הסיפור שלנו – א

26/03/2006

שקט.
האורות כבו, אור הזרקור מסמא את עיני, מעוור אותי לשאר העולם, לזוגות העיניים המביטות בי.

האדוות הקטנות הזורמות בעורקי הופכות בין רגע לנחשולי ענק שנראה כי מציפים אותי, סוחפים אותי ומוציאים אותי מכלל השליטה העצמית שאני כה מנסה להשיג.

הכל חוזר אליי ברגע אחד, רצף של פלשבקים אחד אחרי השני ובבת אחת, כמו מונטאז' של סרט אימה.

הסרט של חיי.

"אני מאמינה שכולן זוכרות את המכה הראשונה" ראיתי ים של ראשים מהנהנים בהזדהות.
"לא משנה כמה זמן עבר, כמה פעמים וכמה קשה וכואב היו הפעמים הבאות. בכל דבר הפעם הראשונה נחרטת בלוח ליבנו ובמקרה זה גם בגופנו.

את הסטירה הראשונה לא צפיתי.
הצריבה שחשתי בשפתיי לא התקרבה לכאב בליבי. לא היה קשה להבין שטעם המתכת בפי לא נבע מעודף ברזל בגוף. ניגבתי את שפתיי, קפואה במקום ומעט מסוחררת מעצמת המכה.
לכמה רגעים היה שקט מחריד, הסתכלתי עליו ועל גב ידי. את לובן העור עיטר כתם אדום חי ובוהק בקונטרס כמעט ציורי בהשוואה לחיוורון.

זה לא היה סתם שוק. מספר רגעים הייתי כנטועה במקום עומדי והוא נראה מבולבל, בחן את ידו ה'נקייה', כלא מבין מה קרה. התחושה הייתה כמעט תיאטרלית והרגע הזה היה ההפסקה בין שתי מערכות, משהו בי התנתק, כאילו זה היה משחק.

לא אני היא המוכה.

בין רגע קפצתי ממקום עומדי ורצתי לחדר האמבטיה, נועלת אחרי את הדלת ולאט לאט שוקעת אל הרצפה עד למצב עוברי, נותנת לדמעות שקטות להישטף עם הדם. זמן רב שכבתי כך, חוסמת את זעקות השבר והבכיות שלו ואני בתמימותי הרבה האמנתי, מאיימת שבפעם הבאה אני אעזוב וסוחטת ממנו הבטחות שדבר זה לא יישנה, אני לא אהיה קורבן.
והייתי.

לא אחת חלמתי על אהבת אמת, פנטזיות נערותי גרמו לי לחשוב על אותו משפט שלמדתי באחד משיעורי התנ"ך בתיכון משיר השירים: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ונהרות לא ישטפוה".

אצלי האהבה נשטפה בנהרות הטבולים בדם ודמעות.

כל כך הרבה שמות הייתי מכנה אותו שרובם מכוערים מידי מכדי לחזור עליהם, שמות שהיו גורמים למלחים להסמיק אבל השם שהפך לכינוי מרכזי היה בהשראת ספרה של שרה אנג'ל, "מלאך או שטן".
הוא היה יפה כמלאך אך נפשו, נפש שטן.
גם בסטירה השנייה שלוותה בדחיפה הייתי מופתעת אך גם אז, בגלל אותה תמימות ארורה, האמנתי לו שזו תהא הפעם האחרונה. בפעם השלישית הבנתי שמתגבש פה דפוס אבל הייתי עמוק מידי בפנים.

לפחות כך הרגשתי.

כשנה וחצי יצאנו לפני הנישואים, הוא היה הגבר הראשון מזה זמן רב שהרגשתי קליק כשהתנשקנו, ואני לא מתכוונת לקולות התנגשות של שיניים אלא לדבר האמיתי, כמו שתי חתיכות פאזל המתחברות יחדיו".

——

לקחתי נשימה עמוקה, לוגמת מכוס המים על השולחן לצידי, נושמת עמוקות אל האף ומוציאה פחמן דו חמצני מהפה.

——

"איפה הפסקתי? אה, נזכרתי, אוקי. פגשתי אותו בקמפוס, הוא היה בשנה ג' של לימודי משפטים ואני שנה ב' בלימודי מדעי החברה עם התמחות בניהול משאבי אנוש.
הוא נקט בגישה הישירה, בלי הרבה שטיקים ומשחקים, כמו שאני אוהבת, ולכן הסכמתי שנשתה קפה. באותו ערב אחרי הפגישה הוא כבר התקשר ומשם נסללה הדרך אל אהבה גדולה, או כך חשבתי.

הוא היה התגלמות חלומה של כל נערה. תמיר כשמו, גוף אתלטי אך לא מנופח כמו צרכני הסטרואידים ואבקות החלבונים, שיער גלי שחור שנפל באופן הכי חמוד על עיניים ירוקות שחודרות לך אל תוך הקישקעס. ואילו אני, בחורה שנראית כמו הבת של השכן, ממוצעת למדי, לא הבנתי מה מצא בי האליל היווני הזה, רק אחר כך הבנתי.

אני הייתי האסקופה הנדרסת של גחמותיו.

אהבנו בסערה והרגשתי את עצמי נסחפת ללא שליטה אל תוך משהו שאיני ממש רוצה או יכולה לעצור.
תוך חודשיים חלקנו דירה קטנה קרובה לקמפוס, ההורים שלי פשוט מתו עליו והוריו, טוב הוריו היו סיפור אחר. אנשים מהדור הישן אך לא באור הכי מחמיא. אמנם אביו, ד"ר גיורא הר-זהב, רופא בעל שם, היה אדם מכובד בקהילה, אך באותה מידה שהיה משכיל והצטייר כאיש העולם הגדול, ביחס הפוך הוא היה מהאסכולה הישנה, כלומר, הוא האמין בחלוקת תפקידים ובהיררכיה מאוד מוגדרת במשפחה ומטבע הדברים היה טיפוס בעלתן ופטריארך שאינו נותן לאשתו לפצות פה.
אימו, באופן צפוי, הצטיירה כאשת הרופא המושלמת שאף אחד לא ידע שמתחת לבגדים מכיכר המדינה מסתתרות חבורות וצלקות של חגורה וחפצים אחרים. בפעמים המעטות שפגשתי את הוריו במהלך היכרותנו, אימו, למרבה האירוניה, נראתה כמחפשת מקלט במטבח, במקום בו רצה אותה הכי הרבה. אחותו הגדולה מתגוררת בלוס אנג'לס ואחיו הצעיר איש קבע בחיל האוויר.
הם היו מספיק חכמים לברוח.

יתכן, כמו בכל סיפור, שהייתי צריכה להבחין ברמזים המטרימים, הכתובת על הקיר אבל האהבה באמת עיוורת ואני, שהתרחקתי מכל מכרי מהלימודים ומחברותי הטובות כביכול ביזמתי (שנתמכה בעידוד אינטנסיבי מצידו), לא חשבתי אפילו ללכת להסיר את האהבה בלייזר.
'הרי יש לנו אחד את השנייה, מה צריך יותר מזה, הן סתם מקנאות שיש לך מישהו כי הן לבד, את לא צריכה את המרעין בישין הללו' היה אומר בשפתו הצחה, אותה שפה שידעה להתלכלך היטב כאשר הייתי נוהגת לא כראות עיניו.
'כלבה, זונה, זה מה שאת! אני, את החיים אתן בשבילך ואת הולכת ומפלרטטת לי עם כל המי ומי?' 'אבל זה רק עודד מהקורס, אתה זוכר שהחסרתי את השיעור שעבר? בקשתי ממנו את סיכומי השיעור' הזיכרונות קופצים כאורחים לא קרואים בשערי מחשבתי.
בטח שהוא זוכר, הוא היה הסיבה שהחסרתי את השיעור לאחר שהפליא בי את מכותיו במידה כזו שלא יכולתי לקום מהמיטה, כואבת וחסרת אונים, נתונה למרותו, כפי שהיה רוצה.

כמו אביו, רק בעטיפה יפה יותר.

השנתיים הראשונות להיכרותנו (שמתוכן חצי שנה היינו נשואים כבר) היו גן של שושנים, גם כשהתרחקתי מסובבי וביליתי כל רגע פנוי איתו, הרגשתי בת מזל להיות נאהבת על ידי גבר החלומות הזה, שכמה חודשים אחרי שקשרנו את חיינו זה בזו כדת, כדין וכחוק, התברר כגבר סיוטיי.

אפרופו נישואים, לרגע ההצעה יש מקום של כבוד כרגע הכי שמח ועצוב בחיי בו זמנית. תמיר היה ידוע כרומנטיקן חובב קיטשים. הוא היה סוחף אותי לסופי שבוע ערב, מסעדות, טיולים לאור הירח, קונה להורי מתנות ובכלל, אין מילים. דרך הצעת הנישואים שלו הייתה ממש כמו בסרטים: בט"ו באב הוא הזמין מקומות למסעדה איטלקית בידעו מה רבה חולשתי לאוכל זה, ושם היה שמור לנו החדר הפרטי לאירועים מיוחדים שאת מוזיקת האווירה ברקע ניגנה רביעיית כנרים, לא פחות ולא יותר (עשיר כבר אמרתי?). אחרי כמה ריקודים, טעימות ונשיקות הוא כרע על ברכיו ועם דמעות בעיניו הוא הציע לי להיות שלו ואני הסכמתי ללא ידיעה שהבעלות שלו על ליבי תהיה גם על חיי.

לא לשפוט אדם עד שתגיע למקומו, את זה למדתי בדרך הקשה. בעבר הייתי מאוד שיפוטית כלפי נשים מוכות, כל מקרה שהגיע לתודעה הציבורית בעיתון או באמצעי מדיה אחר יצר אצלי חמלה ורחמים המהולים בבוז כלפי אותן נשים על היותן כה חלושות שאינן מסוגלות פשוט ללכת ולעזוב.

החיים לימדו אותי בדרך הקשה שהבורות היא קללה.

אט אט חיינו נכנסו למעין ריטואל; כמעט כל יום היה ויכוח שלרוב נגמר בהכאה ובכניעה שלי לרצונותיו. הייתי שועה להבטחותיו, חוששת מאיומיו, מתביישת מכולם, מתנתקת ומתרצת תירוצים מפה ועד הודעה חדשה. עם הזמן הפכתי לאותה אישה, אותו סמרטוט שמפסיק את מהלך חייו ונמצאת תמיד בעמדת כניעה, עם הדגל הלבן למעלה ולו רק בשביל למנוע את המכה הבאה.

להלך על קליפות ביצים הפך אצלי לספורט לאומי.

—–

"אז איך יצאת ממנו, איך יצאת ממעגל האלימות הזה שמושך אותך פנימה כמו ואקום?" התפרץ קול לדבריי. "אני כבר מגיעה לזה" חייכתי בסבלנות והבנה.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il