המפגש – פרק ג'

14/09/2011

מאז שנפגשתי עם רוני בבית המלון והשיחה הממוחשבת שניהלנו אחרי כן, המשכנו לדבר כמעט על בסיס יומי. דיברנו על פוליטיקה, על מה שקורה בעזה בכלל, על המחאה החברתית. אבל לא שכחנו גם לדבר על עצמנו ואפילו על שטויות שמשודרות בטלוויזיה. צחקנו וחייכנו אחת לשניה דרך הטלפון והמחשב. חולקות רגעים קסומים של שלווה בתוך השגרה היומיומית.
אלה היו שעות הבוקר המאוחרות, אני בעבודה ושקט. אין הרבה מה לעשות. "טוב העיקר שאין אזעקות או רקטות." אני חושבת לעצמי ונזכרת בסוף השבוע האחרון בו נשמעו אזעקות ונורו כשבע רקטות בערב אחד לכיוון הדרום באר שבע וסביבתה, כשלפתע הפלאפון שלי מצלצל. על המסך מתנוסס מספרה של רוני. אני מחייכת לעצמי ועונה לה. "היי מה נשמע?"
"אני בסדר. איך עברת את הסוף שבוע האחרון?" ענתה לי בשאלה משלה. דאגה צובעת את קולה.
"שרדתי כרגיל, אל תשכחי שאני מנוסה מעופרת יצוקה, והאמת, מנסה לקחת את העסק בקלות ולא להיכנס ללחץ." עניתי לה מוסיפה חיוך ומקווה שתשמע אותו דרך הטלפון.
"אני שמחה לשמוע! איפה את?" ענתה לי ושאלה.
"בעבודה, למה?" עניתי והוספתי, "לאן את נוסעת?" שומעת את רעשי הכביש ברקע.
"האמת? אל תיבהלי אבל אני בדרכי אליך! בא לי להנעים לך את האווירה אחרי הימים האחרונים שחווית. נוציא אותך מטווח האש." ענתה ויכולתי לשמוע את החיוך והשובבות מתנוססים על שפתיה.
"את יודעת מה? סבבה! מתאים לי!" עניתי לה. "אני יכולה לצאת לאיזה שעה וחצי ככה."
"מצויין!" ענתה והוסיפה: "אז איפה המשרד שלך?"
הסברתי לה כיצד להגיע אלי וניתקנו. הודעתי לבוסית שאני יוצאת לשעה פלוס וזמינה בנייד אם קורה משהו דחוף. לקחתי את התיק וירדתי למטה מחכה לרוני בכניסה לבניין. אחרי כמה דקות ראיתי רכב מרווח ולבן מתקרב ומחנה על שפת המדרכה כשרוני בתוכו מחייכת אלי. "היי" היה כל מה שהצלחתי להגיד כשנכנסתי לרכבה הנוח, מתיישבת בכיסא רך גדול ומפנק. רוני לצד ההגה עם שיער אסוף לקוקו, לבשה שמלה בצבע כחול בעלת כתפיות דקות שהגיעה עד ברכיה. תחתיה מה שנראה כחזיה לבנה. זאת ניחשתי מצבע הכתפיות שבצבצו. מחשוף צנוע ולא בולט במיוחד רמז על שדיה מהם כבר הספקתי לחוות בעבר. חייכתי בתוכי שמחה לראות שזכרה כי איני חובבת מחשופים. בסוף רגליה הארוכות והחלקות כפות רגליים ענוגות הנועלות סנדלים נוחים אך אלגנטים. "את ניראת פשוט מעולה!" הצלחתי לבסוף לומר.
"תודה" חייכה בחזרה. "אני אקבל חיבוק ונשיקה היום?" שאלה ופרסה את זרועותיה. בתשובה התקרבתי אליה, חיבקתי בחוזקה, שואפת את ריחה המתוק אל ראותי ונשקתי קלות על לחיה. בטחתי ברוני שתנווט את דרכינו והמשכתי להתבונן בה גם כשאותתה וחזרה אל הכביש. בכל הזדמנות שלחה לי חיוך דרך המראה. מטריפה את חושי. יצאנו מן העיר ומטווח האש והגענו ליער שקט ונעים. רוני נסעה בין השבילים עד שהגענו לקבוצת עצים שיצרה סככה ומעט פרטיות. רוני החנתה את הרכב, יצאה, פתחה את הבגז' ושלפה מתוכו מזרון דק לא צר מדי וסדין. יצאתי אחריה מחייכת לעצמי רואה את הבאות. היא פרסה אותם בין העצים והתיישבה, נשענת על עץ גדול, מפסקת את רגליה ומזמינה אותי לשבת בחיקה. נעניתי מיד, נשענת עליה, מרגישה את השקט מסביב, את הציפורים, את הרוח והשלווה. שדיה בגבי, זרועותיה ורגליה חובקות אותי. היא הורידה את שפתיה ונשקה לצווארי שואפת את הריח ומצמידה אותי אליה. ידי האחת עזבה את ידיה שחיבקו אותי כל העת ועברה ללטף את צווארה, שיערה ופניה. קירבתי ראשה אט אט אלי והרמתי את ראשי אליה עד ששפתי טעמו שוב את שלה, נהנות מהמתיקות והרכות. הדופק עלה באיטיות והחלטתי לתפוס שליטה. הסתובבתי אליה ומיקמתי את שתינו כך ששתינו היינו בפיסוק מחבקות אחת את השניה ברגלינו וידינו. העמקתי את הנשיקה, מכניסה את לשוני, רוני בתגובה מצצה אותה, השמיעה נשיפה לתוכי וחיזקה את אחיזתה בי. השכבתי אותה על המזרון ונשכבתי מעליה, מלטפת את גופה עד שהגעתי לרגליה, עולה מעט מעלה ונכנסת תחת שמלתה. הרגשתי את הרעד בגופה והסרתי באיטיות מייגעת את התחתונים ממנה. מרגישה את הרטיבות הרבה שמחכה לי. המשכתי עוד יותר מעלה עוברת דרך בטנה עד שהגעתי לחזייתה. פתחתי אותה מאחורה ושחררתי את שדיה לחופשי. מכינה אותם, אותה, ולמעשה את שתינו למגע שפתי עליהם. היא הפכה את שתינו והתיישבה עלי, מסירה בבהילות את שמלתה. בלי לבקש רשות משכה את גופי אליה וחיבקה. ניצלתי את ההזדמנות וטעמתי את שדיה אחד אחד, נהנית מהריח, מטעמם המתוק המשולב זיעה, מהרכות והבשרניות גם יחד. היא משכה ממני את בגדי שלי, תחילה החולצה והחזיה ולאחריהם את המכנס והתחתון מטה והידקה את אחיזת גופה בשלי. מניעה את עצמה עלי ומחפשת מגע שיספק אותה. הרטיבות החלה צובעת את בטני. הורדתי את אצבעותי ונכנסתי אליה בהדרגה. תחילה אצבע אחת וכשהרגשתי שהיא מוכנה ליותר הוספתי אצבע שניה, ממלאת אותה. היא נשמה לתוכי נושכת את שפתי ומנשקת לסרוגין. ידיה אוחזות בגבי בחוזקה כאילו כל חייה תלויים באחיזה זו ואילולא תעשה כן תיפול לתהום עמוקה. המשכתי לנוע בתוכה במשך דקות ארוכות ממלאת אותה ובעיקר מענגת. הפכתי את שתינו בשנית ומשכתי עצמי במורד צוווארה ובטנה ולבסוף הגעתי אל בין רגליה טועמת אותה וסופגת לתוכי את כל תחושותיה. כמה זמן היינו כך מחוברות אחת לשניה איני יודעת. שכחתי משאר היקום שכחתי מהמתח של הימים האחרונים שכחתי שאנחנו בכלל ביער ואולי מישהו כן יראה אותנו. התרכזתי רק בקולות ההנאה שרוני השמיעה, בתחושות של שתינו. עד שהיא רעדה, צעקה בקול ומשכה אותי אליה לכירבול בעוד היא מתנשמת ומתנשפת.
"תודה" לחשה לי.
"תודה?" שאלתי מתנשפת גם אני. "תודה לך! אחלה שינוי אווירה קיבלתי!" עניתי וחייכתי בסיפוק. אין ספק שזה היה במקום!
"בכיף! מתי שאת רק רוצה!" ענתה.
"אני אזכור." השבתי לה עם חיוך שהפך קבוע. המשכנו לנוח עוד כמה זמן עד שהצצתי בשעון. "וואי עברו כבר איזה שלוש שעות! יש מצב שאת מחזירה אותי לעבודה?" שאלתי.
"כן בטח!" ענתה. התלבשנו נכנסנו לרכב וחזרנו לבאר שבע. ליד המשרד נפרדנו לשלום בחיבוק ונשיקה. אבל עוד הספקתי לשמוע את הפלאפון של רוני מצלצל והיא ענתה לו מעט לחוצה. "אל תדאג! אני בסדר! נסעתי לבקר חברה. מה אני אשמה שאין קליטה? לא, לא יכולתי לענות! היא באזור תחת אש! מה אתה מתחרפן לי?" צעקה. "אני כבר בדרך חזרה!" וניתקה בעצבים. "מצטערת אני חייבת לזוז. החבר התחרפן." הספיקה לומר. ונסעה. משאירה אותי בכניסה למשרד, מסופקת. מעט יותר רגועה, אבל קצת מבולבלת ודואגת לה.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il