הפינה הסודית שלי – פרק א'

08/05/2014

חודש אחרי שהורידו לאבא את הגבס חזרתי לבית של דודו וקימי, כל זמן שהוא היה מרותק למיטה יכולתי לשאת את החיים איתו, אבל אחרי שהוא התחיל להסתובב ואימא כבר לא הצטרכה אותי בשביל לקחת אותו להתרחץ ולשירותים הכול חזר להיות כמו קודם והייתי חייב להסתלק.
זה לא שאני לא אוהב אותו, הוא אבא שלי, אבל הוא משגע אותי. גם דודו מרגיז אותי לפעמים, אבל לפחות קימי מפצה על כך… הכי טוב היה אם הייתי יכול ללכת לגור אצל עמית. הייתי מבלה שם לפעמים ואפילו ישן אצלו, אבל מאז שמנדי חזר…
עמית אומר שאני קיצוני מידי, שאני שופט את מנדי לחומרה, שאני צריך להבין אותו, להבין שהוא אמן ובחור רגיש ומיוחד ולא להיות כל כך שיפוטי כלפיו.
נו, טוב, לו קל לדבר. מנדי מעצבן, אבל לפחות הוא אוהב רק אותו, אם מנדי היה מתאהב בבחור אחר הוא כבר היה מדבר אחרת.
בשנים האחרונות הכול נעשה כל כך מסובך ומבולבל. לפעמים אני רוצה לחזור להיות ילד קטן שלא מבין כלום… רק לפני כמה שנים הייתי כל כך תמים. חשבתי שאם שני אנשים חיים יחד אז הם אוהבים רק אחד את השני, מאז למדתי הרבה דברים ובכל זאת לפעמים אני פשוט לא מאמין שזה אני, גונן גרוס שבורח לפינה הסודית הזו מאחורי הסופר של עמית ואחיו כדי לעשות שם דברים ש…
אבל אולי אני צריך להתחיל הכול מהתחלה כדי להסביר איך המרפסת כביסה הישנה נעשתה המקום הסודי שלי.
אני לא בטח שאני יודע איפה ההתחלה הזו מתחילה, מאז שאבא ודודו נולדו, שני תאומים שאחד מהם, דוד, הומו והשני, יונתן, לא?
ואולי מאז שאני, גונן שכולם קוראים לו גוני, נולדתי?
או שאולי מאז שהבנתי, קצת אחרי הבר מצווה, שאני דומה יותר לדודו מאשר לאבא?
אני חושב שאני אתחיל את הסיפור מהרגע שבו אבא זרק אותי מהבית, אולי זרק זו מילה חזקה מידי, הוא לא רצה שאני אעזוב את הבית אלא שאבטיח לו להסתגר בארון ולהעמיד פנים שאני כמוהו וכמו אביב אחי הצעיר – ולא, אין מצב שאני אצליח להשפיע על אחי להיות הומו, לא שאני אנסה, אבל גם אם כן זה לא ילך אבא, והתירוץ שלך למה אני צריך להסתיר את מה שאני הוא טיפשי לגמרי!
מזל שאימא העלתה את הרעיון לשלוח אותי לגור אצל דודו וקימי שהם דודים שלי, בערך, כלומר דודו כן כי הוא אחיו של אבא, אחיו התאום, יש כאלו שזה נראה להם אטרקציה או משהו, אני אף פעם לא התבלבלתי ביניהם, אפילו לא כשהייתי קטן.
קימי כמובן לא דוד שלי, הוא אפילו לא קרוב משפחה שלי, אבל אני זוכר אותו מאז שנולדתי והוא סיפר לי כל כך הרבה פעמים איך הייתי משתין עליו כשהוא החליף לי חיתולים עד שאני כמעט זוכר את זה בעצמי.
קימי ודודו חיים יחד כבר יובלות, ורק איתו אני מרגיש ממש נוח. דודו דומה מידי לאבא, ואבא הוא כמובן אבא ואימא… אני אוהב אותה מאוד, אבל היא אישה והיא… היא סיפור נפרד שאין לי כוח להיכנס אליו עכשיו.
אחרי שעברתי לגור עם קימי ודודו יכולתי להתחיל להזמין את אלכס לישון איתי ודי מהר הוא נעשה בן בית אצלם. הרי אצל הוריו הוא היה חייב לשחק את הילד המושלם שלהם, הפסנתרן המחונן וחסר הפגמים שחושב רק על מוזיקה וקריירה ולא חלילה על סקס, בטח שלא סקס עם גברים.
כמה שאני אהבתי את אלכס, הערצתי אותו. לידו הרגשתי עוד יותר גדול, שעיר, מגושם וטיפש מהרגיל, ובכל זאת הוא רצה אותי ואמר שאני נהדר, ובאמת הייתי נהדר כל זמן שהוא חשב ככה ואז הגיע עמית…
רגע, אני מבלבל. קודם היה הבלגן עם המריבה של דודו וקימי ואחרי שהם התפייסו פתאום עמית נעשה חבר של שניהם ובא אלינו לביקורים, ואפילו היה ביום ההולדת השש עשרה שלי והביא לי אחלה מתנה, משחק מחשב אחד שרציתי מאוד כבר מזמן, ואפילו נתן לי חיבוק ונשיקה… רק על הלחי, אבל בכל זאת… בגלל הנשיקה הזו הוא נכנס לחלק מהחלומות המביכים שלי שאני לא אפרט בחיים. לא רק הוא מסתובב בחלומות ההם, אבל גם הוא וגם… לא חשוב.
מה שחשוב זה שעמית בחור יפה ונחמד וכייפי וגם מבשל נהדר, ותמיד נחמד אלי, לא כמו סיסו – החבר הזקן הנשוי של קימי מהצבא – שנדבק לאלכס והזמין אותו לכל מיני קונצרטים ומסעדות ואמר שאני רק ילד שצריך ללכת לישון מוקדם.
הכול קרה בבת אחת, ביום אחד נוראי, ופתאום הרגשתי כאילו חלק מהחלומות הסודיים שלי הסתננו למציאות שנעשתה הזויה לגמרי. באותו יום מוזר אלכס חזר וסיפר שסיסו ניסה פתאום לנשק אותו וסיפר לו שהוא אוהב אותו… ואז, התברר שאימא עזבה את אבא, ושדודו עזב את קימי והלך לגור איתו, עם אבא אני מתכוון, ואז התברר שעמית וקימי…
זה היה היום המוזר והמביך ביותר בחיי וכמה שהבנתי יותר כמה אני לא מבין מה קורה סביבי ככה נעשיתי נבוך יותר.
דיברתי על זה עם אלכס שצחק כשאמרתי שזה מגעיל אותי, כל מה שהמבוגרים עושים. אבא בוגד באימא שעזבה את הבית לגור עם ארז שצעיר מידי בשבילה… ופתאום קימי ועמית…
"טיפש קטן שכמוך, איך אתה חושב שקימי הכיר את עמית?"
"לא יודע. מה זה חשוב?"
"זה חשוב כי קודם דודו ועמית היו יחד."
"יחד? למה אתה מתכוון יחד?"
"אני מתכוון שהם הזדיינו, ואחרי שהקונדום נקרע להם התברר שעמית נשא איידס, וחודש שלם הם היו במתח נוראי לדעת אם גם הם נדבקו ממנו."
"מי, דודו וקימי?"
"כן, טיפש." התרגז אלכס, "עד שאתה מבין משהו…"
"זה מבלבל מאוד." התנצלתי, "אז עמית חולה איידס? הוא הולך למות?"
"לא, מה פתאום? לא מתים היום מאיידס."
"בכל זאת, מזל שדודו וקימי לא נדבקו."
"כן, היה להם יותר מזל משכל."
"אז למה אחר כך קימי ועמית… אני לא מבין כלום."
"כי עמית בחור יפה וסקסי ולקימי נמאס להיות שפוט של דודו, גם לו התחשק לבלות קצת, בדיוק כמו שלאימא שלך נמאס מאבא שלך."
"איך אתה יודע את כל זה?"
"דובון טיפשון שכמוך, השאלה היא איך אתה לא יודע? הם מדברים על זה כל הזמן, אתה צריך לפתוח את העיניים והאוזניים ולשים יותר לב למה שקורה סביבך."
זו הייתה עצה טובה. אני פקחתי את העיניים והאוזניים ופתאום שמתי לב כמה דברים קורים מתחת לפני השטח הכאילו רגילים ונורמאליים, דברים שנוגעים לסקס שמסתירים מילדים, וככה, בגלל הלקח שלמדתי אחרי הבלגן של קימי ודודו עם עמית תפסתי מיד מה קורה בין אלכס שלי למנדי, החבר החדש של עמית.
לא שזה עזר לי משהו, כי מה אפשר לעשות כשהבחור שאתה אוהב מפסיק לרצות אותך ורוצה גבר אחר שהוא יפה יותר ושווה יותר ומוכשר יותר ממך?
חשבתי שאם אני אכעס ואצעק ואתרגז זה יעזור, אבל כמובן שטעיתי, בסוף אלכס אמנם לא השיג את מנדי, אבל לא באמת חזר אלי כי אחרי שהוריו גילו שהוא הומו הם הצליחו לרשום אותו ללימודים בווינה, ומה יכולתי לעשות כשהם הציעו לו לימודים בקונסרבטוריום מכובד ויוקרתי באירופה? איך דובון טיפשון כמוני היה יכול להתמודד עם הצעה כזו?
אלכס הבטיח שזה לא משנה, שהוא נוסע רק לשנה, שהוא יחזור, שהוא אוהב אותי, שהסיפור עם מנדי היה רק קראש לא חשוב, ושרק אותי הוא באמת אוהב.
לא האמנתי לו, והוא הרגיש את זה ואפילו לא ניסה להתווכח, "אני אחזור עוד לפני שתתגייס לצבא." הוא הבטיח, ונשבע שנשמור על קשר ושהוא לא ישכח אותי, אבל הוא לא נשבע שהוא לא יהיה עם אחרים וגם לא ביקש ממני להבטיח דבר כזה. הרי כולם מזיינים את כולם כל הזמן, אז למה שאנחנו נהייה אחרים?
אחרי שאלכס נסע התחלתי לצאת יותר ולבלות יותר ופה ושם גם להזדיין עם אחרים, אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב עליו ולהשוות אותו לאחרים והוא תמיד היה שווה פי אלף מכל מי שפגשתי…
בערך בתקופה הזו, קצת אחרי שהוא נסע, מנדי נכנס לגמילה באיזה מקום רחוק בצפון שעמית קרא לו – החור בסוף העולם מול גולן – ועוד באותו יום שהוא וקימי לקחו את מנדי לסוף העולם, מיד אחרי שהוא חזר עם קימי, הוא וקימי ודודו, ביחד…
אני לא הייתי אמור לדעת את זה כמובן, אבל חזרתי מאיזו פגישה חסרת סיכוי עם מישהו ששעמם אותי ואז ראיתי אותם בחדר השינה שלהם, שלושתם היו יחד, ערומים ושיכורים, או מסטולים, או משהו, ומאוד עסוקים זה בזה, ומיד ברחתי שוב החוצה.
הלכתי משם מהר מהר עד לסופר של עמית ואחיו שלומי שהיה כמובן סגור בשעות האלו. מאחורי הסופר היה שביל בטון שהוביל למה שהייתה פעם מרפסת הכביסה של הדירה הישנה של עמית.
הם צירפו את הדירה לסופר ורק את המרפסת הם השאירו בגלל שמנדי אהב לצייר שם, או בגלל שלא היה להם רישיון להוסיף אותה? לא יודע.
העיקר שהם השאירו אותה ככה, חדר צר וארוך עם חלון הזזה גדול חבוי מאחורי הסופר.
בדקתי ומצאתי שהמפתח הרזרבי עדיין נמצא מתחת למרזב ונכנסתי פנימה בלי להדליק את האור. סגרתי את הדלת, התיישבתי בחושך על המזרון הישן שנשאר שם – אלכס נהג לשכב עליו כשמנדי צייר אותו -ובכיתי בשקט עד שנרדמתי.
כשעזבתי את המרפסת למחרת, מוקדם מוקדם בבוקר, לקחתי איתי את המפתח והחלטתי שהמרפסת הזו תהיה המקום הסודי שלי. מעכשיו החלטתי גם אני אהיה כמו המבוגרים ואעשה כל מיני דברים סודיים שאף אחד שיראה אותי הולך לבית ספר עם תלבושת אחידה וילקוט בית ספר, נראה כמו עוד תלמיד דובון טיפשון, לא ינחש שאני מסוגל לעשות.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il