הפינה הסודית שלי – פרק י'

12/06/2014

באמת שתכננתי לדבר עם עידו, הוא גר ממש קרוב לבית של הורי (שפעם היה הבית שלי וכיום כבר לא כל כך), אבל משום מה אף פעם לא היה לי די זמן פנוי.
החופש הגדול התקרב בצעדי ענק, היו מבחני מגן, והיו בגרויות, והיו הכנות למסיבת סוף השנה, והייתה העבודה שלי בסופר, וכמובן שרציתי גם להיות כמה שיותר עם רותם… איכשהו תמיד דחיתי את זה למחר.
חוץ מכל שאר עיסוקי המרובים מצאתי את עצמי להפתעתי מקדיש זמן גם לתמוך במנדי. מאז שחזר מסוף העולם הוא היה די בודד – גר לבדו בבית של אבא שלו שנסע עם אשתו החדשה להודו (אימא של מנדי גרה בכלל בצרפת) – והתגעגע מאוד לעמית שלדעתי התגעגע אליו גם כן. משום מה הם לא הצליחו להתגבר על הפרידה הקשה שלהם ולחזור להיות יחד וסבלו, כל אחד לחוד.
"תמשיך להיות כל הזמן בסביבה, שהוא ידע שאתה פה, אבל אל תרדוף אחריו." ייעץ לו רותם, "להיפך, שיראה שיש לך חברים ומכרים ושאתה ממש בסדר בלעדיו, שיקנא קצת."
"אבל אין לי אף אחד." התבכיין מנדי, "אני הולך לישון רק עם טיטה החתולה."
"אז אולי כדאי שתמצא מישהו." הערתי בקרירות. עדיין נטרתי לו קצת על הסיפור עם אלכס למרות שכיום, אחרי כל הזמן שעבר מאז שאלכס נסע, הבנתי שאם זה לא היה מנדי זה היה מישהו אחר. אלכס ואני לא התאמנו, לי היה טוב עם רותם ולו היה טוב יותר לגור בחו"ל.
"קל לך להגיד, זה לא פשוט כל כך למצוא מישהו, רק עמית הבין אותי, רק איתו אני יכול לעשות את זה." המשיך מנדי להתאבסס על עמית. למזלו רותם היה רגיש ואמפתי ושפע נחמה ועצות מועילות שאני לא הייתי מסוגל לנפק גם אם היו מאיימים עלי באקדח שלוף.
לדעתי גבר צריך לדעת לסבול בשקט ולא לילל כמו הומו, במיוחד אם הכול התחרב באשמתו. מזל שרותם חשב אחרת כי עם הגישה שלי מנדי עוד היה חוזר לעשן חשיש.
"למה אתה התכוון שאתה יכול לעשות את זה רק עם עמית?" שאלתי את מנדי בחוסר טקט כשהוא השתתק לרגע.
"לא יכול… נו, אתה יודע." נע מנדי בעצבנות על הספה.
"מה, לזיין?" ניסיתי להבין וחטפתי מרפק מרותם.
מנדי הניד בראשו לאות הן וכבש את מבטו ברצפה. "אני יודע שכולם חושבים שהומואים מזיינים על ימין ועל שמאל, ולא עושים חשבון אבל… זאת אומרת… לא כולם כאלה. אני לא יכול לעשות את זה סתם ככה עם כל אחד ועמית…" הוא נאנח, מדוכדך מאוד, ולא גמר את המשפט, מניח לנו להבין לבד למה כוונתו.
רותם כנראה הבין – הוא ממש חכם ורגיש – אני לא.

"אתה חושב שהוא באמת יכול להזדיין רק עם עמית?" שאלתי את רותם אחרי שיצאנו ממנדי.
"אני לא בטוח, הוא בחור קצת מוזר, אבל נדמה לי שהוא באמת התכוון לזה, שהוא אחד מהטיפוסים האלו שלא יכול ללכת למיטה סתם ככה עם כל אחד." לכסן אלי רותם מבט בוחן, "תגיד גוני, בא לך לפעמים על אחרים?"
התשובה המתבקשת מאליה הייתה כמובן לא, אבל רותם תמיד ידע מתי אני משקר, "לפעמים אני מסתכל." מלמלתי, "אבל אני לא חושב שזה נחשב רותם. גם אתה מסתכל."
לשנינו היה ברור שהוא שואל את השאלה הזו בגלל העניין המביך ההוא שלא הצלחנו לדבר עליו עד היום… אולי דרך השיחה על מנדי נצליח איכשהו…
"אולי ננסה שוב." הציע רותם והסמיק
"לי לא משנה, איך שבא לך." הסמקתי גם כן, יודע שבכלל לא בא לו, למרבה הצער לי זה כן שינה.
"אולי אחרי הבחינות, כשירד ממני הלחץ." אמר רותם, "אולי אז יהיה לי קל יותר."
זה היה כל כך מביך לדבר על זה, שמחתי להסכים איתו שעדיף להניח לנושא עד אחרי הבחינות שמוסיפות לשנינו לחץ מיותר. עברתי בשתיקה על כך שתלמיד מעולה כמו רותם לא היה לחוץ כלל בגלל הבחינות – היה לי רושם שהחבר החכם שלי מצליח לקבל ציונים מעולים בלי ללמוד – בעוד שמי שנלחץ הייתי אני שחרשתי והזעתי על החומר כדי לעבור מבחנים בציונים סבירים.
מצד שני, לא משנה כמה לחוץ הייתי בגלל המבחנים, זה אף פעם לא פגע בחשק שלי לזיין ולקבל זיין, ואילו רותם נלחץ נורא מהרעיון שהוא יזיין אותי ולא הצליח בשום אופן לתפקד כשביקשתי ממנו שמידי פעם הוא זה שיהיה למעלה.
למעני הוא ניסה כמה פעמים, אבל זה פשוט לא עבד. הזין שלו איבד את זקפתו ברגע שהוא התקרב לתחת השעיר שלי. זה תסכל מאוד את שנינו וגרוע מכך, הביך אותנו כל כך עד שלא הצלחנו לדבר על זה כמו בני אדם מבוגרים.
אחרי הניסיון הכושל לדבר על הבעיות שלנו שנינו שמחנו מאוד לשנות נושא ולדבר שוב על מנדי שרותם ששמע עליו ממני רק ביקורת דווקא מאוד חיבב.
"כן, הוא השתנה לטובה." הסכמתי, "מאז שהוא חזר מסוף העולם הוא נעשה יותר בוגר ורציני. אני מקווה שהתכנית שלו תצליח ועמית יקנא ויבין שהוא עדיין אוהב אותו."
הגענו לגן השעשועים שלנו, התחבקנו והתנשקנו בצל הנדנדה, ואחר כך רותם הלך הביתה ואני הבטתי בו נכנס לחדר המדרגות ועולה למעלה. אחרי שראיתי את האור נדלק בחדרו והבחנתי בצללית שלו ושל אימו בחלון פניתי גם כן ללכת הביתה.
חציתי את הגן ובדיוק כשעמדתי לדלג מעל גדר האבן שהפרידה בין גן השעשועים לכביש התנפל עלי מישהו, הטיח אותי ארצה אל בין השיחים ונשכב עלי.
נאבקתי בו והצלחתי לקום, אבל הוא שוב הסתער עלי והצמיד אותי לעץ. לפני שהבנתי מה קורה מצאתי את עצמי כשפני לחוצות אל קליפתו המחוספסת של אלון תבור רחב גזע, ידי אחוזות בכפות ידיים חזקות, לכודות מאחורי גבי כשהן מעוקמות בתנוחה מכאיבה וגוף של גבר שרירי, חזק וגבוה ממני מועך אותי בחזקה אל גזע העץ. למרות שהיה שם מאוד חשוך ולא הצלחתי להפנות את ראשי ידעתי שזה עידו, זיהיתי אותו לפי ריחו וקול נשימותיו.
"עידו, אני יודע שזה אתה. תפסיק כבר להתנהג כמו דביל. מה אתה רוצה ממני?"
הוא המשיך לשתוק ולהתנשם בכבדות, מהדק אל ישבני זין קשה, גופו רועד כנגד גופי.
"עידו, זה פשוט טיפשי. תפסיק כבר, מספיק. בוא נדבר." ניסיתי להישמע רגוע וקר מזג למרות שקצת פחדתי, לרגע חשבתי שאולי אני בכלל טועה, אולי זה לא עידו ואני סתם מדמיין?
יכול להיות שעידו יתנהג בצורה מופרעת כזו?
"אין לי מה להגיד לך, הומו מסריח." לחש קולו המוכר של עידו באוזני ואלו היו המילים האחרונות ששמעתי אותו אומר.
אחר כך הוא דחף את ידו לתוך מכנסי, אחז בחוזקה בזין שלי שלא עמד, מעך את אשכי והתחכך בי בכוח, דוחק את הזין שלו אל ישבני, מועך אותי בגסות בין גופו לבין גזע העץ עד שגמר בגניחה, ואז הדף אותי בכוח ממנו והלאה. נפלתי על ברכי, שואל את עצמי למה לא צעקתי ולא התנגדתי בצורה נמרצת יותר.
עד שקמתי ונעמדתי על רגלי, רועד כולי ודי מבולבל, הוא כבר נעלם.
נכון שבעצם הוא לא ממש פגע בי, אבל איכשהו הרגשתי כאילו נאנסתי. פני היו שרוטים מגזע העץ והייתה לי בחילה ומעין הרגשה לא נעימה ששרירי הפכו לג'לי רוטט.
למזלי דודו וקימי כבר ישנו כשהגעתי הביתה ולא ראו אותי. בגדי היו מקומטים ומלוכלכים והיו לי כמה שריטות על הלחי שהייתה צמודה לגזע העץ. נראיתי פרוע ומלוכלך כמו אחרי משחק פראי במיוחד.
החלטתי שאם הם ישאלו אגיד שנפלתי תוך כדי משחק כדור סל והלכתי להתקלח. גם אחרי שהתרחצתי בקפידה במים רותחים ובשפע סבון לא הרגשתי טוב יותר. כאב לי בכל מקום, בעיקר בחזה ובידיים, וכעסתי על עצמי שהנחתי לו להתנפל עלי ולהפתיע אותי ככה.
בסוף לקחתי שני אקמולים, החלטתי שמחר אני תופס את עידו בבית הספר ובלי לעשות חשבון לאף אחד אני מכניס לו מכות רצח ונרדמתי.

בבוקר קימי הרים גבה למראה פני החבולים, אבל לא התעקש לקבל הסברים כי קמתי מאוחר מידי ולא היה זמן. רצתי מהר לבית הספר ושנייה לפני הצלצול עוד הספקתי להציץ לכיתה של רותם ולנופף לו לשלום תוך שאני מבחין שעידו לא יושב במקומו הקבוע בקצה הכיתה, ליד החלון.
גם בהפסקה חיפשתי אותו, אבל אמרו לי שהוא לא הגיע היום לבית הספר. רותם בדק בדאגה את פני ולחייו האדימו מכעס כשסיפרתי לו שהייתה לי אתמול התקלות קטנה עם עידו.
"הבחור הזה פיתח אובססיה כלפיך." אמר בזעף, "הוא עוקב אחרינו גוני, צריך לעשות משהו. אי אפשר שהוא יציק לך כל פעם שמתחשק לו. אולי נדבר עם יורם?"
"אני מעדיף לפתור את זה לבד." אמרתי, ואז התחלפה המנגינה שנשמעה כל יום בהפסקות של בית הספר – משהו קלאסי שהיה אמור לגרום לנו להיות רגועים יותר וסתם עצבן לנו את האוזניים – בקולו של המנהל שאמר לנו להיכנס לכיתות כי יש למורים משהו להגיד לנו, ושכל אחד ילך בבקשה לכיתת האם שלו מפני שהמערכת שונתה.
החלפתי מבטים עם רותם, בלי לדבר על זה לשנינו הייתה הרגשה שאיכשהו זה קשור לעידו.
ישבנו בכיתה בשקט עד שיורם נכנס, אמר שורד – המחנכת שלנו – ביקשה ממנו להחליף אותה, ואז התיישב בכבדות מאוד לא אופיינית לו על הכסא שלה, שילב את ידיו לפניו על השולחן, וכשהוא מביט בהן ולא בנו, אמר שיש לו בשורה מאוד רעה לספר לנו.
"נו, מה קרה?" צעק ארז בחוסר סבלנות. "פרצה מלחמה?"
"לא, לא פרצה מלחמה." אמר יורם ונאנח.
"אז מה קרה המאמן, מה אתה עצוב כזה? מי מת?" צעק אלון.
"עידו וקסמן." אמר יורם, "עידו, הקפטן של נבחרת הכדור סל מת. הוא ירה לעצמו בראש היום בבוקר. אימא שלו חזרה ממשמרת הלילה בבית חולים (היא אחות) ומצאה אותו שוכב על המיטה עם כרית על הראש, מסתירה את ה… ה…" הוא כבש את פניו בידיו לרגע ואז קם ויצא מהכיתה.
לרגע השתררה דממה ואז התחילו כולם לדבר בבת אחת. רק אני שתקתי, קפצתי מעל השולחן ורצתי החוצה. יורם נשען על הברזייה מול השירותים ובכה מין בכי יבש ומזעזע של מבוגרים.
כרכתי יד על כתפו והובלתי אותו משם למשרד שלו בחדר ההתעמלות. "הייתי צריך לדבר איתו." הוא חזר ואמר בין גניחה אחת לשנייה, "הרגשתי שמשהו לא טוב עובר עליו, אבל פחדתי להיכנס לזה, לא ידעתי מה להגיד לו, פחדתי שהוא… ראית איך הוא היה לאחרונה. לא ידעתי מה להגיד לו גוני, היה לי נוח יותר לשתוק ולעזוב את זה ככה. אם רק הייתי מעז לדבר איתו אולי…"
"כן, אולי." אמרתי, חיבקתי אותו ובכיתי גם כן.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il