השמים נופלים – פרק ו'

17/07/2014

רק הכרנו וכבר אתה לוקח אותי לאימא שלך?

מהרגע שהתיישבתי במטוס השענתי את ראשי על דופן המטוס והנחתי לשינה עמוקה לעטוף אותי עד תום הטיסה. לא חשבתי, לא חלמתי, פשוט ישנתי ולא חשתי דבר. שכנתי למושב העירה אותי בחיוך כאשר רוב הנוסעים היו כבר בדרכם לשרוול.
יצאתי מהטרמינל אחרי שקיבלתי את מפתחות הרכב השכור מחברת ההשכרה, בדקתי את הרכב ויצאתי לעבר הכביש המהיר צפונה. מזג אוויר קיצי יפה, מרבדי עשב ירוקים ופרות מדושנות רועות בשלווה, פה ושם תחנות רוח מסורתיות ובתי חווה ציוריים. רדיו משדר מוזיקה קלאסית נהדרת, מידי פעם מתערבת קריינית בקול רך ונעים. תענוג!
הכביש עובר בסוללה מוקפת ים משני צדדיה. עוצר לצפות בציפורי ים באחד מהחניונים. שותה שוקו מרוכז וטעים, מרגיש נהדר הרחק מכל התקופה המדכאת שחלפה עלי וששיאה במפגש ובדראמה הלא צפויים עם יניב. הבוס שלי צדק. הנסיעה הזו כבר מתחילה בטוב.
חניתי בשערי המפעל באזור התעשייה של לאוורסמיר. אין זו הפעם הראשונה שלי שם, ותמיד נהדר להגיע למקום הזה. התוכנה שלנו ייחודית ופותרת להם בעיות מאד מסובכות בייצור. מידי פעם צריך להגיע לעשות כיול, וכדי שהכיול יהיה יעיל מישהו (בדרך כלל אני) מגיע לתת שרות.
המארחים מאד אדיבים. לא ממש אוהבים ישראלים, מסתירים את זה במעטה מנומס, ורק כשיוצאים בערב לפאב (אני לא אוהב פאבים ולפעמים אין ברירה, זה חלק מהשרות…) אחרי כמה ספלי בירה האמת מתחילה להתנגן להם מהפה. לכן אני משתדל להגיע, לסיים את העבודה אם אפשר ביום אחד, להתלונן שאני עייף מידי בערב, ולמחרת אם צריך, לעבוד שוב עד אחר הצהרים. ואז יש לי זמן לעצמי.
השאלתי אופניים ומשקפת מבעלת המלונית שאני לן בה, ויצאתי לדווש על הסוללה הארוכה לאורך הים, בין השדות והחורשות. מידי פעם צופה בארנבות ובאיילים, בשועל ובהמון ציפורים. מרגיש נהדר ולראשונה אחרי כל כך הרבה זמן מרגיש רגוע.
ביום השלישי בהולנד – כבר בחופש מלא. לקחתי את האופניים, ורכבתי לאורך הסוללה עד לנמל. עליתי עם האופניים על מעבורת והתחלתי לסרוק את האי והחופים. היה שפל ואחר כך גאות וזה היה מדהים לראות את הספינות נחות על צידן על הקרקעית הבוצית, ותוך דקות החלו לצוף. מזג האוויר לא חם מידי, אפילו קריר, בריזה מתמדת מהים, איזה כיף לדווש ככה! לפנות ערב חזרתי במעבורת אחרי שאכלתי ארוחת דגים טעימה במסעדה מקומית ובמחיר סביר, קינחתי בקפה נהדר ועוגה טעימה, מרגיש מאושר ושכבר טוב לי עם עצמי לבד.
ביום הרביעי והחמישי דיוושתי מסביב לגוף המים העצום של לאוורסמיר. המון ברבורים, ברווזים וציפורי מים. כשהייתי ילד אבא קנה לי משקפת מצוינת ויצאנו לבריכות הדגים של מעגן מיכאל ושל מעיין צבי. זה היה בילוי משותף ואהוב על שנינו. בהתחלה הוא הכיר וזיהה את רוב הציפורים, אבל מהר מאד למדתי בעזרת מגדיר הציפורים שקיבלתי מהחברים ליום ההולדת לזהות את הציפורים ולתקן לו את הזיהויים. כאן בלאוורסמיר זה כיף! הכול שטוח, אין עליות. בצד גוף המים הגדול יש המון נחלים, תעלות, ביצות ועושר הציפורים מרתק. ובכל מקום אחו עם מרבדים של סחלבי ביצות, אנפות אפורות והמון שחפים קולניים. צילמתי מאות תמונות במצלמה הדיגיטלית, דבר שלא עשיתי זמן רב, מאז הטיול האחרון עם יניב. אחרי ארוחת הערב העברתי את כל התמונות למחשב הנייד והתחלתי למיין אותן, מוחק את הלא מוצלחות, מעלה לפייסבוק את הטובות יותר.
ביום השישי יצאתי לדווש בין הכפרים והשדות עד הצהרים. אחר כך ערכתי קצת קניות של גבינות ושוקולדים לחבר'ה במשרד, עוגיות זנגוויל וקינמון נפלאות שזכרתי שהבוס חיסל בתוך שניות, נפרדתי מבעלת המלונית הנחמדה, ונהגתי במתינות לעבר אמסטרדם ושדה התעופה.
החניתי את הרכב בחניון החזרת הרכבים, וניגשתי למשרד. הכול שולם מראש כך שהיה עלי להשיב את המפתחות וזהו. בעוד הפקידה שואלת אותי האם הכול היה תקין ואחד מהעובדים נשלח לבדוק את הרכב, שמעתי מישהו ממלמל לעצמו בעברית מאחורי. קול עמוק ונעים, עם 'ח' של תימנים, "וואלה, איפה לעזאזל הנחתי את המפתחות." הסתובבתי ומאחורי ניצב גבר מדהים. נאה, בנוי היטב, חטוב אבל לא חיטוב תוצרת חדר כושר. שחום עם עור פנים חלקלק, שפעת תלתלים שחורים כפחם על ראשו וגם מציצה מצווארון חולצתו. בטח מושבניק, הרהרתי. הוא עמד וחיטט בתיק כשפתאום נשמע מתוכו שקשוק מפתחות. הוא הרים פניו ואז נגלו עיני פחם גדולות ונוצצות. נשימתי נעתקה כשחיוך מדהים נמתח על פני. לא יכולתי שלא לחייך אליו, החיוך שלו היה מן חיוך מדבק שכזה. הוא נפנף במפתחות ואמר באנגלית "הנה, מצאתי."
"אני שמח!" עניתי לו בעברית וצחקתי.
"חיים." אמר ב'ח' הגרונית הנפלאה שלו והושיט ידו ללחיצה. "גל." עניתי ולחצתי ידו בחמימות. לא מיהרתי למשוך את ידי, וגם הוא לא. חיוכו התרחב חושף שיניים צחורות, ואז שחררתי את ידי, נבוך מעט.
מאחר וסיימתי, נפרדתי ממנו, איחלתי לו טיסה נעימה והלכתי לטרמינל. וואו… אלוהים אדירים, איזה גבר! הרהרתי בליבי. הצצתי בגיידאר שלי, אבל הוא לא צפצף. כבר עשיתי צ'ק אין דרך האינטרנט, לכן פניתי לחנות הדיסקים (לא זו שבדיוטי פרי) שם אני מוצא תמיד דיסקים מאד מיוחדים ובמחירי מציאה. במיוחד מוזיקת עולם וגם קלאסיים נהדרים. גיליתי אותה פעם במקרה כאשר המתנתי והקולגות שהיו צריכים לאסוף אותי התעכבו בגלל פקקי תנועה. המוכרת זכרה אותי מהפעמים הקודמות ומיהרה להניח לפני ערמה קטנה של מציאות. מקשיב לחלק מהם באוזניות, ממיין מה לוקח ומה לא, היא אורזת לי את הדיסקים ואני נפרד ממנה לשלום.
נכנסתי למטוס והתיישבתי כהרגלי ליד החלון, מתבונן בהמולה שמסביב למטוס. זרם הנוסעים מילא את המטוס ומוזיקה חרישית התנגנה ברקע. פתאום הרגשתי שמישהו מתיישב על המושב לצידי. "אז מה, גל, אנחנו שוב נפגשים? פעם שלישית גלידה!" חום נהדר שטף אותי למשמע קולו.
נפניתי אליו וחייכתי, "כדאי לך. אימא שלי מכינה את הגלידות הכי טעימות במזרח התיכון…"
"רק הכרנו ואתה כבר לוקח אותי לאימא שלך?"
"קודם שתהיה פעם שלישית…" צחקנו.
חיים לא ביישן. הוא מיד התחיל לשוחח. מבלי ששאלתי הוא סיפר שהוא מומחה לגבינות ונשלח להולנד כדי לבחור גבינות חדשות אותן תייבא ארצה החברה שהוא עובד בה. "לא רואים עליך שאתה אוכל גבינות…" התלוצצתי.
"צודק… אני צריך בשר וכמה שפחות מבושל. אני טורף… הגבינה זה לא מעדן בשבילי, אבל למדתי להעריך מה טוב ומה פחות. ומה הביא אותך להולנד?"
סיפרתי בקצרה על העבודה ועל המתנה של הבוס.
"אני חושב שהבוס שלי מעריך מאד את העבודה שלי. אבל הוא קמצן כרוני ואין סיכוי שייתן לי אי פעם מתנה כזו." אמר. מסתבר שחיים גדל במושב דתי לא הרחק מהמושבה שלנו, ושאנחנו בני אותו גיל. השיחה קלחה, ואפילו לא הרגשתי שהמטוס המריא, היינו שקועים בלהכיר זה את זה.
חיים סיפר שהוא שרת כחובש קרבי, וכאשר השתחרר מהצבא הוא החליט להסיר את הכיפה ולהשליך תוך כדי כך עוד כמה דברים מעברו, כלשונו. הוא לא פרט, למרות שהייתי מת לדעת למה התכוון והאם בכלל יש סיכוי ש… והאמת, הגיידאר שלי עדיין דמם ובכלל לא צפצף, והמחוג שלו נותר באופן קבוע כשהוא מכוון על מצב "סטרייט" ולא רטט אפילו לרגע.
הוא סיפר שבהתחלה היה להוריו קשה מאוד לקבל את הסרת הכיפה והשינויים שעבר, משום שהוא בן בכור והם חששו שהוא ישפיע לרעה על חמשת אחיו ואחיותיו. אבל עם הזמן הם הבינו שהוא חי טוב יותר עם עצמו, ושהוא לא זונח את המשפחה, וממשיך לתמוך בהם כלכלית, עוזר להם בפרנסת המשפחה. חיים חזר לגור עם ההורים אחרי שנאלץ לפנות דירה שכורה בתל אביב כי בעל הדירה החליט למכור אותה. הוא שמח לחזור לבית במשק ונוסע ברכבת מידי יום לתל אביב. ככה הוא יכול לקרוא ספרים ולשמוע מוזיקה, וגם להיות קצת עם ההורים שמזדקנים וכבר קשה להם. סיפרתי על הורי, על המשק שלנו שגם עובר שינוי מאד גדול. אבא כבר משכיר את מטעי האפרסקים והנקטרינות לקבלן ערבי, ועכשיו הוא מחזיק רק גן ירק אורגני שאת תוצרתו הוא מוכר לחנויות וליחידים בסביבה וזה מספיק כדי לפרנס את אימא ואותו בכבוד. סיפרתי שאני דווקא מאד אוהב את המשק אבל לא נראה לי שאוכל לשוב ולחיות בפריפריה יום אחד. אני אוהב את העבודה שלי ובעבודה שלי מעריכים ואוהבים אותי, ופרנסה מחקלאות זה לא דבר כל כך בטוח. יש שנים קשות ויש שנים קשות יותר ורק לפעמים מופיעה איזו שנה נחמדה אחת בלי בצורת, בלי ברד או בלי הצפות.
השיחה המשיכה וקלחה גם אחרי הנחיתה, בדרך מהשרוול לביקורת הדרכונים ומשם לתחנת הרכבת וגם ברכבת. שוחחנו על הצבא, על נעורים בפריפריה, על ספרים טובים, על סרטים ועל המון נושאים. הבחור קורא כפייתי כמוני. לא הוספתי, כמובן, שאני מחטט באתר הסיפורים של גוגיי ושאני מחובר בוורידים לבלוגים גאים אחדים. ירדתי בסבידור, לא לפני שהוא שלף גוש גבינה מתיקו ונתן לי, וגם ביקש את הטלפון שלי ודאג להקליד אותו לסלולרי באצבעות שחומות וחזקות שהלוואי והיו… אני חייב להפסיק עם זה אני נוזף בעצמי… הבחור סטרייט לגמרי. "חייבים להיפגש שוב ובקרוב!" הוא הכריז ב'ח' הגרונית והנעימה שלו כשנפרדנו. חיים המשיך צפונה, לבקר את ההורים. במונית הביתה אני לא יכול להפסיק להרהר בו, והמחשבה שאולי בכל זאת וגם למרות שהוא סטרייט, עצם העובדה שאני מתחיל להרהר בגברים אחרים שהם לא יניב, אולי זה סימן להתחלה של החלמה מהמשבר ששהיתי בו מאז אותו מכתב פרידה דבילי.
שילמתי לנהג המונית על פי הסכום שקבע המונה, שזה אפילו פחות בשליש ממה שהוא ביקש מראש ("זה יותר כדאי לך…" ניסה לשכנע אותי), הוא תלש את הקבלה בהפגנתיות ונתן לי, שמח להוריד אותי מהמונית.
עליתי במדרגות, ליבי שמח לחזור הביתה ושמח שהיה לי חופש כל כך טוב ומרגיע. משהו במפגש עם חיים גרם לי לחייך יותר ולראות דברים באופן אופטימי.
רק הספקתי להכניס את המפתח למנעול, והנייד שלי החל לצלצל. מספר חסוי. מהעבודה?
כבר? לא מתאים להם, אבל עניתי בכל זאת.
"גל, זה דרור. אנחנו חייבים לדבר."

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il