השמים נופלים – פרק ז'

24/07/2014

אני זורק אותך למים

"יש לי חדשות בשבילך. אנחנו ממש לא חייבים. לעולם!"
ניתקתי.
בבת אחת התנפצה לרסיסים השלווה שזכיתי בה בהולנד.
קיבינימט… סיננתי ונכנסתי הביתה. למה לא מניחים לי? למה לא יכולים לעזוב אותי בשקט?
העמסתי את מכונת הכביסה והיא התחילה לפעול, משמיעה נהמות.
הסמרטפון השמיע אות שהגיע מסרון.
פתחתי את ההודעה: 'רק רציתי להגיד לך שיניב לא אשם בפרידה שלכם. זה רק אני. היה לי קראש עליך וכול כך רציתי להשיג אותך, אבל אתה לא רצית אותי. אז פיתיתי את יניב כדי להרחיק אותו ממך וחשבתי שאז אולי אתה תהיה סוף-סוף שלי. רק אחר כך למדתי להבין כמה זה מכוער וכמה סבל גרמתי לשניכם. אני מבין שאתה לא מעוניין בקשר איתי. אבל אולי תצליח להחיות את הקשר שלך עם יניב. היה לי חשוב להגיד לך את זה בעצמי אבל אתה מסרב להקשיב. אני יכול להבין למה אתה כועס ואני לא אציק לך יותר. דרור.'
התמלאתי בהרגשת בחילה. כמה מניפולטיביים ומגעילים יכולים אנשים להיות! מעולם לא עלה בדעתי ולעולם לא יעלה בדעתי להפריד מישהו ממישהו רק כי הוא מוצא חן בעיני… זה כל כך דוחה!
החלטתי שאני לא עונה למסרון הזה. מה הוא חושב לעצמו? שאני אגיד לו תודה? שאני ארוץ ליניב? יניב היה יכול לבחור שלא להתפתות. זו הבחירה שלו. דרור ניסה להתחיל גם איתי ואני סירבתי בלי להסס. יניב החליט אחרת. הבעיה היא לא דרור. הבעיה היא יניב!
הוצאתי את ערמת הדיסקים החדשים מאריזותיהם, בחרתי בנגן כלי פריטה והפעלתי את הנגן. מוזיקה קסומה התפשטה ומלאה את החדר, התפשטתי ונכנסתי למקלחת.
ממש כשיצאתי מהמקלחת, הטלפון צלצל שוב. זה אבא.
"הי חמוד, איך היה? איך אתה מרגיש?"
סיפרתי לאבא על הכיף שהיה לטייל באופניים ועל הציפורים שצפיתי. התעניינתי מה שלום אימא, שכבר הלכה לישון, ומה שלום המשק. אבא עדכן אותי קצרות. ושב ושאל: "גלוש, הכל בסדר?"
"כן אבא, הנסיעה הזו עשתה לי טוב. אנחנו חייבים לטייל ביחד בקרוב. בסדר?"
הבטחתי לבוא לבקר בסוף השבוע, איחלנו לילה טוב ונפרדנו.
השיחה עם אבא העלתה את מפלס ההרגשה הטובה. נשכבתי על הספה הרכה, התעטפתי בשמיכת פיקה, הצצתי באורות העיר, התמכרתי למוזיקה וכשעצמתי עיני נזכרתי בפניו היפים והמיוחדים של חיים, חייכתי ונרדמתי.
ישנתי כמו תינוק. התעוררתי בבוקר, התגלחתי, הכנתי אספרסו במקינטה, מרחתי פרוסת לחם באבוקדו ואכלתי גם יוגורט. רכבתי לעבודה באופניים בלב שמח. אני אוהב את העבודה ואת החברה במחלקה. שרקתי כל הדרך.
קשרתי ונעלתי בשני מנעולים את האופניים. כבר גנבו לי זוג בשנה שעברה. עליתי בריצה במדרגות לקומה השלישית, הוצאתי את הגבינות והשוקולדים ושמתי בפינת הקפה של המחלקה. על השולחן של הבוס הנחתי את העוגיות שהבאתי לו, וליפה שמרתי את השוקולדים שהיא הכי אוהבת ונכנסתי לחדרה להודות לה באופן אישי על הטיפול היעיל. היא קפצה עלי והדביקה לי שתי נשיקות אודם מצלצלות על הלחיים… "יש! שוקולד! היי, גל, אם אני הייתי הבוס, כבר מזמן הייתי שולחת אותך כל שבוע לחו"ל…"
"זה רעיון לא רע!" שמענו את הבוס שעמד על סף החדר ונפנף בשקית העוגיות מאחורינו. "תודה גל, תיכנס אלי בבקשה. אני רוצה לשוחח על הולנד…" ואז הצביע לעברי בסנטרו הצטחק ואמר: "תגיד, האודם הזה… חשבתי שאתה לא… לא בענייני נשים… דווקא מתאים לך!" יפה האדימה לגמרי והיד שלי נשלחה באופן אוטומטי לנגב את הלחי שלי… הצטרפתי לצחוק שלהם.
הלכתי אחרי הבוס לחדרו, והתיישבתי. הוא ביקש מיפה שתביא לנו קפה כי השיחה תארך. כשהקפה הגיע הוא פתח את שקית העוגיות והציע לי, אבל סירבתי. הייתי עדיין מלא מארוחת הבוקר.
הטלפון רטט בכיס כשנכנסה הודעה.
לגמתי מהקפה ואז התחלתי לדווח, כשהבוס מקשיב בריכוז לדברי, מידי פעם לוגם קפה, מושיט יד לשקית העוגיות, שולף עוד עוגייה ומכרסם בהנאה, אינו קוטע את שטף הדיווח. כשסיימתי לדווח שאלתי אם אני יכול להעלות רעיונות לשיפור. הוא חייך והנהן. הוא המתין עד שסיימתי ורק אז שאל שאלות אחדות. אחר כך הרהר בשתיקה ואז אמר לי.
"גל, תראה. אני מתכונן לעשות ראורגניזציה במחלקה ושינויים די משמעותיים במבנה ובדרך התפקוד של החברה כולה. העובדים עדיין אינם יודעים אבל מצד שני אני חייב בצער רב לבצע פיטורים של עובדים אחדים כצעד מתחייב להתייעלות ולכן.."
פני נפלו… אז זהו? מעיפים אותי מגן העדן?
"מה אתה נבהל, גל?"
"אתה לא זורק אותי?"
"כן… אני זורק אותך…" הוא ניסה להיות רציני, ואני מרגיש שעולמי מתחיל להחשיך.
ואז הוא פרץ בצחוק. "אני זורק אותך למים… אז מה דעתך על תפקיד מנהל פיקוח פרויקטים באירופה?" והושיט ידו ללחיצה. זינקתי ממקומי וכמעט עמדתי לנשק אותו. "עצור… אני מעדיף את זה מאלה עם האודם…" חייך מאוזן לאוזן. ואז הרצין. "גל, אני יודע שאתה צעיר מאד יחסית לתפקיד שאני מטיל עליך, אבל אני מרגיש שאתה עובד נכון. ההולנדים היו מלאי התפעלות לא רק מהיעילות שלך, מהידע ואיכות השירות שאתה מעניק, אלא גם מהדרך הנעימה והיכולת שלך להקשיב ולשתף פעולה, ואלה התגובות שאני מקבל בכל פעם שאתה נשלח למשימה. אני מרגיש שאתה עושה את זה עם כל הלב והאכפתיות וחשוב לי לפרגן לך על זה. אני בטוח שתוכל לתרום הרבה גם לשאר העובדים ולקדם את המחלקה להישגים טובים יותר."
"תודה על ההזדמנות שאתה נותן לי ועל היחס שאני מקבל, ותודה על שלושת ימי החופש. זה היה תענוג אמיתי!"
הוא בחן אותי רגע ממושך ואז חייך חיוך רחב. "משום מה יש לי הרגשה, או בעצם אני די בטוח, שלא הסתובבת ברחוב החלונות האדומים באמסטרדם…"
"דווקא הסתובבתי, אבל בטח שלא שם, רכבתי באופניים ויצאתי לצפות בציפורים. אתה חייב לראות תמונות. אשלח לך במייל."
הוא גלגל עיניו ותפש את מצחו בידו בייאוש מדומה ואז הרצין. "גל, שמור את עניין הקידום בסוד עד שנכריז על השינויים. יהיו עובדים אחדים שיצטרכו ללכת הביתה, ועד שהעניין הזה לא ייסגר אסור שייצא החוצה. אהה… חשבתי שתשאל, אבל זה כנראה לא מטריד אותך מספיק, או שאתה ביישן מידי, או שסתם לא עולה בדעתך לשאול. גל, כמובן שהתנאים שלך משתדרגים בהתאם, ואת זה מוריס ממשאבי האנוש כבר יסגור איתך."
חזרתי לחדרי שמח. התיישבתי על השולחן ואז נזכרתי שנכנסה הודעה.
שלפתי את הניד וקראתי את ההודעה שוב ושוב כשליבי מלא בתחושה של שמחה עצומה אבל מעורבת עם מעט דאגה בלב – 'גל, אני בתל אביב היום. בא לך להיפגש איתי אחרי העבודה? אולי נלך לים או משהו? חיים.'

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il