דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
22/04/2001
לעזאזל הפסדתי את כל החיים שלי, חבל שלא התאבדתי כבר אז!
תמיד ידעתי שאני כזה, כבר בגיל 13 כשהבטתי על הבנים בשעורי הספורט. בכלל תמיד שנאתי אותם, את הבנים, הם היו כאלה מאיימים. שנאתי את האופי שלהם, שנאתי את המשחקים שלהם, שנאתי את מה שהם עשו לי.
כל פעם שהם קראו לי הומו או קוקסינל, תמיד שתקתי והלכתי עם הבנות. איתן הרגשתי הרבה יותר נוח, זה לא ששיחקתי איתן בבובות, אבל הן לפחות לא איימו עלי ולא קיללו אותי. בכלל בנות תמיד היו החברות הכי טובות שלי, איתן יכולתי לדבר, לצחוק ולהרגיש שאני רצוי.
כשהתבגרתי, המקום היחידי שעוד יכולתי להיות בו החל להיעלם גם הוא. הבנות החלו להתעניין בבנים ולאט לאט נוצרו להם זוגות ואילו אני נשארתי לבד. מה כבר יכולתי לעשות בחברתם ? הבנות הרי לא הסתכלו עלי כעל אובייקט מיני ואני לא בדיוק הייתי ההומו שאפשר לקחת אותו למסיבות כשאין חבר. לא הייתי מצחיקן, לא הייתי ליצן, ובכלל הכחשתי שאני הומו. ידעתי מה אני, אבל תמיד הצגתי עצמי כסטרייט.
אני לא טיפש, ידעתי שהם מרכלים עלי, ידעתי שהם צוחקים עלי מאחורי הגב. לא הייתי גברי ולא הייתי הסטריאוטיפ של ההומו, הייתי פשוט אני וכנראה זה לא מספיק טוב בחברה של מתבגרים. לאט לאט נוצר הנתק וכל החברים שלי (לא שהיו רבים) החלו להתעלם מקיומי ואני התחלתי להתעלם מקיומו של העולם. כל יום בסיום הלימודים הייתי חוזר ישר הביתה לאמא ואבא שהתייחסו אלי בצורה חשדנית לא פחות.
אבא אהב את אחי הגדול שהיה בחור גבוה, בלונדיני ויפה. אחי היה כזה בן שתמיד אפשר להתגאות בו, תמיד רדפו אחריו בנות והוא היה תלמיד די מוצלח. אבא לקח אותו איתו לכדורגל, אבא דיבר רק איתו ופשוט העריץ אותו. ממני הוא בכלל התעלם, אולי כי הוא היה כבר מבוגר כשנולדתי, אולי כי לא הייתי גבוה, חתיך ומבוקש ע"י הבנות. כל מה שניסיתי לעשות כדי למשוך את תשומת ליבו של אבי, לא עזר. כל הציונים מבית הספר, כל הציורים שציירתי, כל מה שעשיתי היה בעיניו חסר ערך. כשניסיתי למשוך את תשומת ליבו ע"י זה שהצקתי לאחי הגדול, אבא היה מתעצבן וצועק עלי שאני "שטן קטן" .
אבל לפחות ככה הוא היה שם לב לקיומי , הוא פתאום היה נזכר שיש לו עוד בן. אמנם לא בן שהוא חלם עליו, אבל גם היחס הזה היה יותר טוב מהתעלמות מוחלטת.
כשהתגייסתי לצבא, הבדידות החלה חונקת אותי יותר. כבר לא נשארו לי כמעט חברים ולא הצלחתי ליצור קשר עם אף אחד, תמיד הייתי העוף המוזר של היחידה. ויתרתי על חיי חברה, ויתרתי על מקובלות, ויתרתי על החיים בעצם. ידעתי שאני גיי וכל כך פחדתי מזה ופחדתי שאמא ואבא יגלו את זה.
הייתי הילד הטוב של אמא, תמיד עמדתי לצידה כשהיא רבה עם אבא ובטח שכך נקודות הזכות שלי אצל אבי פחתו והלכו. כל כך שנאתי אותו, עד היום אני שונא אותו, את האבא שלי. המניאק הזה שעשה לי רק רע בחיים.
עם הזמן החיים שלי התרכזו סביב הבית וסביב אמא שלי והמטלות שהפילה עלי כל הזמן. אמא בכלל הייתה אישה תלושה מהמציאות: "אני מתרבות אחרת, אני בת של רופא" היא כל הזמן הייתה אומרת, כאילו שזה מעיד על דם כחול. כאילו שהיא משווה את עצמה למכונית יד שנייה במצב מעולה. אמא אף פעם לא הסתגלה ללבנטיניות ובטח לא למקום המגורים ולמעמד הבינוני שהיא ואבא הצליחו להגיע אליו בעמל ויזע. היא תמיד הרגישה לא שייכת לפה, היא תמיד הרגישה שפספסה את החיים. את כל המשכורת שלה כמעט הייתה מבזבזת על בגדים יוקרתיים בכיכר המדינה. היא תמיד טענה שבלי זה היא תרגיש מתה, בלי לחוש קצת את התרבות, את היוקרה שהזכירו לה את ימי ילדותה.
הערצתי אותה, רציתי לדמות לה, בעצם הייתי הילדה שהיא כל כך רצתה, הילדה שאבי סירב לתת לה בטענה שהוא מבוגר מידי מלהיות שוב פעם אבא. לעזאזל, ההפרש בין אמא ואבא היה 15 שנה כמעט והבן זונה הזה לא התחשב בה כשהתחתן איתה. מה איכפת לו? היא הייתה צעירה ויפה ומבית טוב. היא ניסתה לברוח מבית חונק של אמא שחיה על זיכרונות בעלה הרופא ועל הדונמים של הכרמים שהוחרמו ע"י השלטון הקומוניסטי. כאן בארץ, אמא פגשה את אבא וראתה בו פתרון אידיאלי כדי לברוח מהכלא השמרני שבנתה לה האמא שלה. היא התחתנה איתו בגיל 21 המסכנה, מה כבר היא הספיקה בחיים?
אמא הייתה כל כך שקועה בהחמצה של החיים שלה עד שלא שמה לב למה שקורה למשפחה שלה, למה שקורה איתי. היה לה מאד נוח להפיל עלי את עבודות הבית, את הטיפול בסבתא, את הניקיונות, הקניות וכל השאר.
היא הייתה חוזרת מהעבודה עייפה ומבקשת ממני אם אני יכול לעזור לה. זה התחיל עוד כשהייתי ילד קטן, בסוף מצאתי את עצמי מנהל את משק הבית כולו ועוד הייתי צריך לבקר בבית האבות את סבתא ולטפל גם בה.
ככה עברו השנים ואני במקום לחיות את חיי, מצאתי את עצמי חי בשביל האמא שלי. מנסה לרצות אותה, מנסה לכפר על הטעות שעשתה כשהתחתנה עם אבא. אפילו הייתי מדרבן אותה להתגרש ממנו אחרי כל מריבה קולנית שהייתה ביניהם. רציתי שתהייה מאושרת, רציתי שאולי תמצא בעל חדש ואולי בתוך תוכי רציתי שככה היא תמצא לי אבא חדש, מישהו שיתייחס לקיומי.
כל השנים הבאות סבבו סביב הבדידות שלי וסביב המלחמות של הורי זה בזו. לא היו לי חברים , הייתי לבד כמו כלב והאמת שהתרגלתי לזה לא רע בכלל. כיוון שלא ידעתי מהם חיי חברה, מה זה כשיש לך חברים שמבקרים, בילויים וכל זה, אז לא ידעתי מה שאני מפסיד ולא היה איכפת לי. הסתפקתי בעולם הקטן שלי, ציירתי המון בחדר שלי וחלמתי על עולמות אחרים. עם הזמן הטבע עשה את שלו והבנתי שאני יכול אולי לברוח מהעולם אבל אני לא יכול לברוח מעצמי, לא יכול לברוח מהעובדה שאני גיי .
ראיתי קלטות סקס של אח שלי והבנתי שאני בעצם מסתכל על הגברים ולא על הנשים. ראיתי חתיכים בטלביזיה, ברחוב, בעבודה, בכל מקום. אבל מה יכולתי לעשות לעזאזל? כל כך פחדתי שיגלו עלי עד כדי כך שהחלטתי להדחיק את המיניות שבי. להדחיק אולי זו מילה עדינה, רציתי להרוג אותה, רציתי שהיא תיעלם. אני מניח שזו הסיבה לכך שכשהייתי מאונן לא הייתי מצליח לגמור, היה יוצא לי זרע אבל לא הייתי מרגיש כלום! כל כך הרבה רגשות אשמה, כל כך הרבה פחדים, לא רציתי לאכזב את אמא בזה שאני הומו .
בגיל 27 אמא ואבא התחילו להיות מודאגים לגבי, הם לחצו עלי לצאת מהבית ולנסות להכיר בנות. הייתי מתחמק מהם כל פעם בתירוץ אחר, אבל זה לא עזר.הם החליטו לשלוח אותי לפסיכולוג שיראה מה לא בסדר עם הילד שלהם. אני תפשתי עצבים ופשוט לא יכולתי לעמוד מול פרץ הרגשות שהצלחתי לחנוק במשך כל כך הרבה שנים. כל הלחץ הזה יצא במריבה גדולה שבה בישרתי להם שאני הומו. לא שכבתי מעולם עם גבר, לא נגעתי, לא התנשקתי וכבר אני מחליט שאני הומו. אמא ואבא קיבלו את זה קשה מאד אבל לא ויתרו על זה שאלך לפסיכולוג. "אתה קצת מבולבל, אתה פשוט לא יצאת עם בנות, איך אתה מחליט שאתה הומו?" ככה אימא אמרה ועדיין אומרת לי כל הזמן.
לפסיכולוג הלכתי, לא שזה עזר במיוחד… אבל לפחות התחלתי להשלים עם העובדה שאני גיי. התחלתי ללכת למפגשים של האגודה ולראות שיש עוד אנשים כמוני בעולם. לעזאזל חיכיתי כל השבוע למפגש הזה באגודה, כל החיים שלי סבבו סביב ההמתנה למפגש הזה. הייתי בא ומסתכל על האנשים ומחכה שכמו בסרטים איזה בחור חתיך יתחיל איתי ויחד אנחנו נתאהב ונבנה לנו בית ואהבה אחת גדולה. זה לא קרה…
הבני זונות האלה, ההומואים האלה מחפשים רק זיונים. היום אחרי שלוש שנים הבנתי שאין דבר כזה אהבה. מעולם לא חוויתי אותה, מעולם אף אחד מהמניאקים איתם הייתי לא רצה יותר אחרי הפעם הראשונה. כל החלומות שלי, כל הפנטזיות על בית ומשפחה, הכל התפוצץ לי בפרצוף. בהתחלה ציפיתי למפגשים רומנטיים, ציפיתי שהם יחזרו אחרי, ציפיתי ליחס מיוחד כמו שנשים מקבלות כשגבר רוצה אותן. לאט לאט הבנתי שצריך להרפות מהפנטזיות, צריך להרפות מכל הדברים שראיתי בטלביזיה וקראתי בספרים. כל הגינונים, כל האהבה, הכל התחלף בחיזורים של הזונות האלה שחיפשו רק דבר אחד, הם חיפשו רק לזיין אותי.
ויתרתי על הכל, על כל הכללים, על כל המוסריות שהייתה בי. חשבתי שאם לא אעשה סקס איתם בפעם הראשונה, הם לא ירצו אותי. חשבתי שאם לא אבצע את כל מה שביקשו ממני במיטה, יעזבו אותי. אפילו היה חולה נפש אחד שרצה ללקק לי את פי הטבעת. מאיפה באים להם הרעיונות האלה לעזאזל?
הוא עוד רצה לנשק אותי אחר כך, הכניס את הלשון שלו לפה שלי ואני חשבתי שאני הולך להקיא. אולי אני תמים, אולי אני טיפש, אבל זה לא העולם שאותו דמיינתי במשך 27 שנה של בדידות.
מה לא עשיתי כדי להיות כמו כולם? מה לא עשיתי כדי להשלים את החסר? איפה לא ביקרתי ? איפה לא הזדיינתי? בסאונות, בגן החשמל, ברכב, אצל כל אידיוט שנטה עימדי חסד באיזה דיסקוטק וכמובן חיפש בעצם את התחת שלי.
אני בכלל לא נהנה מהחדירה, אני לא נהנה מסקס בכלל , עד היום אני לא גומר בכלל , אפילו כשאני מאונן זה נראה לי כל-כך מיותר, כל כך טיפשי ומגעיל.
אפילו הסמים שאני לוקח, המשקאות המשכרים שאני שותה בכמויות לא מצליחים להפוך אותי למי שהייתי רוצה להיות. זה כבר לא יעזור, אני פשוט בן אדם מחוק, פספסתי את הרכבת, פספסתי את החיים שלי!
הסיפור הזה מוקדש לאדם שהכרתי.
כל מה שאני יכול להגיד לך זה שתתחיל לאהוב את עצמך, תתחיל להיות מי שאתה. תמשיך להאמין בקיומה של האהבה ותנסה להשיג אותה בדרכים אחרות. עדיין לא מאוחר וכל החיים לפניך. אולי טיפול פסיכולוגי יעזור לך להגיע לשלמות עם מי שאתה ולמצוא את דרכך האמיתית בחיים.
יוסי
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il