הפינה הסודית שלי – פרק ד'

22/05/2014

מה שהכי ביאס אותי בכל הסיפור של איתמר היה זה שלא יכולתי לספר שום דבר לאף אחד.
לא לדודו וקימי שהיו בטח כועסים עלי נורא שנפגשתי עם בן אדם זר ומבוגר ממני בהרבה בלי לספר להם כלום, ובטח שלא לעמית שהיה כועס עלי מאותן סיבות ואולי גם היה מתרגז שפלשתי למרפסת של מנדי וחוץ מזה לא היה לו ראש בשבילי כי בדיוק באותו הזמן מנדי העיף אותו, כלומר, מנדי קרא לזה לשחרר אותו, אבל ברור היה שהוא החליט להיפטר מעמית שאהב אותו כל כך ולשבור לו את הלב סתם ככה, בלי סיבה, רק כי בא לו להישאר לבד בסוף העולם.
עמית היה נורא עצוב בגלל הסיפור הזה וזה שמנדי התעקש לקחת לו גם את טיטה – החתולה המשותפת שלהם – רק חיזק את דעתי הגרועה עליו ממילא. מנדי היה לדעתי סנוב, שחצן וחוכמולוג שחושב את עצמו, נצלן מגעיל כלפי עמית וחרא של בן אדם באופן כללי, וזה שגם עליו חלמתי לפעמים… טוב, זה עסקי, וחוץ מזה הרי לא יכולתי באמת לשלוט במה שאני חולם, נכון?
אחרי שאיתמר עזב הייתי תקוע לבד עם המחשבות עליו בלי אף אחד לספר לו על הגעגועים אליו ועל ההרגשה הנאחסית שהוא ניצל אותי בצורה מכוערת וזרק אותי אחר כך כמו טישו משומש.
אף אחד לא עשה לי קודם דבר כזה, אלכס אולי שבר לי את הלב, אבל לפחות הוא אהב אותי קודם, וחוץ מזה הוא לא נעלם בלי הסבר, למעשה נשארנו בקשר ומידי פעם היינו מחליפים מיילים. הוא חזר והבטיח לי שעוד ניפגש, סיפר לי כמה הוא מתגעגע אלי ושלח תמונות ואילו איתמר פשוט נגוז כלא היה ועוד עם אישה… הרגשתי חרא, ממש חרא, הרגשתי טיפש.
אפילו לא יכולתי להשתכר כמו שבא לי כדי להקל על עצמי כי הייתי תלמיד בכתה י"א וכולם חשבו שכל מה שצריך להיות לי בראש עכשיו זה ללמוד. אימא וקימי היו ממש אובססיביים בנושא הזה ואני, לימודים ובגרויות בלשון ובערבית היו הדבר האחרון שהיה לי בראש, זה עצבן אותם כהוגן.
"למה שלא תפנה לבחור הנחמד הזה שתמיד מוסר לך דרישת שלום כשהוא פוגש אותי? השמנמן המנומס הזה, איך קוראים לו?" שאלה אותי אימא בשיחת הטלפון היומית שלנו.
"את מתכוונת לרותם החנון?" עיקמתי את פרצופי.
"כן, לרותם. הוא בטח ישמח ללמוד אתך."
"אימא, לא בא לי, לא בראש שלי." גנחתי.
"אין לא בא לי!" כעסה אימא, "תן לי את קימי."
נתתי את הטלפון לקימי והלכתי לרבוץ על המיטה שלי, מבחין במורת רוח שקימי נשבר ושוב ניקה וסידר לי את החדר, מבלגן לי את כל החפצים בתאוות הסדר והניקיון שלו. ייקח לי שבועות עד שאצליח לסדר הכול בחזרה כמו שאני אוהב. אני אוהב את קימי אהבת נפש, אבל לפעמים הוא מסוגל להיות יותר גרוע מאימא.
נמנמתי קצת ואז מישהו דפק בדלת, צעקתי כן וראשו של רותם הציץ פנימה. הוא נראה כרגיל, שמנגוץ מבוהל וכרגיל לטש בי מבטים מעצבנים.
"שמעתי שאתה צריך עזרה בלימודים." אמר בביישנות והתיישב בקצה המיטה, נראה כאילו הוא מוכן לזנק ממקומו אם רק אצעק בו!!
"לך מפה רותם, אני עייף." אמרתי.
"אני מצטער, אבל אימא שלך אמרה…"
"לא אכפת לי."
"למה חזרת לגור אצל הדוד שלך?"
"ככה. לך כבר, נודניק."
"אבל אתה צריך ללמוד לשון, אימא שלך שילמה לי כדי שאני…"
"לא בזין שלי ללמוד אמרתי והעפתי מעלי את השמיכה, הייתי רק בתחתונים וידעתי שזה יביך אותו, וזה באמת מה שקרה.
רותם הסמיק והביט בעצבנות על כפות ידיו הקטנות והשמנמנות שבטח הזיעו מרוב לחץ, אני לא יודע למה הוא היה נעשה תמיד לחוץ כשהייתי בסביבה, אבל משום מה הייתה לי השפעה כזו עליו, בעיקר כשהורדתי חולצה.
הכרתי אותו עוד מחטיבת הביניים והוא תמיד היה כזה – שמנמן ונמוך ועדין, תלמיד שקדן, אהוב המורות והבנות ושנוא נפשם של הבנים שבזו לו וקראו לו הומו עוד לפני שידעו מה בדיוק זה אומר –
אולי בגלל שאף פעם לא התייחסתי אליו בזלזול ותמיד הגנתי עליו ופרשתי עליו את חסותי כשהציקו לו בבית הספר הוא ראה בי ידיד ונגרר אחרי לכל מקום.
למרות שהיה הבן אדם הכי פחות ספורטיבי שהכרתי מימי הוא צפה בכל משחקי הכדור סל שבהם השתתפתי, ואפילו בלהט המשחק הרגשתי את עיניו עוקבות אחרי בלהיטות.
כל פעם שהיה צפוי מבחן קשה הוא היה שואל אם אני רוצה שנלמד יחד, כאילו שהוא היה צריך ללמוד אי פעם לאיזה מבחן, ואם הייתי עושה טובה ומסכים פניו היו נדלקות בשמחה.
תמיד למדנו אצלי והוא תמיד היה בא מוקדם מהשעה שקבענו, לבוש יפה, חפוף ומסורק עם תיק מלא ניירות, ובדרך כלל גם חבילת שוקולד בשבילי.
כמה ימים אחרי שעברתי לגור בפעם הראשונה אצל דודו וקימי, לפני שהכול התחיל, התחמקתי משיעור מתמטיקה והתחבאתי בזולה מאחורי אולם הספורט כשרותם צץ שם פתאום במפתיע. לא התפלאתי כי הוא נהג להופיע לעיתים קרובות בסביבה דווקא כשניסיתי למצוא לי פינה שקטה. בדרך כלל גם לא גירשתי אותו כי הוא לא הפריע לי במיוחד, ולפעמים היה אפילו נחמד כשהוא היה בסביבה. הוא הרגיש תמיד מתי לא מתחשק לי לדבר והיה יושב לצידי בשקט, לפעמים אפילו קורא משהו, מצליח לעודד אותי בנוכחותו החרישית בלי להיות מעיק.
הייתי ביחסים טובים עם רוב החברים בכיתה, אבל רק עם רותם יכולתי לשתוק ולהיות מצוברח בלי שיציקו לי. ככל שהצרות שלי נעשו מסובכות יותר ככה הערכתי יותר את התכונה הזו אצלו. אחרי שישבנו כמה דקות בשקט מצאתי את עצמי מספר לו שעברתי לגור אצל הדוד שלי שגר עם החבר שלו כי רבתי עם אבא שלי.
הוא האדים עד לשורשי שערותיו המסורקות בקפידה. "החבר שלו? הדוד שלך גר עם גבר?" לטש בי מבט המום.
"כן, הוא הומו וגם אני." אמרתי.
"גם אתה?" לחש רותם, והסומק שבפניו העמיק, "באמת גונן, ואתה לא מתבייש?"
"מתבייש ממה?"
"נו, מ… מלהיות כזה?"
אף פעם לא חשבתי על איך אני מרגיש בקשר למה שאני, רק בגלל השיחה עם רותם נאלצתי להתעמק בנושא הזה וגיליתי שאני לא מתבייש כלל.
"אני לא ממש שמח בגלל זה, אבל אני לא מתבייש." אמרתי, "למה שאני אתבייש? לא עשיתי שום דבר רע לאף אחד."
"כן, אבל… אבל…"
"אבל מה?"
"לא יודע. אם ההורים שלי ידעו הם… אימא בעיקר."
"ידעו מה רותם? תראה, אני יודע שהערסים בכיתה קוראים לך הומו, אבל הם מדברים ככה על כולם, זה לא אומר שאתה באמת כזה, הם סתם נטפלים."
"אליך הם לא נטפלים."
"כי אני נראה בריון וזה רק מוכיח לך שלא כל ההומואים הם בחורים עדינים ופחדנים."
"כמוני." חייך רותם חיוך מעוקם ולא שמח.
"בחייך רותם." נגעתי בכתפו, "לא זה מה שאמרתי." אבל הוא התעלם ממני והמשיך לדבר.
"כי זה מה שאני, במקרה שלי הערסים צודקים, אני אוכל בתחת, בוחש בשוקו, נושך כריות ואני אוהב אותך גוני, אני חושב עליך כל הזמן וחולם עליך בלילה ו… זהו, אני אוהב אותך."
אני חושב שזו הפעם הראשונה בחיי שראיתי ברותם יותר מסתם שמנגוץ חנון ומשעמם שנגרר אחרי לכל מקום. פתאום שמתי לב שיש לו עיניים חומות יפות וכשהוא מתרגש הוא נראה ממש חמוד, אולי הייתי עושה משהו בקשר לזה כבר אז, אבל כמה ימים קודם נפגשתי לראשונה עם אלכס והתמזמזנו במכונית של אבא שלו, וכבר זממתי להזמין אותו לישון איתי…
רותם היה חמוד, אבל זניח, והאמת שברגע שהוא היה מסתלק מעל פני הייתי שוכח את קיומו. היו לי יותר מידי דברים לחשוב עליהם חוץ ממנו והנה הוא שוב פה, מסורק למשעי עם שביל בצד, נושא כדרכו תיק מלא ניירות ואולי אפילו חבילת שוקולד מריר בשבילי.
"הבאתי לך שוקולד." הוא אמר בביישנות.
"אני אוכל אם תתחלק איתי." אמרתי וחציתי את החבילה לשתיים.
"אני לא יכול, אני בדיאטה."
"מי, אתה?" צחקתי, "מה פתאום? ממתי אכפת לך איך אתה נראה?"
"למה לא? גם לך אכפת, אחרת לא היית הולך לחדר כושר."
"מאין לך ש… אתה עוקב אחרי רותם?" קנטרתי אותו, נהנה לראות אותו מסמיק. נכון, זה היה רק רותם, אבל הוא היה חמוד והוא הביט בי במבט מעריץ, והכי חשוב, הוא היה פה לצידי בעוד שכל השאר הסתלקו להם ועזבו אותי לבד.
בסוף עשינו הסכם, אני אלמד איתו בתנאי שהוא יאכל את השוקולד יחד איתי, ואחר כך נצא לצעידת לילה.
למדנו קצת יחד ואפילו רותם הודה שסך הכול אני לא מקרה אבוד, גם אם בזמן האחרון לא היה לי ראש ללימודים. עברנו על כל החומר למבחן, יצאנו מהבית והלכנו ברגל עד לסופר, כלומר, אני הלכתי והוא מיהר בעקבותיי, מתאמץ לא לפגר אחרי, ומאחר ואני שתקתי גם הוא שתק עד שפניתי לשביל הבטון הצר והחשוך שנחבא מאחורי הסופר.
"רגע גוני, לאן אתה הולך?" עצר והניח יד על זרועי.
"תיכף תראה, נו, בוא."
"אבל חושך שם." נלחץ רותם.
"מה, אתה פוחד מחושך?" גיחכתי.
"כן, קצת."
"תן לי יד, אני אשמור עליך." גררתי אותו אחרי עד לדלת ופתחתי אותה. היה שם די חשוך, וחוץ מקצת אור קלוש שהגיע מפנס רחוב מרוחק לא הייתה שם תאורה. רותם נצמד אלי כמו ילד מבוהל וזה דווקא מצא חן בעיני, גרם לי להרגיש חזק וגברי, וחוץ מזה היה לו ריח נהדר, תינוקי קצת ונקי כזה. אני מאוד רגיש לריחות, אם אני לא אוהב ריח של מישהו אני לא יכול לעשות איתו כלום גם אם הוא נראה טוב והכל.
טיפשי, אבל כזה אני.
"מה המקום הזה?" שאל רותם אחרי שהתמקמנו בנוחיות על המזרון.
"זו הפינה הסודית שלי." אמרתי ונישקתי אותו.
מיד היה לי ברור שהוא בחיים לא התנשק עם אף אחד, אבל הוא היה תלמיד טוב ונלהב מאוד, ודי מהר שכבנו זה ליד זה על המזרון, מתלטפים ומתנשקים, ואז עשיתי טעות ושאלתי אותו אם הוא כבר היה פעם עם מישהו.
"לא, מה פתאום?" נדהם רותם, "איך יכולתי?"
"מה זאת אומרת איך? כמו שכולם יכולים גם אתה יכול."
"אבל אני לא… אבל… לא. אף פעם לא הייתי עם אף אחד. אתה הראשון שנוגע בי." אמר רותם בפשטות.
"אתה כבר בן שבע עשרה, אתה בטח יודע שאפשר להכיר כל מיני גברים באטרף ובכל מיני צ'אטים. מי שבאמת מעוניין ורוצה יכול לפגוש כל יום מישהו חדש."
"לא אני וחוץ מזה המחשב אצלי בבית נמצא בסלון. אימא שלי מסתובבת באזור כל הזמן, אין לי ממש פרטיות, וגם אם הייתה לי למה שאני ארצה לגעת בכל מיני אנשים זרים? אני אוהב אותך, אמרתי לך שאני אוהב אותך עוד בשנה שעברה."
"נו, טוב. זה היה מזמן. המון דברים קרו מאז, עוד לא עבר לך?"
"לא, לא עבר לי." אמר רותם בכעס והתיישב עם הגב אלי.
דחפתי יד מתחת לחולצה שלו וליטפתי לו את הגב. היה לו עור חלק ורך, נעים למגע כמו משי.
"למה אתה כועס רותם?"
"מי אמר שאני כועס?"
"הגב שלך סיפר לי. נו, בוא לכאן, תן חיבוק."
"למה לי?"
"מה למה? כי זה נעים?"
"גם עם הרוסי הזה, הפסנתרן, היה לך נעים להתחבק?"
זו הייתה מכה מתחת לחגורה, עכשיו גם אני כעסתי. הוצאתי את היד מתחת לחולצה שלו והתיישבתי לידו.
"לא כל כך בא לי לדבר עליו רותם."
"למה לא?"
"כי זה לא מתאים עכשיו, וחוץ מזה אלכס ואני כבר לא ביחד."
"אבל אהבת אותו?"
"כן, מאוד."
"אז אתה בטח יודע איזו הרגשה זו לאהוב מישהו שלא שם עליך זין?"
משכתי בכתפי ושתקתי. לא סתם רותם היה התלמיד הכי טוב בכתה הוא באמת היה חכם, ולמרות שנראה קצת ילדותי וחנון הוא היה די עוקצני כשרצה בכך.
"תראה, אלכס ואני… אנחנו עוד ידידים, אבל הוא עזב, הוא בחו"ל עכשיו, ואני… נו, די לדבר על זה. בוא לכאן." ניסיתי למשוך אותו אלי, אבל הוא דחף אותי מעליו.
"אתה פשוט חרמן." קבע במרירות.
"כן." הודיתי, "ואתה לא?"
"כן, כל הזמן. בעיקר כשאני לידך, אבל זה לא מספיק לי. אני לא רוצה שזה יהיה סתם מתוך חרמנות, בטח שלא אתך."
"למה בטח שלא איתי?" נעלבתי.
"כי אני אוהב אותך, כי מאז שראיתי אותך עוד כשהייתי בכתה ח' רציתי אותך, רציתי שתאהב אותי."
"אני מאוד מחבב אותך רותם, אתה חמוד ובא לי עליך. זה לא מספיק?"
"לא, לי זה לא מספיק. לך זה מספיק?"
"כן, למה לא? סקס זה תמיד טוב. כבר עשיתי סקס עם גברים שבקושי הכרתי. אותך אני מכיר ומחבב מאוד, ממש מחבב חמוד." ניסיתי ללטף אותו שוב, והוא שוב דחף אותי ברוגז וקם ממקומו.
"תעזוב אותי." אמר בזעף, "אני רוצה ללכת הביתה."
"אבל רותם…" ניסיתי לפייס אותו, אך לשווא.
"אתה מגעיל אותי, אני כזה אידיוט. אתה סתם דפוק ומגעיל. אני לא יודע מה מצאתי בך."
"גם אני לא יודע מה מצאת בי. אתה צודק, אני אידיוט דפוק ומגעיל, אבל אני התחלתי לזיין עוד לפני שנה ואתה כבר בן שבע עשרה ועדיין בתול." אמרתי לו ברשעות, פתחתי את הדלת והובלתי אותו החוצה.
כשהגענו לספסל שמול הסופר הוא אמר שמכאן הוא יודע לבד את הדרך הביתה, תודה רבה לי, והתחיל ללכת לעבר הבית שלו שהיה במרחק כמה רחובות משם. לא התווכחתי איתו, אבל הלכתי אחריו כדי לדאוג שיגיע בשלום הביתה, ואם לא היה הכלב הגדול שצץ פתאום מאיזה חצר ונבח עליו אולי לא היינו מדברים יותר, אבל הכלב הפחיד אותו והוא נעצר, מבוהל והניח לי לאחוז בזרועו.
"זה בסדר, הכלב קשור." אמרתי לו, "אל תפחד, אני כאן."
"אני לא פוחד." מחה רותם, אבל הקול שלו רעד קצת, ואחר כך הוא פסע בצייתנות לצידי, ידו בידי, עד שהגענו לבית שלו. כבר היה מאוחר והרחוב היה די חשוך, רק באחד החדרים בדירה שבה הוא גר היה אור. "אימא מחכה לי ודואגת." אמר רותם בצער ונאנח.
"נו, אז קדימה, רוץ הביתה."
"כן, רק רגע. סליחה שאמרתי שאתה דפוק ומגעיל."
"צדקת, אני באמת כזה. אתה אפילו לא יודע עד כמה."
"אז תספר לי."
"לא רוצה, עדיף שלא תדע. אתה כועס עלי מספיק גם ככה."
"אני לא כועס, לא באמת. הרי זו לא אשמתך שאתה לא אוהב אותי."
"אבל רותם… תראה, אני… אני כמעט לא מכיר אותך. אם היית נותן לי צ'אנס להיות אתך קצת, להכיר אותך יותר טוב."
"אתה מתכוון לזיין אותי? ככה אתה חושב שתכיר אותי יותר טוב? אם תשכב איתי?"
"למה לא?"
"כי זו לא דרך טובה. כי לזיין סתם ככה, רק בשביל זיון, זה מעליב, זה אומר שאתה מתייחס לבן אדם שאתך כאילו שהוא רק גוף בלי נשמה."
כבר אמרתי שהוא היה בחור חכם, הרותם הזה? לא סתם הוא היה תלמיד כל כך טוב.
"יכול להיות שאתה צודק רותם." אמרתי, "אני לא יודע."
"אתה יודע שאני צודק, אם לא הייתי צודק לא היית מסתובב עצוב כל כך כל הזמן."
"אני לא עצוב." מחיתי, מבין רק עכשיו שהוא צודק, פתאום קלטתי שמאז שאלכס התחיל להתלהב ממנדי ונעשה דוגמן שלו נעשיתי בן אדם עצוב.
"אתה בחור חכם רותם." אמרתי ונישקתי אותו על הלחי, "לילה טוב, נתראה מחר בבית ספר."
"לילה טוב גוני. נתראה מחר." לחץ רותם את ידי בכף ידו החמימה, והסתלק.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il