הסוכה של בית הכנסת – חלק ב'

הזיכרונות הציפו אותי, צונאמי של רגשות. אני בן שמונה עשרה, בדיוק עזבתי את הישיבה, אבוד כולי, אדוק מאוד למצוות הדת, אבל לא מוצא את מקומי בעולם הזה.

אני יודע שאני הומו. אני גם יודע שאני לא רוצה בזה, אלוהים לא מרשה. במהלך ההתבגרות הייתי בטוח שזה יעבור מעצמו, לא האמנתי שאני, שמקפיד בכל בוקר למניין לפני 'קריאת שמע' מקולקל כל כך. ספרי שמירת הברית של הרב אבינר נתנו לי את הרושם שמדובר בעיוות חולף, בלבול של גיל ההתבגרות. מהם הסקתי שכאשר אגיע לגיל שמונה עשרה, אסיים גם עם ההרהורים על גברים. אני אמשך לנשים, לכולן, ובעיקר לאישה אחת מסוימת איתה אקים בית נאמן בישראל.

והנה אני, בן שמונה עשרה, בישיבה גבוהה, בהר מבודד בשומרון, נמשך לגברים. בעיקר לחברותא הבוגרת שלי, הבלונדי הנמוך והמקסים שמבלה איתי שעה בכל ערב בפלפולים על בבא בתרא, ומבין שזה לא יעבור מעצמו.

הרבה מידע אין לי, אבל שמעתי על 'עצת נפש', הארגון של הרב אבינר, הכותב של ספרי ההדרכה המינית. שמעתי שהם מתקנים הומואים, מסדרים אותם. אני די סקפטי, אבל אני לא יודע למי לפנות. לספר לאמא או לחברים לא בא בחשבון, הם ישנאו אותי. ואם אבא יגלה אני חושש שהוא יעיף אותי מהבית.

אז החלטתי להרים טלפון. רועד מפחד מפחד, מעביר את הפלאפון למצב של שיחה לא מזוהה, כדי שהאדם האקראי מהצד השני של הקו לא יוכל לאתר את המספר ולחשוף אותי. קר, קר מאוד, הרוח מקפיאה לי את העצמות, אבל אני מפחד שישמעו אותי. אז אני לוקח את הפלאפון ויוצא מהמגורים, מתרחק מבניין בית המדרש, מתרחק מכולם.

מתרחק עוד ועוד, עד שאני נתקל בגדר הביטחון, זהו, אני לא יכול להתרחק יותר. הלב שלי פועם כמו משוגע, מרגיש שאם אוציא את המילים "אני נמשך לגברים" מהפה שלי, זה יהפוך את זה לאמיתי יותר, למוחשי, כבר לא אוכל לברוח מזה. אני מפחד, כל כך מפחד, שמישהו ישמע, שמישהו יגלה, שהאדם בצד השני של הקו לא יוכל לעזור לי, או גרוע מכך, שהוא כן.

"שלום," אני ממלמל, "אני בחור דתי ואני נמשך לגברים, שמעתי שיש לכם איך לעזור לי." פתחתי תיבת פנדורה, רק מלמלתי את המילים הללו ומהצד השני ניתכה בי שנאה, שנאה ברמה שמעולם לא חשתי בה, מאדם שאני לא מכיר, שלא פגש אותי, שהתקשרתי אליו כנער אבוד ומתחנן לעזרה. הוא הסביר לי שאני חייב לעבור סדנא, ולשנות את הנטייה, ולהתחתן עם אישה, כי אחרת, אם אשאר הומו אני אמות מאיידס. ולא עוד הרבה זמן, אלא ממש עכשיו, בקרוב, ושאין לי סיכוי לחיות כהומו, ובטח לא ללמוד באוניברסיטה או למצוא עבודה. העתיד שלי כהומו צופן לי רק איידס ומוות.

אני בקושי מסוגל לנשום. לא מבין מאיפה זה נפל עלי. עומד לבד, על גדר המערכת, רחוק מכולם, מכל מי שאני מכיר, רחוק מאוד. ובפעם הראשונה שאני מעיז לחשוף את עצמי, אני נתקל במבול הזה, מבול של שנאה, ושל שקרים, שאפילו אני התמים מבין שהם לא המציאות, שהם המציאות שהוא היה רוצה שתהיה, אדם אקראי שלא יודע עלי דבר מלבד המשיכה שלי לגברים.

שאר השיחה הופכת לזיכרון מטושטש, אבל איכשהו אני מסיים אותה בלי לבכות. אחרי שאני מנתק אני מבין שמכאן לא תבוא הישועה. שום עזרה לא תגיע מכל כך הרבה שנאה.

החלטתי לפרוץ את הגבולות, אני צריך יותר מידע. עזבתי את הישיבה ורכשתי פלאפון עם חיבור לאינטרנט. פעם ראשונה שיש לי גישה חופשית לאינטרנט, ואני מתחיל לשוטט בפורומים. מחפש תשובות, מידע, תמיכה, אנשים לדבר איתם.

הכל מפחיד, הכל סוטה, הכל אסור, והכל לא מסתדר, פשוט לא מסתדר, עם הכיפה שיש לי על הראש, ועל הציציות שמתנפנפות ברוח, ועם התפילין שמעטרות את ראשי בכל בוקר. אבל אני חייב תשובות.

מצאתי פורום שנקרא 'הומואים דתיים' בתפוז, שם מוזר, כולם יודעים שאין דבר כזה. והנה הם, עם שמות, וגילאים, ועמדות, ודעות ומחשבות ורגשות ופרטים אישיים. ואני קורא וקורא וקורא, ומרגיש פחות לבד, מרגיש פחות טמא, פחות סוטה, פחות בלתי אפשרי.

אחד מהם שונה מהשאר, ההודעות שלו תמיד בולטות מבין האחרים. מנוסח היטב, חד, שואל כהלכה ומשיב לעניין. הוא לא מסגיר הרבה פרטים אישיים, אבל אני מבין שהוא באיזור גילי, אולי כמה שנים מעלי.

אני שולח לו הודעה אישית, סקרן, מתעניין. מאותו רגע זה הופך להיות השיא של היום שלי, לראות שקיבלתי הודעה חדשה ממנו. בהתחלה בפורום, וכשהתקרבנו עברנו למיילים אישיים. ברור לי שאני לא מכיר אותו, אבל גם ברור לי שאני רוצה. אני רוצה לדעת עליו עוד, אני רוצה לדעת איך הוא נראה, אני רוצה לפגוש אותו.

אז אני מציע, והוא מסרב. אני מתעקש, והוא שוב מסרב. אני לא מוותר עד שבסוף הוא מתרצה.

והנה אני, יושב מולו, משני הצדדים של שולחן מרובע בארומה, קלישאה של דייט. הוא עם קפוצינו גדול, ואני עם שוקו, חם ומתוק, מאוד מתוק. ואני טובע בעיניים שלו, הכחולות, הצלולות, הנקיות. והוא חד, וחכם, ויפה, כל כך יפה. ואני מיד הולך לאיבוד, יודע שלאיבוד הזה אני רוצה ללכת איתו.

ואנחנו עוברים למקום אחר, לשתות בירה, לשחרר את הלחץ. ואני יושב לידו, על הספה, והגוף שלו קרוב לשלי, והחום בוקע ממנו כמו כבשן, ואני נשרף, והכיפה שעל הראש שלי נשרפת, אבל גם על ראשו ישנה כיפה.

ואני שואל אם הוא רוצה להתנשק, והוא מתנפל עלי, עם הרבה שיניים, ומעט מאוד עדינות. נשיקה ראשונה של שנינו, פה צמא, גוף צמא. ואני בעולם הבא, יודע שמכאן אין כבר דרך חזרה. ושאם אלוהים לא מרשה לי, אצטרך למצוא לי אלוהים אחרים.

ואני לא מסוגל לעצור את עצמי, וגם לא רוצה, והאלכוהול עוזר, ואנחנו יוצאים החוצה, ומחפשים מקום שקט, ומתחבאים בין הפינות של החורבה במגרש החנייה של מגרש הרוסים, ואני מפחד, והוא רועד, ורוצה, כל כך רוצה.

ואני יודע שאסור, ושאנשים יכולים לראות, אבל כל הגוף שלו עטוף בשלי, וכל הגוף שלי מלא בשלו, וכולי ידיים, וכולו פה. וכל הפה שלי מלא בו, ואני מרגיש עד כמה הוא נהנה, ומתרגש, וגם אני מתרגש, ואני מרגיש שהוא קרוב, מאוד קרוב, אבל אני רוצה להשאיר אותו עם טעם של עוד, אז אני מוציא אותו, מסתכל למעלה ומחייך "אז ניפגש שוב?" אני שואל אותו, והוא צוחק, צחוק מתגלגל, מלא חיים, ומהנהן.