השמים נופלים – פרק ה'

10/07/2014

יש לך מישהו?

פתחתי בסערה את הדלת, מת להתנפל על יניב. הוא זינק מהכיסא ונעמד על רגליו בפינת האוכל. עיניו נפוחות מדמעות.
המראה הזה קשה לי. בכל זאת, זה יניב, שהיה החבר הכי טוב שלי עוד מימי הפעוטון, שהיה האהוב שלי, שעשה איתי את כל השרות הקרבי בשטחים, שחי איתי, למד איתי ואהב אותי. אני לא יכול להרים עליו יד ולהכותו כשהוא בוכה כך. זה מתסכל ומעצבן אותי עוד יותר.
"יניב. באמת לך כבר מפה. אני טס מחר לחו"ל ואין טעם שתיכפה את עצמך עלי. בחייך, עשה לי טובה ולך מפה. זה קשה גם לי. לקח לי המון זמן עד שהצלחתי להתגבר על הפרידה ממך ו… בבקשה, אני לא רוצה להחיות את כל זה מחדש. אני מבקש שתלך."
"לא הולך עד שאתה לא אומר לי שאתה סולח לי ושיום אחד נוכל לדבר ולחזור להיות לפחות חברים." אמר בקול רועד.
עצמתי עיני וקפצתי אגרופים. בכל זאת יש לו ביצים…
"אתה חתיכת אגואיסט! אתה חושב רק על עצמך ועל מה שאתה מרגיש. לא אכפת לך בכלל ממני. אני לא חושב שיש כאן עניין לסליחה כלשהי ואני לא מרגיש שיש על מה לסלוח. אתה עשית מה שהרגשת שנכון לך. לא לי. זה לא אני שצריך לסלוח לך. זה אתה שצריך לסלוח לעצמך."
"אני לא מסוגל…" הוא לחש.
"יניב, אתה מכאיב לי ומכאיב גם לעצמך בכל המצב הזה. לקח לי המון זמן להתרגל ל… וזהו. אני לא מרגיש שזה טוב שנהיה שוב חברים עכשיו. אני לא כועס על מה שעשית, או יותר נכון על הדרך שבה עשית. עבר כבר מספיק זמן ואני לומד לחיות בלעדיך ואחרי כל השנים האלה תאמין לי שזה היה… ממש לא פשוט. אבל למדתי שאני יכול לחיות בלעדיך ואני במקום אחר עכשיו. בבקשה לך. זה מעצבן אותי שאתה לא הולך."
"יש לך מישהו?" הוא מתעלם לגמרי ממה שאני אומר. זה מרתיח.
"להזכירך, העפת אותי מהחיים שלך לא רק כבן זוגך אלא גם כחבר, 'החבר הכי טוב שלך', כמו שתמיד נהגת להגיד. אבל עכשיו זה כבר לא עניינך אם יש לי או אין לי מישהו. את זה אני רוצה לחלוק עם חבר אמיתי. אני לא מרגיש עכשיו שאני רוצה שנהיה שוב חברים. אתה צריך ללמוד לקבל שגם לי יש דעה ורצונות משלי ואחרי שסילקת אותי מחייך, אתה לא יכול לבוא עכשיו לכפות את עצמך ואת רצונך עלי. זה מאד מקומם וההתעקשות שלך גורמת לי לכעוס ולהתעצבן עליך יותר ויותר. אני כיבדתי את רצונך אחרי ש… ש… שקראתי את המכתב שהשארת… היה לי ברור שאתה רוצה להתנתק. לא הופעתי אצלך בדירה, לא הלכתי לשבור לדרור את העצמות למרות שתאמין לי שגם לגביך היו תכניות לשבור לך את העצמות. הבנתי שרצית להתנתק לגמרי ולא להיות איתי בקשר. למרות שלקח לי המון זמן ליישם את זה אבל בסוף הצלחתי להדחיק אותך החוצה ולהעיף אותך מהלב שלי. אתה חייב ללמוד להפסיק להיות אגואיסט ולהיות קשוב למה שאחרים מרגישים ולא רק למה שאתה מרגיש. לך עכשיו!" פתחתי את הדלת לרווחה כדי שילך.
"אני מבין…" אמר בקול שבור. "אבל גל, בקשה אחת ואחרונה. לפחות תן לי להיפרד ממך בחיבוק. כמו שהייתי צריך לעשות אז והייתי עיוור וטיפש מידי מכדי לחשוב על זה. אחר כך אניח לך." דמעות זלגו על לחייו.
לא היה לי קל באותו רגע. אני מת על חיבוקים ומאד אוהב להתחבק עם כולם. ופעם הכי הכי הכי בעולם אהבתי את החיבוקים של יניב. אבל עכשיו זה לא מרגיש לי טוב. לא מרגיש לי מהלב ולא בא לי לחבק אותו. בדיוק להיפך. זה מרגיש לי מאולץ, מתוך אונס. אני לא רוצה אותו כאן, בדירתי, לא רוצה להתחבק איתו, לא רוצה לדבר איתו. הוא מאלץ אותי להיכנע לרצונו בניגוד להרגשתי וזה לא הוגן ומרתיח מאד. אבל למראה דמעותיו הבנתי שאולי אני בכל זאת חייב לעשות את זה בשבילו כדי שהוא יתחיל לסלוח לעצמו ויותר מזה שכבר יניח לי ויסתלק סוף-סוף. ראבאק. אני צריך לטוס לפנות בוקר…
הרמתי זרועותיי וחיבקתי אותו בלי רצון ובלי חשק.
הוא נתלה עלי כמו שטובע נאחז במצוף. מתייפח ובוכה, מגמגם סליחה וממלמל שהוא היה כל כך מטומטם שזרק משהו כל כך יפה וכמה הוא מתגעגע… ושאני אהבת חייו, ושהחברות שלנו כל כך חסרה לו וש… נתתי לו לשחרר מעט ואמנם אחזתי בו, אבל זה לא הפך לחיבוק מכל הלב. זה יותר חיבוק מחוסר ברירה. וזה עוד יותר עיצבן אותי. שוב הוא לא מתחשב כלל במה שאני מרגיש.
באיזשהו שלב הוא הרגיש בזה, והחל לשחרר אותי מחיבוקו, מושך באפו ומנגב דמעותיו בגב ידו.
"תודה…" לחש ופנה אל הדלת בכתפיים שמוטות. הוא יצא וסגר באיטיות את הדלת אחריו.
התמוטטתי על הרצפה, נשען על הקיר, אוסף את ברכי אל חזי. מת לבכות אבל לא יכול. מת לכעוס אבל לא יכול. האם נוכל לחזור להיות זוג אי פעם? אני לא חושב. לא מרגיש שאני רוצה. ידידות? הפצעים עדיין לא הגלידו. בטח שלא כעת. אולי יום אחד.
אחרי זמן מה התרוממתי. הרגשתי רעב. לא אכלתי דבר מהצהרים. פתחתי את המקרר והוצאתי ירקות וגבינה לבנה, דחפתי שתי פרוסות לחם מלא לטוסטר, חתכתי את הירקות ופשוט טבלתי את הירקות בגבינה וטרפתי עם הטוסטים מרוחים בפסטו. קינחתי ביוגורט ובקצת גלידה של אימא שהבאתי מהבית. אחר כך ארזתי את המזוודה הקטנה, הכנסתי בגדי רכיבה, עברתי על התיקייה שבמחשב הנישא, ווידאתי שלא שכחתי דבר לקראת הנסיעה.
אחרי שסיימתי לארוז וכיוונתי את השעון המעורר, הזמנתי מונית כדי להגיע בזמן לנתב"ג, נכנסתי למקלחת. מת מעייפות ומההתרחשות שנפלה עלי בטיימינג הלא מוצלח הזה. מת לישון ולנוח קצת לפני הנסיעה, אבל המחשבות על יניב לא הניחו לי. כעסתי, ריחמתי, התעצבתי והתעצבנתי. הכול ביחד הסתחרר בראש והדיר שינה מעיני. נותרתי שכוב במיטה, מתהפך מצד לצד, ממתין לשווא לשינה שתגיע. הייתי ער גם כאשר השעון המעורר צלצל.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il