המים – פרק ד' (ואחרון.)

10/10/2010

ניקיתי את פניי מתווי העצב, ויצאתי אל הרחבה. תבור לא היה שם.
"הוא הגיע?", שאלתי את יפית כדי לקבל תשובה אחרת.
"לא, אין לי מושג איפה הוא."
"לאן הוא נעלם…?" תהיתי. "התקשרת לבית הילדים?"
"כן, הם אמרו שתבור היה בדרך אלינו."
"לעזאזל… בואי, נברר במשטרה."
היא סירבה. "אפשר לדווח על נעדרים רק אחרי עשרים וארבע שעות."
"זה לא 'נעדרים', יפית. זה תבור!" שכנעתי אותה.

תחנת המשטרה הייתה קרה ומוצפת תלונות.
"כמה זמן הוא נעדר?", תהה השוטר.
"שעתיים", השיבה יפית.
"שלוש שעות", אמרתי.
"ננסה לאתר אותו. נודיע לכם כשנמצא משהו", פסק, ואז הוא הוסיף: "טוב שדיווחתם עכשיו. ככל שפונים למשטרה מוקדם, כך גובר הסיכוי למצוא את הנעדר במצב תקין."

יצאנו אל הרחוב הקפוא ולא אמרנו דבר.
רכבה של יפית הציל אותנו מן הקור. "אני מקווה שלא קר לו", הרהרתי בקול רם.
"אנחנו נמצא אותו", היא הרגיעה אותי.
"כן, אבל איך? אולי אם נדע מה הסיפור שלו…"
"אמרתי לך, בני. זה מחוץ לתחום."
"בסדר."

שתקנו כל הדרך.
ממטרים עייפים נחתו על הזגוגית כמו פרחים של קרח.
"תעצרי לי פה, אני לא ממשיך למרכז", ביקשתי.
"למה?"
"אני צריך לעשות כמה סידורים דחופים…"
"זה קשור לתבור?"
"לא, לא", מיהרתי לשקר.
"אני מקווה."
"ביי, יפית. תודה", סגרתי את הדלת.
מכוניתה המתרחקת ירתה נתזים סוררים.

"שלום, אני רוצה לקבל מידע בקשר ל… תום קרנייב", ביררתי בשירותי הרווחה.
"אה, המקרה מ-2002?", תהה הזקן.
"כן", הנהנתי מבלי להבין.
"זה היה נורא, אה?"
"בהחלט."
"כמה דיברו על זה בזמנו…" הוא אמר.
"כן…"
"זה היה נוראי."
"יש לך חומר על זה?", קיוויתי.
"לצערי לא, אבל תנסה בספריה הישנה. הם מחזיקים הרבה בספרים שלהם, אתה יודע איך זה, כמו בונקר. הכל מעלה אצלם עובש על המדף", הוא צחק. "אבל תנסה."

הספרייה הישנה הייתה נרחבת. קוראים ספורים הסתתרו בפינותיה הריקות. לא הבחנתי בהם. לא הבחנתי בנוף החורפי החיוור, גם לא ברוח. מחשבה אחת ויחידה נותרה בי, ושמה "תבור."
"יש לכם מידע על המקרה עם הילד מ-2002?", בחנתי, חיוור מן הקור ומן הידיעה שסיפורו יתגלה.
"אה, זה? תבדוק במדף האחרון."
התרחקתי מן הספרנית.
עיתונים משנות השמונים המאוחרות קפאו לצד עיתוני שנות האלפיים. חיפשתי בגיליונות החורף, מתייר בין תיאורי היורו של ינואר ואולימפיאדת החורף של פברואר הקרחי. נתקלתי במהפכות ובפיגועי התאבדות. מצאתי אפילו רצח בבית-ספר. זכרתי את הדיווח הזה מהעיתונות הגרמנית. "סטודנט ירה ב-17 אנשים והתאבד."
חתרתי במרץ, כתמנון נרגש, עד אשר הבנתי את האמת.

השם "תום קרנייב" התנוסס באותיות תכלת גדולות מתחת לכותרת הנוראה: "ילד רצח את הוריו."
רציתי למות.
הכנסתי את העיתון לתיק וברחתי משם.
"אדוני!", קראה הספרנית.
לא שמעתי אותה.
ניתזתי אל גשמי הזעף והצינה של סוף ינואר, דמעותיי התערבבו במים.
רציתי להיאבד.

"מה זה?", שאלתי את יפית כשהגעתי אל מרכז השיקום. "מה זה?", נופפתי מולה בעיתון, רטוב כולי.
"בני."
"את ידעת את זה כל הזמן! את ידעת! למה לא סיפרת לי?"
המטופלים בהו בנו, בי.
"אתה איבדת בן, הוא איבד אבא. הנסיבות לא חשובות!", היא קראה.
"ואני ראיתי אותו בתור יונתן… יונתן שלי…" חיבקתי את פיסות הנייר.
"לא ראית אותו בתור יונתן, אתה התאהבת בו, בני! התאהבת כמו שאני התאהבתי בך לפני חודשים, אבל לא ראית כלום. היית עיוור. היית חירש. בדיוק כמו אדם טובע!"
"זה לא משנה. את ידעת את זה כל הזמן. הוי, אלוהים. למה דווקא הוא? למה? אהבתי אותו כל-כך! יונתן… יונתן… תבור", ייבבתי אל הרקיע. "תראי. 'ביום רביעי, 6 בנובמבר 2002, התעוררו בני הזוג יורי ומרינה קרנייב למשמע זעקותיו של בנם בן ה-6. על-פי החשד, המתין הבן, תום, לבני הזוג…", נחנקתי. "וכאשר התקרבו בכיסאות הגלגלים שלהם, דחף אותם אל תוך הבריכה שבבניין מגוריהם. הוריו המשותקים ניסו לקרוא לעזרה, אך לשווא", נשמתי עמוק.
פניה של יפית נעצבו.
"הם נפטרו בתוך דקות אחדות. סיבת הרצח אינה ידועה. קרנייב בן ה-6 הועבר לרשות המדינה. המשטרה חוקרת את המקרה לקבלת פרטים נוספים."
היא התבוננה בי.
הנדתי בראשי. "זה לא אמיתי…", ייבבתי. "זה לא אמיתי!"
הם הוסיפו להסתכל, המומים.
ברחתי משם.

שכבתי במיטה של יונתן, על הסדין התכול, הישן, וחיבקתי את התנין.
"אוי, אלוהים…", מלמלתי. "יונתן… יונתן… יונתן…"
—

צלצול הפעמון תלש אותי מזרועות השינה. קינחתי את פניי בשמיכה, נושם ממנה ריחות אבודים. "לכו מכאן!", נהמתי.
"בני, תפתח! זאת אני!"
"לכי מפה! תסתלקו", זעקתי. "כולכם!"
"זין!", שמעתי את המפתח מסתובב בחור המנעול.
יפית ניצבה שם. "בוא. קום מהמיטה."
קפאתי.
"בני, אתה חייב לטפל בו. המשטרה החזירה אותו. הוא נמצא בבית הקברות", ניסתה שוב.
"שיישאר שם."
"הוא צריך אותך."
"לא… את לא נורמלית! הוא לא נורמלי! מי הולך ורוצח את ההורים שלו?!", צעקתי עליה.
"הוא היה רק ילד!"
"אבל למה, לעזאזל? למה?"
"לא תמיד יש סיבה", היא השיבה. "לפעמים דברים פשוט קורים מעצמם."
"לעזאזל איתך", קמתי מהקבר התכלכל, ויצאתי.

הייתי רוצה חיים יפים. בלי שתיקות, בלי חיזורים עצובים, בלי תקווה. חיים שבהם ילדים אינם מתים ורובים אינם יורים, אפילו לא בתקרה. למה אין חיים כאלה?

תבור עמד על שפת הבריכה. הוא עמד שם עם הקיפאון הארור שלו והשקט הזה. הוא פשוט עמד שם עם העיניים העצובות שלו ובהה בי.
רציתי למות.
"אתה יודע, פעם היה בחור אחד, שהייתה לו משפחה", תיארתי. "הייתה לו אהובה יפה וילד. אבל אלוהים לא נתן להם לחיות חיים רגילים. הוא נתן לילד לטבוע ולא עזר לו. אתה מאמין באלוהים, תבור?"
הוא שתק.
"תיכנס למים, תשחה. קדימה, למה אתה מחכה?", הפצרתי בו. "תיכנס למים, תום. אני כאן."
הוא בהה בי, עיניו קרועות כגזירי עיתון תכולים ביפי פניו. דקה ארוכה בהה בי, מתנודד כשיכור, וקרס אל תוך הבריכה.

תבור פרפר. תום פרפר. יונתן פרפר. הוא בהה בי. היה לו מבט מתחנן בעיני הטורקיז הכהות משנים של הלם.
"למה עשית את זה?", צעקתי.
יונתן טבע.
מים ניתזו.
ידיו נופפו לעזרה.
"אבא!", קרא יונתן. "אבא, תעזור לי!"
התבוננתי בו נסחף הרחק.
רווית הטביעה את עצמה אחריו.
תום נופף לעזרה.
מים ניתזו.
הוא פרפר.
אני פרפרתי.
"לא, למה עשית את זה?", זעקתי. "היה לי בן! היה לי בן בגילך, לעזאזל! למה?"
"בבקשה", הוא אמר. "תעזור לי!"
ואני קפאתי.
"לכל הרוחות", קפצתי אל תוך הבריכה. עשרות תמונות פרפרו בי ברגע ההוא. ראיתי את הוריו חסרי האונים נופלים פנימה. איש לא הציל אותם. ראיתי את יונתן שלי נסחף הרחק, הרחק. ראיתי את גופתה החיוורת של רווית, את עיני הקרח שלה. ראיתי את ידו של מירוסלב תופסת בי בתוך נהר הווזר. ראיתי את תבור, את תום, נח בזרועותיי, מחובק.

כשהוצאתי אותו מהמים, הוא נותר קפוא. בדיוק כמו תמיד. אני לא יודע אם היו צופים מסביב. אני לא זוכר אם יפית ראתה. הכל היטשטש בתוך המוח שלי כמו אדווה נעלמת. לחצתי על חזהו החיוור. פיו ירק מים ותקוות רקובות.
התבוננתי בו.

"למה עשית את זה?", חיבקתי אותו. "למה?"
הוא בכה ובכה, דמעותיו מרטיבות את חולצתי, הנזלת שלו נמרחת. הוא לא בכה דמעות נקיות כמו בסרטים. הוא בכה מהלב. "המים…", התייפח. "המים… הם טבעו מיד."
"אני יודע", אימצתי אותו לחיקי, נושם ממנו את ריח הכלור הצורב.
ענן הגשם שניצב דרך קבע מעל לראשי, פינה את מקומו לשמיים. חיוורים וקרים הם היו, אולם נותרה בהם מעט תקווה.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il