השמים נופלים – פרק ב'

19/06/2014

תקשיב ותקשיב לי טוב

"אבא!"
אבא פתח זרועותיו ועטף אותי, מחבק אותי חזק-חזק. דמעות מציפות את עיני ואני נאבק לא להתייפח על כתפו. אבא הוא לא איש מחבק. הוא תמיד יהיה שם בשבילי, אבל הוא לא גבר של "פוצי קוצי. תמיד יטה אוזן, תמיד יתמוך, תמיד יביט בעיניים חכמות וחמות. אבל חיבוק… מעט מאד.
"אתם כבר יודעים?" שאלתי בלחש.
"כן. אימא ראתה אותו אתמול הולך מחובק ו… אפילו התנשק, עם בחור זר ברחוב המייסדים במושבה. הבנו שנפרדתם." ליבי נצבט בכאב. וגם מקנאה. יניב מעולם לא הסכים להתהלך מחובק איתי במושבה. בעצם, גם לא בתל אביב… ולהתנשק ברחוב? לא בא בחשבון!
אבא הרחיק את פני מכתפו והביט בי במבט דואג ואוהב. "איך אתה מרגיש?" נשמתי עמוק.
"שהשמים נופלים… לא יודע. המכתב… הוא… ראיתי רק הבוקר. ולא נפרדנו. הוא… פשוט הסתלק." נפלט מפי בליל מילים.
אבא שתק ואסף אותי שוב אל כתפו, מאמץ אותי אליו חזק.
"בוא נאכל, אבא. חזרתי מהשוק. אכין לנו סלט."
"נשמע מפתה…" אבא הצטחק והמשיך: "אבל אימא הורתה עלי להביא אותך הביתה."
דמעות הציפו את עיני.
"זה לא רעיון טוב אבא. אני צריך קצת שקט, ואני צריך לחזור מחר לעבודה. הדבר האחרון שאני צריך עכשיו זה שירחמו עלי. אני צריך לחזור לשגרה כמה שיותר מהר. הוא הנהן, מבין לליבי. "גש להתקלח, אני אכין סלט." הוא נישק אותי על לחיי, ושיחרר אותי מחיבוקו.
אבא ניגש והתחיל לשלוף ולשטוף את הירקות, וכשיצאתי מהמקלחת קערת הסלט הייתה כבר עמוסה בסלט נהדר. אבא סחט לימון בידיו החזקות. הוא כבר ערך את השולחן ומזג לימונדה שהספיק להכין מלימונים ומחופן עלי נענע שקצץ והשליכם לקנקן. הבטתי בו, בכתפיו החסונות ובתנועותיו היעילות, מרגיש שהמועקה הכבדה נדחקת לה לפינות מרוחקות בלב. שוב עלו דמעות בעיני. ניגשתי אליו וחיבקתי אותו מאחור. אבא חזק כמו שור. יש לו שרירים שלא נוצרו בחדר כושר. הם נוצרו מעמל מפרך במשק המשפחתי. גם בגילו גופו החזק חסר כרס, ראשו מכוסה בשפע תלתלים שרק מעט שיבה זרקה בם. בניגוד גמור לגופו החסון יש לו נשמה של ציפור. הוא שומע מוזיקה קלאסית, קורא המון ספרים, ואוהב לטייל ברגל, במסעות עם תרמיל על הגב. הוא סחב את אימא לשביל ישראל והם טיילו ביחד במשך חודש וחצי בלי הפסקה. אבא מתבייש לדבר כשבאים חברים ושותק המון, אבל כשהוא במקלחת, הוא שר בקול טנור עמוק וחזק, מרעיד את הקירות ואת הלב. הוא היה קצין קרבי קשוח, אבל מזיל דמעה מספר עצוב. אבא של ניגודים, אבא מדהים… הכי מדהים!
חיבקתי אותו חזק יותר. "כיף שבאת אבא. אני מרגיש הרבה יותר טוב."
"אתה בטוח שאתה לא רוצה לחזור איתי הביתה לכמה ימים? לפחות עד שאימא תגמור להפציץ אותך בפינוקים שלה?"
"לא, אבא. אני צריך להתמודד עם זה בעצמי ועדיף כמה שיותר מהר."
התיישבנו לאכול.
"גלי, הייתם יחד עוד מימי הסיר, תמיד ביחד. כל הדרך כחברים וכבני זוג. אולי זו הזדמנות להכיר… מישהו… חבר… או חברים חדשים." הפר אבא את השתיקה, מביט בריכוז בסלט ולא בי. הוא כל כך ביישן. אני יודע כמה קשה לו לדבר על דברים כאלה.
"משונה שאתה אומר את זה אבא. זה מה שיניב כתב. אבל אבא, גם אתה ואימא הכרתם עוד בגן ועברתם את כל הדרך ביחד. הייתי בטוח שעם יניב זה יהיה בדיוק כך. אז אתה מבין, כשפתאום יש ריקנות כזו, אי אפשר למלא אותה סתם כך. צריך לעבור זמן…"
אבא הנהן בהבנה ושתק.
ההורים שלי באמת מיוחדים. הם תמיד היו שם בשבילי, מעולם לא שמעתי אותם מתווכחים. מקסימום החלפת מבטים או רמיזה במבט שמשמעותו, "לא ליד הילדים." כשיצאתי בפניהם מהארון וסיפרתי להם שיניב ואני זוג, אבא שתק, כהרגלו, התבונן מהורהר בנקודה מרוחקת מבעד לחלון, מעבר לעץ הפקאן הגדול בחצר. אימא הביטה בי, דמעה בודדת נשרה על לחיה. ואז בתנועה נחושה היא ניגבה אותה, פרשה זרועותיה וחיבקה אותי, מנשקת אותי ואומרת שזה בסדר ושיהיה בסדר ושהם אוהבים אותי וש… ואבא? אבא ישב ושתק, ממשיך להביט באותה נקודה מרוחקת מבעד לחלון.
ליבי צנח, מתמלא בחשש שאני מאכזב אותו, את בנו יחידו. רואה סרטים שחורים בדמיוני.
ואז הוא קם, משך אותי מאימא וליטף את ראשי.
ניסיתי לפענח את מבטו. עיניו האדימו ודמעות נצצו על ריסיו. הוא נשם עמוק ואמר לי כשהוא מביט היישר בעיני, "גל, אתה הבן שלנו ואנחנו אוהבים אותך. אני אמור להיות מופתע, אבל אני לא. איפשהו הרגשתי תמיד שאתה… רגיש יותר… מיוחד יותר, ו… תדע ש… שאני מאד גאה בך ושאני מאד אוהב אותך. אני שמח שבאת ושיתפת אותנו. אני בטוח שאתה בוגר וחשבת על הכול עד שהחלטת ובחרת. אתה אמיץ."
זהו. השיבר נפתח ודמעות זלגו על לחיי. אבא אימץ אותי אליו, טופח על כתפי. אימא חייכה מבעד דמעותיה. "זה בדיוק הזמן הכי מתאים לגלידה!" אמרה אימא, המוכרת בכל המושבה כאלופת הגלידות, אותן היא מכינה בעצמה במכונת הגלידה הישנה שלה. גלידות שוקולד בדיוק כמו שסבתא הייתה מכינה בבית ברומא – כהה, קרמית ושוקולדית מאין כמותה. אבל תמיד הכינה גם טעמים אחרים גלידות מהפסיפלורה המשתרגת לאורך אורך הגדר, או מהמנגו המתוק שמאחורי הבית, או מלימונים. זה לא משהו שאפשר בכלל להשוות למוצרים המכונים "גלידה" שנמכרים בחנויות.
ההורים של יניב לא קיבלו את העניין בקלות. הם היו חברים קרובים של הורי, ולקח להורי זמן ממושך לרכך את ההתנגדות שלהם לכל הסיפור ולשכנעם לקבל את בנם כפי שהוא. תמיד הייתה לי תחושה שהם מאשימים אותי (למרות שהם מעולם לא אמרו את זה בגלוי) שגרמתי לבנם להיות הומו. במשך תקופה ארוכה יניב נמנע מלהגיע לביתם שהיה בסך הכל מרחק בתים אחדים במעלה הרחוב שלנו, והעדיף לשהות עימי אצל הורי.
הטלפון הנייד שלי, שהיה מונח על השולחן צלצל.
שלחתי לעברו מבט. שמו של דרור שב והבהב על המסך.
"אתה לא עונה?"
"לבוגד הזה? אחרי שלקח ממני את יניב?" שילך להז…" ועצרתי את עצמי, נזכר בבהלה שאני מדבר עם אבא.
הוא הצטחק… "נו, באמת גל. אפילו אני משתמש במילה הזו כשאימא לא בסביבה."
"לא יכול להיות! אבל אף פעם לא שמענו אותך מקלל או… באמת? חשבתי שאתה בכלל לא מכיר את המילה הזו!"
הצלצול נפסק. המשכנו לאכול בשתיקה, ואז הטלפון צלצל שוב. מספר חסוי.
היססתי. כשמתקשרים אלי מהעבודה, המספר תמיד מופיע כחסוי. אני חייב לענות. הרמתי את הטלפון.
"גל, זה דרור. אני חייב ל…"
"חתיכת שמוק אפס מאופס. תקשיב ותקשיב לי טוב. תמחק את המספר הזה ושלא תעז להתקשר אלי אף פעם. "
פניו של אבא הסמיקו.
"גל תקשיב…" דרור ניסה שוב.
"לא ברור?!" שאגתי וניתקתי את השיחה.
"אני… מצטער אבא."
אבא לקח את ידי והניחה על לחיו. הוא חייך… נישק את ידי ואחר כך מזג לי לימונדה.
סיימנו לאכול, אבא התעקש כהרגלו לשטוף כלים.
אחר כך טחנתי פולי קפה והכנתי לנו קפה במקינטה על הגז, ככה תמיד שותים אצלנו קפה בבית. כשרחשי הבעבוע התגברו וניחוח הקפה התפשט בדירה, הורדתי את המקניטה מהכיריים ומזגתי לספלונים. אספרסו כפול לאבא, בלי סוכר. אספרסו קצר לי, עם טיפות אחדות של חלב.
אימא התקשרה לנייד של אבא. הוא ענה בקצרה, מרגיע אותה.
אחרי שהשיחה עם אימא הסתיימה, אבא לגם את שאריות הקפה ואמר, "טוב, אם אתה כבר בחופש, אולי נצא קצת?"
עם אבא אף פעם לא משעמם. הוא מכיר את הארץ ושביליה, מכיר פינות חמד בכל מקום ואפילו טיול רגלי בתל אביב הופך איתו לבילוי קסום.
"לאן?"
"בוא… " הוא חייך. נטל את מפתחותיו ויצאנו. הוא החנה את רכבו בחניון קטן במחיר יקר להחריד אפילו במונחים תל אביביים. "הסתובבתי שעה ולא מצאתי חניה. בסוף נשברתי." התנצל.
אבא נהג בבטחה. מוזיקה נפלאה ושירה מדהימה התנגנה לה באוטו, עוטפת אותנו בקסמה.
"מה המוזיקה הנפלאה הזו?"
"לורנה מקניט… זמרת קנדית ששרה בעיקר מוזיקה קלטית. נכון שהיא נפלאה?"
אבא נהג מחוץ לעיר, פונה דרומה לעבר גבעות כורכר.
הוא החנה את האוטו. "יאללה, בוא!"
טיפסנו בשביל הקצר, הגבעות מלאות בפריחה של כלניות ואירוס הארגמן, שצמח כמו לפידים סגולים, שיחי רותם ממתיקים את האוויר וזמזום חרקים. השתרענו לנו מתחת לאחד הרתמים, שיכורים מהריח הנפלא. עצמתי עיניים שואף לתוכי את הריח המיוחד כשפתאום זיכרון מאחד הניווטים הליליים עם יניב בשירות הצבאי. ליל ירח, התיישבנו מתחת לרותם ואהבנו. דמעה החלה זולגת על עיני. הריח הנפלא הפך למשהו בלתי נסבל. אבא הרגיש בשינוי שחל בי ומיד הושיט זרועו, משך ואימץ אותי אליו. משעין אותי על חזו, מחזק אותי בלי מלים. הריח המתקתק שב לעטוף אותי.
אחרי זמן מה, התרוממנו וחזרנו למקום בו החנינו את הרכב.
אבא הניע את המכונית. "גל, אני יודע שאתה מסוגל לעבור את זה. אבל בכל זאת… אם תסכים אני ממש אשמח להישאר לישון אצלך. כל כך כיף לי לבלות איתך ו…אתה לא צריך להיות לבד עכשיו."
"אבא תודה. באמת. גם אני נהנה להיות איתך. אני לא חושב שלאיזשהו חבר שלי יש אבא מיוחד כמוך. הכי רגיש והכי נהדר ואתה ואימא הורים מדהימים. אני יודע שאתם מודאגים בגללי, אבל אני אהיה בסדר. באמת… בבקשה אל תדאגו. אתה יכול לחזור הביתה. מחר אני עובד וזה מה שאני צריך עכשיו, לחזור לשגרה ולהתמודד לבד.
אבא הנהן והמשיך לנהוג בשתיקה. שלחתי זרועי וחיבקתי את צווארו. מיד התחלף המבט הדואג שלו בחיוך.
אבא נסע, נותרתי לבד. כל כך מוזר, המיטה הענקית הזו. מתקשה להירדם. מקשיב לקולות העיר, מפעיל את תקליטור שאבא השאיר לי. עוצם עיניים ונסחף עם המוזיקה הנעימה.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il