הפילגש

04/04/2007

במושב 13B במטוס מניו יורק לתל אביב יושב בחור גבוה וישן. קוראים לו דייב, והוא בן 29. זאת נסיעתו הראשונה מחוץ לארה"ב. הוא גר בניו-יורק מאז שסיים את האוניברסיטה ומלמד ספרות בתיכון. הוא מאוהב בעיר. פעם חשב לעצמו, שניו-יורק תמיד גרמה לו הרגיש כמו צדף בודד בחוף ים בבוקר שאחרי סערה. אתה יכול פשוט להיעלם בין מיליוני האנשים שצפופים על האי הזה.

בשעה שמונה בבוקר, כשהטייס מודיע על הנחיתה המתקרבת, דייב מתעורר ומותח את זרועותיו. אישה עבת-בשר יושבת לידו. הוא מדלג מעליה ומוריד מהתא שמעל המושב את תיקו. הוא נכנס לשירותים ומחליף לחולצה נקייה עם צווארון, מתיז מעט מים מהכיור על פניו ומסיר קורי שינה אחרונים. הוא מביט במראה שמעל הכיור ולוחש לעצמו: "אני מגיע, רון. עוד מעט".

דייב הכיר את רון בחורף שעבר. השלג שנערם ברחובות הפך לקוביות ענקיות של קרח. דייב החליט לצאת לבאר הסמוך לדירתו בווילג', לשטוף עוד כאב לב מעוד גבר בעוד כוס וודקה עם טוויסט. הבאר היה ריק והבחור הצעיר שישב על הבאר תפס את עיניו במהירות. הוא ישב בנוחות, בקבוק בירה בידו. הוא לבש סוודר שחור פשוט עם ג'ינס כחול והישיר מבטו לבקבוקים המסודרים מאחורי הברמן. הוא היה יפה באור העמום, עורו כהה ושפתיו בשרניות אך קפוצות. 'תנשום,' אמר לעצמו דייב בדיוק כפי שתמיד נהג לומר לעצמו לפני שעמד בפני משימה שדרשה ממנו מאמץ נפשי כזה. הוא התיישב לידו. הרגע שבו רון הרים את ראשו והביט בו היה הרגע שבו דייב התאהב, ובאמת הצליח לנשום. עיניים חומות גדולות, גבות שעלו בסקרנות וחצי חיוך כזה, כובש. דייב נכנע בקלות.

אחרי ביקורת הדרכונים ואיסוף המזוודה, דייב יוצא לאולם מקבלי הפנים ומביט סביבו. אנשים רצים זה אל זה, מתחבקים ומתנשקים. דייב עוצם את עיניו ונזכר בנשיקות שלהם. בנשיקה האחרונה, על הלחי, שנתן לו רון לפני שנבלע בשדה התעופה רק לפני שנה. הוא יוצא לאוויר החם והחנוק. רון סיפר לו על החום הישראלי, אבל הוא לא ציפה לכזאת מתקפה של שמש על מצחו. הוא נכנס למונית הממוזגת הראשונה שהוא רואה. הנהג מביט בו דרך הראי.
" לאן אתה רוצה לנסוע?" הוא שואל באנגלית שבורה.
"שדות…" עונה דייב, לא בטוח לפתע אם הוא זוכר את שם העיר הקטנה שבה רון גר.
"לאן?! מה זה שדות?"
"רגע, אני אגיד לך בדיוק." דייב מוציא פתק מהכיס וקורא לאט. "רחוב האיריס 34, שדרות."
"אה… שדרות." אומר הנהג ומכניס את הרכב להילוך "נו פרובלם."

אחרי ששתו עוד בירה, שאל את הישראלי היפיפה שלידו אם הוא מתכנן להישאר או רק מטייל.
"אני רוצה להישאר, אבל מי יודע? אני ישראלי, לא מתכנן כלום מראש." אמר וצחק קלות. "וחוץ מזה, עוד לא החלטתי אם אני אוהב להיות כאן. קר פה ומסובך פה מדי. אני בן אדם של ערים קטנות ומוכרות." ודייב הזמין עוד בירה. עיניו לא משו מהחיוך המסתורי של הבחור שלצידו.
"אולי תבוא איתי לארוחת ערב מחר? אני מכיר מסעדה מעולה פה באזור." אמר דייב באומץ שהגיע רק אחרי שלוש בירות.
"אוקיי." השיב לו הצעיר, מביט היישר אל תוך עיניו, וכבש עוד גבעה בשדה ליבו של דייב. הם קבעו לשבע בדיוק, בפינה של רחוב כריסטופר והשדרה השישית.

אחרי הארוחה, שבמהלכה נהנה לתרגם לרון את הרכבן של מנות שלא הכיר וצחק למראה פניה העצבניות של המלצרית אחרי שבפעם השנייה הסביר לה רון בתקיפות: 'נו פורק אנד נו צ'יז, פליז!' הם יצאו לטייל ברחובות השקטים של הווילג', שקועים בשיחה. דייב סיפר על ילדותו בכפר הקטן, המסורתי כל כך. הוא היה ילד שקט ומופנם, שונה מרוב הבנים בכיתתו. כשהתבגר והלך לאוניברסיטה בעיר גדולה יותר, גילה את מה שידע תמיד ולא העז לומר לעצמו. רון סיפר לו על ישראל. הוא תיאר מדינה קטנה אך מלאה בסוגים שונים של אנשים. גם הוא גדל בעיר קטנה, רחוקה מהאורבניה הליברלית. גם הוא לא יכול היה לחשוף את נטיותיו בפני אף אחד עד שהגיע הנה לפני כמה שבועות. הם צעדו וצעדו, שקועים בשיחתם, ולא שמו לב ששעה קלה לאחר מכן, עמדו בפתח דירתו של דייב. הם נכנסו פנימה.

כשנכנסת המונית לעיר, אחרי נסיעה של שעה, שמרגישה לרון כמו דקות ספורות בלבד, עוצר הנהג ושואל מישהי כיצד מגיעים אל רחוב האיריס. הם מדברים בקול רם ודייב מביט בהולכים והשבים ברחוב. הנה הוא, בישראל. בשדרות. לפתע, עולה ומזדחל בו נחש חלקלק של התרגשות מהולה בפחד. קודם בכף הרגל, בין האצבעות, ואחר כך לאט לאט לברכיים, לירכיים ולבטן. הוא מתקפל כשהוא מבין לפתע שבמרחק כמה דקות נמצא רון. זיכרונות של נשיקות ושל ליטופיו החמים, המחשבות שהיו בשנה האחרונה לאת חפירה במוחו. הם הדירו שינה מעיניו, הפריעו לריכוזו ולתפקודו, הרסו לו כל מערכת יחסים שניסה להתחיל. מה יגיד לו, לאהוב שבחר לעזוב? דייב מסתכל בנהג שמחפש את הכתובת, וחושב לעצמו מה הוא עושה כאן, לעזאזל.

אחרי חורף של מיטה זוגית וקפה חם, הגיע אביב של חיבוקים בפארק ושל עלים נוצצים המחזירים אור שמש מלטפת. דייב היה מאוהב. כל מפגש היה לו כמו הסונטות של שייקספיר שלימד את תלמידיו. כל נשיקה, בלדה של ג'ון לנון. בלילות סוערים אהבתם הייתה ג'יימס בראון ובבקרים שרה להם אלה פיצ'ג'רלד בליטופים של תקליט ישן. לפעמים היו יוצאים עם ידידיו הישראלים של רון ודייב היה חש נטוש מעט בשעה שפטפטו בהתלהבות בשפתם. אבל אז היה רון קולט את זה, והיה שולח אליו מבט קצר, ודייב הרגיש הכי מיוחד בעולם. הוא לא שם לב לרגעים שקטים שבהם התכנס אהובו בתוך עצמו. שתיקות של כאב ומילות געגועים דילגו מעל ליבו השיכור של דייב. עד אותו לילה שבו התעורר וראה את רון עומד, לבוש לגמרי, מול דלת הדירה.
"לאן אתה הולך?" שאל בבהלה.
"לארוז את חפציי." גורד שחקים התמוטט על ראשו של דייב. "חשבתי על זה הרבה. למעשה, התחלתי לחשוב על זה לפני שאפילו נפגשנו." רון דיבר לאט. "אני פה הרבה זמן, אבל אני לא שייך לפה. טוב לי, אבל לא עד הסוף. אני רוצה לחזור הביתה. אני רוצה להיות שייך."

המונית עוצרת מול בית קרקע קטן, עם חצר מטופחת ושלט עם ציור של משפחה מחובקת. דייב מסתכל על הבית. מחפש סימן מוכר ולא מוצא. מקום זר כל כך. הוא שומע כלב נובח וקולות של דיבורים במכשיר הקשר של נהג המונית. זהו הבית של רון והוא מרגיש כמו אישה נשואה שמביטה לראשונה בפילגשו של בעלה. דייב מסובב את מבטו אל המראה האחורית ומתבונן בבואתו. עיניים אדומות ונפוחות מחוסר שינה של שנה שלמה. הוא משלם ויוצא מהמונית, רגליו מוליכות אותו באיטיות על השביל לעבר הדלת.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il