעגע אלי." הוא היה אומר בחיוך, בלי לשער איזה מהומה הוא מטיל בנפשי מהרגע שהוא סוגר את הדלת מאחורי גבו.
כל רגע שהוא לא שהה במחיצתי היה עינוי נוראי. ברגע שלא ראיתי אותו הייתי נתקף קנאה צורבת שאכלה את נשמתי כמו חומצה, מדמיין אותו בזרועות אחרים, מנשק ואוהב גברים יפים ומוצלחים ממני, ומתייסר נוראות.
אף פעם לא חוויתי רגשות כאלו כלפי אף אחד מהגברים שנמשכתי אליהם בעבר והתביישתי בכך מאוד. הרגשתי שאני מכתים את הדבר היפה והקסום שקרה לי וסבלתי מאוד, לפעמים אפילו בכיתי בסתר, מנסה להסתיר ממנו את העינויים שהמפלצת ירוקת העיניים הסבה לי.
מאמצי להסתיר את מה שהתחולל בתוכי לא הצליחו, במין חוש מופלא שלא ידעתי להסביר הוא היה מביט בפני וקורא בהן כל מה שחשתי.
"שוב פעם בכית צפי?" הוא היה מלטף את לחיי ומושך אותי אליו, מוחץ אותי בין גופו לבין דלת חדר השינה, "למה צפי? מה הבעיה?"
"כלום." הייתי אומר, מטמין את פני בכתפו, חש איך זווית המשקוף חורצת פסים בגבי, רועד בגלל קרבתו ובגלל שידעתי מה יקרה כעת.
"לא יפה לשקר צפריר." היה גל לוחש חרש באוזני, "אתה יודע מה קורה לשקרנים?"
"לא, אני לא יודע, תראה לי מה קורה לשקרנים."
הוא היה צוחק צחוק קריר ונוזלי, מפשיט מעלי את בגדי, מטיל אותי על המיטה ומראה לי מה קורה לשקרנים שלא מודים שהם מקנאים בכל מי שהוא מביט בו, מדבר איתו, נושם לידו.
ידיו החזקות והעדינות היו עושות בגופי כרצונו, ואני מצאתי את עצמי מציית לו ללא עוררין, מתענג על כל רגע גם כשהכאיב לי, בעיקר כשהכאיב לי.
אחר כך הוא היה נרדם, ראשו על כתפי, ואני הייתי שוכב ער, פוחד לזוז כדי לא להעיר אותו, מביט בפניו היפות, משווה את גופו השרירי החלק והמושלם לגופי השדוף והשעיר וחרד מהרגע שבו הוא יעזוב אותי ושוב אהיה לבד.
בלילות הוא המשיך לסבול מנדודי שינה וסיוטים, ובכל פעם שהיה מתעורר הייתי מתעורר איתו, מציע עיסויים ושתייה חמה או קרה, מנסה לנחש אם הוא מעדיף אותי שקט ומתמסר, או דברן ועליז, עושה כל מאמץ להתאים את עצמי אליו, להשביע את רצונו לגרום לו אושר, יודע עם זאת שכל מאמצי הם לשווא, שום דבר שאני יכול להציע לו לא יעזור כי אני רק צפריר הרזה העלוב והמכוער ולא ברק המושלם, אהבת חייו.
לא פלא שאחרי כמה שבועות כאלו הייתי מותש. נרדמתי על מושב הפלסטיק הדביק של האוטובוס כאילו היה מיטת פאר נוחה והצלחתי לישון בלי הפסקה כל הדרך בואכה אילת.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il