השלב החמישי – פרק ד'

01/01/2015

"אתה חושב שיוגב רציני בקשר לליאורה?" שאל אותי מתי כמה שבועות אחרי ששנת הלימודים התחילה, והיה די ברור לכולם שיוגב מפתח עניין רומנטי בגברת.

"לא יודע, למי אכפת."

"לי, אני לא רוצה שהוא יפגע בה, היא נפגעה כבר מספיק בחיים."

"באמת? מאיפה אתה יודע?"

"התיידדנו קצת, שנינו אוהבים מאוד את עגנון, יכול להיות שנעבד למחזה את אחד הסיפורים הקצרים שלו, בנצי חושב שזה רעיון מצוין."

"יופי, אני מאוד שמח בשביל עגנון, מי פגע בליאורה?"

"גברים כמובן." הביט בי מתי בפליאה, "אני מקווה שיוגב יזהר איתה."

"יזהר? ממה הוא צריך להיזהר?" הפגנתי את בורותי בענייני נשים.

מתי נאנח, ואמר לי שנשים הן לא גברים, הן רואות דברים אחרת, הן רגישות יותר, ויש להן רצונות וצרכים שונים משל גברים.

"שמעתי על זה, מה לדעתך ליאורה צריכה?"

"תינוק." אמר מתי, "ורצוי גם זוגיות, אבל בעיקר תינוק, ואני לא חושב שיוגב מבין את זה."

"בת כמה היא לדעתך?" שאלתי.

"בת שלושים פלוס."

"לדעתי היא יותר בת ארבעים מינוס." אמרתי, קצת בחוסר טאקט, ומיד התנצלתי, והוספתי שיוגב בערך באותו גיל, ושאני לא רואה שום סיבה לכך שהם לא יתחברו זה לזו ויחיו באושר.

"נחיה ונראה." אמר מתי במסתוריות, ופנה לבדוק את ערמת העבודות שנערמה לפניו.

למרות מראהו העדין וקולו הרך הוא הצליח להשתלט על הכיתות הפרועות ביותר, איכשהו עלה בידו לכשף את תלמידיו ולגרום להם להקשיב לו, להתעניין בשיעורים שלו, ואפילו לקרוא ספרים.

"הוא ממש בסדר, המתי הזה." העיר בנצי שהצטיין בביקורתיות עוקצנית, והיה קמצן בשבחים. "צריך למצוא לו שידוך, חבל שבחור נחמד כזה יישן באלכסון."

"גם אני ישן באלכסון." הזכרתי לו.

"כן, בדיוק." גיחך בנצי, ונעץ בי מבט רב משמעות.

"מצטער בנצי, אנחנו חברים, ואנחנו מחבבים זה את זה ומסתדרים מצוין, אבל אני ומתי… לא, זה לא ילך."

"כן, תיארתי לעצמי." אמר בנצי, "חבל… תגיד, מה עם האקס שלך, מה שלומו?"

"מת." אמרתי, קצת ברשעות, כי ידעתי שהוא מתכוון לשביט, ולא התחשק לי לדבר עליו.

בנצי נאנח, וביקש ממני לא להיות חמור.

"יש לי הרבה אקסים בנצי, למי אתה מתכוון?"

"לא לסלאבה, אני יודע שהוא תפוס חזק. אני מתכוון לקודם, למיתולוגי."

"שביט." החמצתי פנים.

"כן, שביט, מה איתו?"

"בסדר אני מתאר לעצמי, למה אתה שואל?"

"מתי דברת איתו לאחרונה?"

"לפני יותר משנה, הוא התקשר אלי אחרי שהרשקו מת לשאול מה שלומי ואיך אני מרגיש, ומאז לא שמעתי ממנו. איך אתה יודע עליו בכלל?"

"סלאבה סיפר לי, אולי תזמין אותו לביקור?"

"למה?"

"כי הוא במצב לא טוב."

"מה קרה לו?"

"אם לא תתקשר לא תדע." אמר בנצי, ופרח לדרכו, משאיר אותי לתהות על פשר דבריו.

תשאל את סלאבה הפציר בי אלטר שתמיד הייתה לו חולשה קלה לשביט.

לא בא לי, התנגדתי, ויצאתי להוציא את הזבל. בדרך חזרה פגשתי את סלאבה שטייל עם הכלב שלו, "שמעת מה קרה לשביט?"

"לא, מה?"

"הוא במצב לא טוב פלורי, אני מודאג בגללו, אולי נזמין אותו לנוח פה קצת."

"זו פנימייה, לא בית הבראה, מה יש לו?"

"קיבל תשובה חיובית." אמר סלאבה בקול קודר, "הדביל הזה, עד שהוא לא התחיל להרגיש לא טוב הוא לא הלך להיבדק. היו צריכים לאשפז אותו, ועכשיו הוא על הפנים, נפשית אני מתכוון, פיזית הוא די בסדר, ירד קצת במשקל, ככה הוא אמר, אבל הוא לוקח תרופות והרופא אומר שהוא יחיה עד מאה ועשרים רק שאין לו חשק לחיות, הוא מדוכא, מדבר על התאבדות, אני מאוד מודאג."

"אז תזמין אותו אליך, תטפל בו, היה לי מספיק ודי ממנו."

"אני לא יכול פלורי, אתה יודע איך ניר, אבל אתה לבד ו… גם הוא עזר לך אחרי שעזבתי, אתה חייב לו פלורי."

"נו, טוב, בסדר." העוויתי את פני בחוסר רצון, "אני אתקשר, אבל אני בטוח שהוא לא ירצה לעזוב את העיר, הוא תמיד אמר שנווה אלונים זה חור בסוף העולם."

חזרתי הביתה והתקשרתי לשביט שענה מיד, צועק הלו להוט לתוך השפופרת, זה היה מאוד לא אופייני לשביט, מלך המסננים.

"פלורי, זה אתה? מה שלומך? איך אתה מרגיש? המון זמן לא התראינו." השתפך ברגשנות שהדאיגה אותי מאוד.

"אני בסדר גמור, מתגעגע אליך קצת, מתי רואים אותך?"

הוא שתק רגע ואז שאל אם סלאבה דיבר איתי.

"כן, שמעתי שאתה חיובי, זה נכון?"

"כן, לצערי, והכל באשמתי." הדהים אותי שביט, הוא תמיד היה אמן בהתחמקות מאחריות – להודות שהוא אשם היה כל כך לא הסגנון שלו.

"אתה יכול לקחת כמה ימי חופש לבקר אותי?"

"בטח." הוא ענה במין עליצות מוזרה של כלאחר ייאוש, "אני יכול לקחת כמה ימי חופש שבא לי, אחרי שהתאשפזתי איבדתי את העבודה, ובמצב שלי אין לי סיכוי למצוא משהו חדש."

שביט, על כל חסרונותיו כבן זוג, היה מתכנת מזהיר, איך זה יכול להיות שהוא מובטל?

"חשבת לעשות הסבה מקצועית ולהיות מורה?"

"בשביל מה? איזה בית ספר יסכים להעסיק חולה איידס?"

"נווה אלונים, וחוץ מזה אתה לא חולה איידס, אתה נשא hiv זה לא אותו דבר."

"כן, תנסה לספר את זה לחברים שלי." אמר שביט בקול מריר.

"שביט, לא מתאים לך לרחם על עצמך, קדימה, תארוז את עצמך, ובוא לפה." פקדתי עליו, ולמרבה תימהוני הוא הסכים, ויומיים אחר כך התייצב בנווה אלונים, אוחז מזוודה קטנה בידו.

ברגע הראשון בקושי הכרתי אותו, שביט היפה והחסון איבד משקל, והשרירים החזקים שהתהדר בהם הידלדלו, פניו שרזו הפכו מבוגרות ומקומטות יותר, ובשערו הסתמנו מפרצים עמוקים. פתאום הוא נראה בגילו האמיתי. נדהמתי כל כך למראהו עד שאיבדתי את נימוסי הטובים. "אני לא מאמין, תראה איך אתה נראה!" קראתי ולתדהמתי חשתי כלפיו רחמים, ואפילו מעט רוך, וכל רגשות הטינה והמרירות שהיו בי כלפיו נגוזו.

"שתוק חתיכת דביל." נזף בי אלטר, אבל המילים כבר נזרקו לאוויר ואי אפשר היה להשיבן.

"אני יודע, אני נראה על הפנים." התנצל שביט בשפלות רוח שהחרידה אותי, "הייתי חולה מאוד." הסביר, ונראה מבויש, "אתה דווקא נראה לא רע פלורי."

"תודה." חייכתי בנימוס, וחיבקתי אותו, מבטיח לו שנטפל בו יפה ובקרוב הוא יחזור לעצמו. שיקרתי ושנינו ידענו את זה אבל מה עוד יכולתי להגיד?

עשיתי איתו טיול בנווה אלונים, הראיתי לו את מעבדת המחשבים שלנו, סיפרתי לו על העבודה שלי, ועל האתגר שיש בהתמודדות עם ילדים בגיל ההתבגרות, וכמה סיפוק נותנת לי העבודה כמורה, למרות שהשכר לא משהו.

שביט הקשיב בשקט, מחייך ומהנהן, ושאל אם לא משעמם לי לגור במקום כל כך מרוחק ושקט. "מה שקט? אין פה רגע שקט, כל הזמן קורה משהו חדש, עם הילדים האלה אין אף רגע דל." הצהרתי, ובדיוק אז נפתחה הדלת ומתי נכנס. הצגתי אותם אחד בפני השני ושמחתי לראות שהם מצאו מיד עניין זה בזה. אכלנו יחד ארוחת ערב טובה, צפינו קצת בטלוויזיה, ואחרי החדשות שביט התנצל, אמר שהוא נורא עייף, והלך לישון בחדר שהקצנו לו. מיד אחרי שהוא סגר את הדלת הסתער עלי מתי בדרישה לאינפורמציה מפורטת. סיפרתי לו את האמת בלי להסתיר כלום, והופתעתי לראות שהוא לא נרתע.

"הוא מוצא חן בעיניך מתי? באמת?"

"כן, מאוד, לדעתי הוא מדהים, מה קורה ביניכם?"

"כלום, מה שהיה נגמר מזמן."

"אתה בטוח?" חקר מתי, "זאת אומרת אם אני והוא…"

"חופשי, אבל עד כמה שאני מכיר אותו הוא לא אחד שבנוי לזוגיות, מונוגאמיות בשבילו זו כן מילה גסה."

"אולי הוא השתנה מאז שהוא נעשה חיובי?"

"לא הייתי בונה על זה, אבל הכל יכול להיות, שיהיה לך בהצלחה מתי."

"תודה." חייך מתי, ודילג, עליז כמו שלא ראיתי אותו מזמן, לחדר השינה שלו, הסמוך לזה של האורח שלנו.

הגעתי למשרדה של שרון במטרה לשוחח איתה על שביט ולברר אם יש מצב שהוא יקבל משרה חלקית בנווה אלונים. בימים כתיקונם לא הייתי מעלה בדעתי להעלות אפשרות כזו, שביט עובד כמורה, חי מחוץ לתל אביב, תקוע במקום הנידח והכפרי הזה בין המון בני נוער מבולבלים ומנסה להכניס בינה בראשיהם? רעיון מופרך ביותר, אפילו הזוי, אבל הזמנים משתנים, דברים שהיו פעם מובנים מאליהם לא נשארים כאלה, והזמן, כמו חולות נודדים, סוחף אותנו לעבר…

אולי די? כבר חטפתי כאב ראש מהקשקשת הזו, מספיק כבר להיות פתטי כזה פלורי, למה שלא תגיד ישר את האמת?

איזה אמת?

האמת האמיתית פלוריאן, תודה שאתה פוחד לספר לשרון ששביט נשא, ושמפחיד אותך לראות איך הוא הדרדר.

הדרדר, נו באמת, הוא קצת ירוד, אבל…

הוא מאוד ירוד, וספק אם הוא ישתפר. שביט ומתי? הלווווו? ניד אי סיי מור?

אלטר, זה שאתה מנסה לדבר אנגלית זה פשוט… זה מגוחך אפילו יותר מהפפיון הדבילי שאתה לובש, שלא לדבר על זה שאין לך שום סיבה ללכלך על מתי, הוא בחור מקסים, הגון טוב לב ו…

ונראה כמו הצרות שלי, אם שביט לא היה נשא הוא לא היה רואה אותו ממטר, זה שהוא סופר אותו אומר הכל.

שטויות, זה אומר סך הכל שאין טוב בלי רע, כנראה שזה מה ששביט היה צריך – בעיטה רצינית בתחת שתגרום לו להיות פחות שטחי וחרמן ויותר בן אדם.

או שלא, גיחך אלטר בחוצפה.

מה לא, אתה לא רואה באיזה מצב הוא?

כן, אבל בני אדם, כידוע לך, לא משתנים כל כך מהר, בטח לא בגילו של שביט, ומה אם אחרי שהוא ירגיש יותר טוב הוא יחזור להיות אותו חרא? מה יהיה עם מתי אז?

לא יודע, נחצה את הגשר כשנגיע אליו, אם זה יקרה בכלל.

בטח שזה יקרה, ולכן, לדעתי, אתה צריך לדבר עם מתי ולהזהיר אותו.

לא רוצה, זה רעיון אידיוטי, שום דבר טוב לא יצא מזה.

ידעתי, למה שלא תודה שאתה פשוט פחדן.

תשמע אלטר… התרגזתי, והתכוננתי לתת לו מנה הגונה שתחזיר אותו למוטב, אבל בינתיים הגעתי למשרדה של שרון ומצאתי שם בוקה ומבולקה. שרון דיברה בבת אחת בטלפון ובנייד, צעקה פקודות לכאן ולשם, התרגשה והתעצבנה, ובנצי ויובל שהסתובבו סביבה אובדי עצות ונרגשים לא הועילו במאומה.

"מה קורה פה?" שאלתי, נדהם, וכולם הסתובבו אלי וניסו להסביר, מדברים בבת אחת. כמובן שלא הבנתי כלום חוץ מזה שמישהו ברח, ומישהו חולה, והמצב פשוט נוראי, ואוי ואבוי. אפילו יובל שבדרך כלל שומר על קור רוח איבד את עשתונותיו ונראה מבולבל.

"די!" צעקתי, "אני לא מבין כלום, תפסיקו לדבר בבת אחת, תשתקו כבר ושמישהו יסביר לי סוף סוף מה קרה!"

"אני אסביר." אמרה ליאורה שהגיחה פתאום מהשירותים, אפה אדום, נפוח ומבריק, עיניה מרוחות באיפור ושערה פרוע.

"מה קרה? את חולה?" נבהלתי.

היא חייכה חיוך טראגי שהפחיד אותי, "לא, אני בריאה לגמרי." אמרה ופרצה בבכי.

"נו די, די, הוא לא שווה את זה." נחפז בנצי לחבק אותה וליטף את גבה בניסיון מגושם לנחם אותה.

"מי? מה קרה?" ניסיתי להבין מה התרחש.

"יוגב ברח." הסבירה שרון וסגרה את הטלפון, "ובגלל שצרות באות בצרורות גם פרוספר הטבח איננו."

"איננו? למה את מתכוונת? הוא לא…"

"לא, הוא לא מת, אבל הוא קם בבוקר ולא הצליח לצאת מהמיטה. דיברתי כרגע עם אחותו, יש לו פריצת דיסק חמורה, הוא במיון עכשיו וכנראה שינתחו אותו עוד השבוע."

"אוי ואבוי, איך זה קרה?"

"הטיפש הזה… נדלק על איזה… איזה כוסון." שרון גלגלה עיניים בסלידה לפני שהמשיכה לפרט את מהלך העניינים, "הלך לחדר כושר להרשים אותו וגמר את הגב שלו. גברים, איזה אידיוטים." סיכמה את הדיווח בתיעוב.

"אבל הוא יבריא, לא?"

"אולי, לא יודעת. נכון לעכשיו הוא מנוטרל, ולנו אין טבח, ובגלל שיוגב השפן נבהל מליאורה וברח גם מורה לשל"ח אין לנו."

"נבהל מליאורה?" הבטתי מופתע בליאורה – אישה קטנת קומה ששקלה בקושי שישים ק"ג ולא נראתה כאילו היא יכולה להזיק אפילו לזבוב. "למה, מה עשית לו?"

"הצעתי לו לעשות איתי ילד." הסבירה ליאורה, ובכייה התחלף בצחוק היסטרי,

"ובגלל זה הוא ברח, למה הוא לא היה יכול להגיד פשוט לא?"

"כי הוא חתיכת זבל!" הכריזה שרון, "מסתבר שיש לו כבר חמישה ילדים משלוש נשים שונות, והוא לא טרח להתגרש מהשנייה לפני שהתחתן עם השלישית… גברים, נו…" שרון הניפה את ידה בתנועת ביטול, וסקרה בשאט נפש את אוסף הגברים שעמדו סביבה, מבוישים.

תגיד, שביט לא עשה פעם תואר ראשון בידיעת הארץ? דחק פתאום אלטר מרפק בצלעותיי

"מה בדיוק צריך לעשות כדי להיות מורה של"ח?" שאלתי, "תואר ראשון בידיעת הארץ מספיק?"

"כן, למה? יש לך אחד כזה?"

"לא, אבל לאורח שלי יש, והוא מובטל אז אולי…"

"נרקיס נוימן!" קמה שרון ממקומה, נעמדה מולי והניחה את כפות ידיה על כתפי, "כבר סיפרתי לך כמה אני אוהבת אותך?" שתלה נשיקה מפתיעה על מצחי.

"אבל עוד לא שאלתי אותו, יכול להיות שהוא לא יסכים."

"הוא יסכים, הוא חייב להסכים." פסקה שרון, "נציע לו הצעה שאי אפשר לסרב לה." הכריזה בבת צחוק מפחידה של סנדק שהכל נעשה בדברו.

"יופי, אז יש לנו מורה לשל"ח, אבל מה זה יעזור אם לא יהיה לנו מה לאכול? אם אין קמח אין תורה." השבית יובל את השמחה.

"נוכל לנסות לבשל לבד." הציע בנצי באופטימיות.

"מי, אנחנו?" נבהל יובל, "אבל בנצי…" ואז צלצל הטלפון ושרון עטה עליו, פלטה כמה צרורות של כן, וכמובן, ואין בעיות, הוסיפה תודה וסגרה, ואחר כך השליכה לעברי את מפתחות מכוניתה, "סע מיד ללב המפרץ, ותאסוף מתחנת הרכבת את הטבח החדש שלנו." פקדה עלי.

"מי, אני? אבל… מי זה, איך קוראים לו, איך הוא נראה?"

"מאין לי לדעת איך הוא נראה? למי אכפת? שמו זכי בן משה, עם שם כזה אני אתפלא מאוד אם הוא יהיה בלונדיני כחול עיניים."

"אבל… איך אני אכיר אותו?"

"הוא יחכה לך בשער שפונה למרכזית המפרץ, הוא בן שלושים ושמונה, ובטח יהיה לו תרמיל או מזוודה, ואולי גם וגם, אני סומכת עליך שתאתר אותו, קדימה, זוז. הרכבת שלו כבר יצאה מתל אביב."

"אולי תתני לו את מספר הנייד של הטבח החדש שלנו?" הציע יובל בתבונה.

"יובל, מה הייתי עושה בלעדיך." נאנחה שרון, שוכחת כמה השמיצה רק לפני דקה את כל המין הגברי, נתנה לי פתק עם מספר הנייד של זכי בן משה והאיצה בי לצאת מיד לדרך.

בדרך ללב המפרץ תפסתי את מתי בטלפון, סיפרתי לו את כל עלילותיי, וביקשתי ממנו לבשר לשביט על העבודה החדשה שסידרתי לו, ואחר כך ללכת לנחם את ליאורה האומללה. "אני אטפל בכל, אל תדאג יאני, בהצלחה עם הטבח החדש."

"תודה, מתי, ידעתי שאני יכול לסמוך עליך."

 

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il