השפן הכי בודד בעיר – פרק א'

השפן הכי בודד בעיר – פרק א'

אוגוסט 6, 2023
סוג: אירוטי
מילות מפתח: גוגיי

30/03/2015

ימי שישי בודדים הם הדבר הכי גרוע שיש. לא שבימות השבוע אני משופע חברים ועיסוקים, אבל יש עבודה, יש את הקיטורים של אימא, האנחות של אבא, התיעוב הקטנוני של אחותי, אפשר להעביר ככה את הזמן בין העיסוק בפרנסה לחיק המשפחה, אבל ביום שישי המסוים הזה ההורים נסעו לאילת לשבוע נופש, ואחותי הדבע שהייתה אמורה להשגיח עלי ולטפל בי הסתלקה לאיזה אי שם מסתורי, ואמרה שהיא תחזור מתי שיתחשק לה ושלא אציק לה עד שההורים יחזרו. פתאום הייתי לגמרי לגמרי לבד.
במוצאי שבת הבדידות שברה אפילו אותי, השפן הכי בודד ביותר בעיר. התקשרתי לאחת מהחברות חובבות ההומואים שלי, היחידה שנותרה רווקה, והיא ישנה. לחבר הכי הטוב שלי – החבר היחיד שלי בעצם – לא התקשרתי, הוא נסע עם הבן זוג המהמם שלו לאיטליה. כל מה שנשאר לי לעשות זה לשבת בחושך על מדרגות הסלון ששטפתי רק הבוקר, ולהגיד לעצמי שאסור לי לעשות את זה לעצמי שוב. שוב הכוונה לשרוט את עצמי עד זוב דם, מה שכינו בזמנו הרופאים במחלקה הפסיכיאטרית פגיעה עצמית.
אפילו בזה אני חייב להיות יוצא דופן, אני עושה את זה על החזה והבטן ולא כמו כולם על הידיים, אבל יש לי סיבה טובה – על הידיים מיד רואים את הסימנים, על החזה אף אחד לא יראה לעולם. תגידו, ומה אתה עושה בקיץ, כשתלך לים? הצחקתם אותי, אני לא עושה לא ים ולא בריכה. בן אדם בהיר ומנומש כמוני לא הולך כמעט לים, וגם אם הולך פעם ביובל, מי יעז לדרוש ממני להוריד חולצה? מי אמר שאין תועלת בחור באוזון?
אני מניח שהעקשנים ימשיכו לחפור וישאלו מה אני עושה כשאני בנסיבות אינטימיות שבהן מקובל להתפשט, אמנם יש שמתעקשים לעשות את זה בחושך, אבל לפעמים יש בכל זאת קצת אור? תפסיקו חפרנים, לא עושה אינטימיות!
בים אולי תתפסו אותי לפעמים טובל קצה בוהן במים, אבל אינטימיות זה לא אני ולא יעזור לכם כלום. לא מתפשט בפני איש ודי. כדי לא לטפטף דם על מרצפות הקרמיקה דמוית השיש שאימא התקינה רק בשנה שעברה הסתפקתי בלתת לעצמי סטירות חזקות שכאבו מאוד. לא הגזמתי, רק כמה סטירות בכל צד, ברגע שהדמעות פרצו הפסקתי.
גם את הרווחה שבבכי לא הרשיתי לעצמי. לשפן נתעב כמוני לא מגיע להתנחם בבכי. התפשטתי בחושך, נכנסתי למקלחת וקרצפתי את עצמי עם ליפה, במים קרים כמובן, לא מגיע לי הפינוק של מקלחת חמה, בשביל אחד כמוני רק מים קרים. כשהתנגבתי עשיתי טעות איומה והרשיתי לעצמי להסתכל לרגע קט בדמותי הערומה בראי הגדול הקבוע בדלת הארון של אימא – נורא! אני כל כך שונא את היותם השפן הזה, מתעב את הגוף השמן, המגעיל, הלבן, המנומש והרופס שלו, ובעיקר אני מתעב את התולעת האדמונית, מעוררת הסלידה והמזוויעה התלויה בין רגלי, מבצבצת מתוך סבך תלתלים בהירים. תולעת מטונפת, שמנה ומכוערת, תולעת רעבה ששום דבר לא משביע אותה.
סגרתי מהר את דלת הארון והענקתי לה שפשוף נמרץ בספוג נוקשה ובסבון הכביסה שסבתא שומרת לכתמים קשים במיוחד שצריך לשפשף ידנית. זה אמור היה לכאוב, השפשוף הנמרץ של התולעת היה אמור להיות עונש על הכיעור והלכלוך שלה, אבל על מי אני עובד… שפשפתי, נאנחתי, שנאתי את עצמי ונהניתי מכל רגע.
אחר כך שטפתי את כל הזוהמה שיצאה ממני במים קרים, התנגבתי מהר, ניקיתי טוב את הקירות המצופים קרמיקה מצוירת ביד (האריחים עלו לאימא הון קטן), ויבשתי את הרצפה עם סמרטוט. אחרי שניקיתי הכל פתחתי את הניקוז עם מברג עבה שאני שומר במיוחד רק למטרות הללו של ניקוי יסודי של פתח הביוב משערות וטינופת, אבל פתאום, בלי שרציתי ותכננתי את זה, עשיתי את זה שוב עם ידית המברג ועם השטיח החדש של האמבטיה. אחר כך בכיתי מבושה והטחתי את ראשי במחיצת השיש, פוגע בכוונה במצחי בזווית המלוטשת בגימור דקורטיבי גס, יודע ששוב יהיה לי סימן של שפשוף על המצח ושוב אצטרך לספר שהייתה לי תאונה ביתית קטנה באמבטיה. זה כאב נורא, אבל ידעתי שזה מגיע לי כי אני שפן שעיר, מגעיל, סוטה ומסריח.
יכולתי להמשיך להעניש את עצמי ככה שעות, אבל פחדתי שירד לי דם ואימא שוב תציק לי, ולכן אילצתי את עצמי להפסיק. לפני שהלכתי למיטה שטפתי במים רותחים את הידית שדחפתי קודם לחור התחת שלי, מקרצף אותה בציפורני, מדיח תחת הזרם הלוהט את שאריות הקרם שמרחתי עליה (קרם צרפתי יקר נגד קמטים, מתנה מסבתא ליום האם), שונא את עצמי ובאותו הזמן מצטער שלא קניתי מברג עם ידית ארוכה ועבה יותר, אולי גם יותר מחוספסת? איך אני יכול להיות מגעיל וסוטה כזה? למה יצאתי כזה שפן מתועב? באמת שאין לי מושג איך האדמה נושאת על גבה בלי תלונות בן אדם מעוות כמוני. אחרי שניקית את המברג עברתי לקרצוף שאריות זרע משטיח האמבטיה היקר של אימא – סיבים טבעיים של אצות ים יפניות- שלטעמי הוא רך מידי. העדפתי את השטיח הישן עם קוצי הפלסטיק העוקצניים שהיו מותירים על עורי שריטות עדינות שכאבו עוד זמן רב אחר כך, והתמוטטתי עייף ורעב על המיטה. נרדמתי למרות הרעב כי לשפנים שמנים ומגעילים ששוקלים חמישים ושש ק"ג לא מגיע לאכול.
אז מה אם דורון, חברי הטוב, צועק עלי שאני אנורקטי, ואימא אומרת שאני רזה מידי? מה הם מבינים בשפנים? הם לא ראו את הגוף הדוחה והשעיר שלי, רוטט כולו מרוב שומן מתחת לפרווה הדלילה שלי. מה הייתי עושה בלי החולצות הרחבות שאני מקפיד להחביא בתוכן את יותם, השפן המגעיל?
למחרת שמתי פעמי אל בניין המשרדים הענק שם אני מהווה בורג קטן וחסר חשיבות במחלקת הגרפיקה של חברת הפרסום.
אני עובד במשרד קטן שאני חולק עם סיגלית – גרושה מרירה ומתוסכלת שמחפשת נואשות אחרי קורבן מס' שתיים אחרי שמספר אחד חמק ממנה רגע לפני שהיא הפרתה את עצמה מזרעו. הרחם הלא מופרה שלה מפיץ גלים של שנאת הומואים והשעון הביולוגי שלה מתקתק כמו פצצה. כל יום אני מברך מחדש את מחיצת העץ מפלסטיק שמפרידה ביני לבינה, מגנה עלי מגלי המרירות והתיעוב לגברים שמפיצה הנשיות המתוסכלת שלה. לפעמים אני שוקל לצפות את הצד שלי בעופרת, רק ליתר בטחון.
חוץ ממנה שאר העובדים, הקולגות המסכנים שלי שחולקים איתי את אותה פינה במגדל המשרדים מצופה הזכוכית והקרמיקה, הם די בסדר. שרוטים מעט פה ושם, אבל מי אני שאתלונן? הם לפחות אנושיים.
ישבתי נוגה מול המקינטוש שלי וניסיתי להפיק ממוחי משהו שיש בו מעט השראה וטוב טעם – משימה בלתי אפשרית בשביל גבר הנאלץ לחשוב על פרסום אביזרי הגיינה נשית – או שאולי זה רק אני שהמחשבה לאן מועדות פניו של המוצר הזה מעוררת בו חלחלה עמוקה? כדי לנוח מהמשימה המפחידה פתחתי את האינטרנט ובדקתי אם יש חדש מחברי הווירטואלי – שמי המכונה הערס הצפוני.
לצערי תא הדואר של יותם השפן, זה הניק שלי בפורום הגאים והזורמים, היה ריק גם הפעם. כבר שלושה ימים שלא שמעתי כלום משמי, וגם מייל פרטי לא קיבלתי ממנו.
דאגתי לו והתגעגעתי אליו. למרות שמעולם לא נפגשנו לפעמים חשתי קרוב אליו יותר מאשר אל דורון שחילק את תשומת ליבו ביני לבין החבר המהמם והתובעני שלו.
פגשתי את שמי לפני כחצי שנה בפורום שרשמית נועד להומואים בודדים שמחפשים חברים להחליף אתם דעות, בדיחות, עצות ואם אפשר גם נוזלי גוף. תכל'ס רוב המשתתפים בפורום פשוט חיפשו זיון, אבל שמי היה שונה. מיד התחברנו ויצרנו לנו קליקה קטנה ומשועשעת משל עצמנו. הוא הבין את חוש ההומור שלי, התפעל מאוד מאוד מהצילומים שלי בפליקר, וחשב שאני מבזבז את זמני במשרד הפרסום ועלי להתרכז באמנות. הוא גם חשב שאני צריך לעזוב את בית ההורים, להיות עצמאי, לטפל בעצב התמידי שמלווה אותי שהוא אבחן כדיכאון קליני, ולמרות שגם הוא היה עצוב ובודד הוא הקדיש זמן וסבלנות לעודד אותי, לתמוך בי ולנסות לשפר את מצבי הנפשי.
די מהר מצאתי את עצמי נכנס כל יום לפורום כדי לשוחח איתו. אחרי ברכות קצרות לשאר חברי הפורום היינו פורשים לנו לחדר צ'אט פרטי, מתעלמים מהבדיחות הגסות של השאר ומשוחחים שעות על עצמנו ועל החיים. עוד בהתחלה הסכמנו לא לקלקל את החברות היפה שלנו בשיחות טלפון, או שליחת תמונות, אלא להשאיר אותה בוירטואליות טהורה. עם הזמן למדנו לבטוח זה בזה ונחשפנו אחד בפני השני בכנות מפחידה. אני היחיד שידעתי ששמו הפרטי של שמי הוא בעצם זוהר – על שם זוהר ארגוב כמובן – ואילו כינויו נובע משם משפחתו שהוא שמש.
"אבל למה ערס?" שאלתי בתמימות של ילד שמנת מפונק שגדל בפרוור תל אביבי עשיר. הוא צחק בסלחנות הסביר לי שבשכונה המחוספסת וההומופובית בקריות שבה גדל והתבגר להומו עם שם כמו זוהר שמש יש רק שתי אופציות – או להפוך לערס מסוקס, או לאוחצ'ה מזעזעת שחוטפת מכות על בסיס יומי.
"ומאחר ולא אני ולא משפחתי בנויים פיזית ונפשית לחיות עם אוחצ'ה נשית נאלצתי להתחזות לערס אלים ולפוצץ במכות לכל מי שלא הסכים לקרוא לי שמי." סיפר לי בבדיחות הדעת את סיפורו שהיה בעצם די עצוב. סיפור של ילד שתמיד ידע שהוא שונה מכולם, ולמרות שגדל בבית דתי, ימני ומזרחי גאה, וחיצונית נראה גבר מגודל, שרירי ושעיר כמו אחיו הגדולים (גברים אחד אחד, לוחמים קרביים, רודפי נשים והומופובים מוצהרים), מבפנים הוא היה בחור עדין, רגיש, טוב לב, שונא קרבות, סולד מעימותים וחובב סקס עם גברים מכל סוג צבע וגודל.
הוא היחיד שהעזתי לגלות לו שמץ מהשנאה העצמית שאכלה כמו חומצה את נשמתי, מהעצב והבדידות שעינו אותי מאז שאני זוכר את עצמי. היחיד שסיפרתי לו איך זה היה לגדול כל חיי כיותם השפן העלוב שכולם לועגים לו תמיד, ואיך סיימתי את פרק הצבא בחיי במחלקה פסיכיאטרית אחרי שפגעתי בעצמי עד זוב דם. ערב בודד ומשמים אחד גיליתי לו גם את סודי הנורא מכל – למרות שהייתי קרוב כבר לגיל שלושים, וחרמן כמו שפן, מעולם לא קיימתי יחסי מין עם אף גבר. חיי האהבה שלי הם רצף של התאהבויות נואשות וחסרות תוחלת בגברים לא מושגים שמעולם לא הבחינו בקיומי גיליתי לו, ולתימהוני, במקום שילעג לי ויבוז לקיומי הפתטי הוא שלח לי חיבוק חם ודברי נחמה עדינים ורגישים שגרמו לי לבכות בכי של הכרת תודה על שהכרתי גבר בעל נשמה עדינה ומבינה כל כך שמוכן לבזבז עלי את זמנו.
למרות שהיה צעיר ממני בשלוש שנים היה לו ניסיון מיני עשיר למדי שהחל עוד בתקופת היותו חייל. הוא אמנם היה רק חובש, אבל בחיל קרבי, ולמרות שבצבא היה עדיין בארון מצא לו בכל פעם גברים שרצו בו כמו שהוא רצה בהם. אחרי הצבא שמי יצא מהארון, עבר לתל אביב והתאהב אהבה גדולה ועצומה בבחור אחד ששיחק ברגשותיו והסכים לאהוב אותו רק בתנאי שזה יהיה בסתר. "אין דבר גרוע יותר מאשר להיות מאוהב בארוניסט." שח לי פעם בעצב.
אחרי שהסיפור הכואב והמיוסר הזה הסתיים סוף סוף בפרידה בלתי נמנעת עזב שמי את תל אביב (שהוא כינה בתיעוב תל הביב) וחזר לגור ליד הוריו בקריות. עבד קשה בבית מלאכה אחד קטן, גר בדירה קטנה משלו, והיה עצמאי לגמרי, שלא כמוני שלא הצליח להתנתק מבית ההורים החונק והמגביל שמרוב רצון להגן עלי לא הניח לי לפרוש כנפיים.
הוריו אמנם לא התלהבו כשהוא סיפר להם למה לא יראו ממנו נכדים, אבל קיבלו את הדין והסתפקו בנכדים שהביאו להם אחיו הגדולים.
הורי, לעומת זאת, שמעו ממני כמה וכמה פעמים שאני חובב גברים, אבל באורח פלא הצליחו להדחיק כל פעם מחדש את העובדה הזו והמשיכו להפציר בי למצוא בחורה טובה ולהקים בית בישראל. מבחינת אימא שלי הסיבה הלגיטימית היחידה שבגללה מותר לי לעזוב את הבית היא כדי לגור עם אישה אחרת שתטפל בי. אבא, כדרכו תמיד, תומך בדעתה של אימא. מעולם לא שמעתי אותו מביע דעה עצמאית משל עצמו. מאז שהם התחתנו הוא ויתר על הטרחה והפסיק לחשוב לבד, אימא חושבת בשבילו ובדרך כלל גם מדברת במקומו. עד כמה שאני יכול לשפוט הוא מאושר להניח לה לנהל את חייו. גם אני הולך בדרכיו ומניח לאימא לנהל את חיי, אבל בניגוד לאבא אני לא מאושר בגלל זה. סגרתי מאוכזב את האינטרנט, תוהה מה קרה לשמי, מניח שגם הוא, כמו מכרים אחרים שלי, מאס בי. כמה אפשר לשאת את הדיכאון המשמים שלי? כנראה שגם שמי התעייף מתלונותיי, עצבויותיי ושברון הלב הנצחי שלי בגלל בדידותי, שנאתי העצמית והתאהבותי חסרת התוחלת בגברים שלא חשו כלל בקיומי. כמה דקות אחר כך ליאור, המזכירה של המחלקה – עוד גרושה אחת, אבל בניגוד לסיגלית השדופה היא עגלגלת, מצחיקה, סקסית וחובבת הומואים מושבעת בלי שזה יפריע לה לעגוב על כל גבר שווה בשטח – דחפה את ראשה המתולתל בפתח חדרי הצנוע, ועוד לפני שפתחה את פיה ידעתי שהיא נרגשת מאוד. עיניה הכחולות היו פעורות לרווחה ואישוניה מורחבים, מצד שני אולי היא עישנה משהו? הגרושות התל אביביות הללו יכולות להיות נועזות מאוד לפעמים. "יותם, לא תאמין מי בא לבקר אותך." לחשה בדרמטיות ורמזה לי לבוא אחריה.
בלי שום חשד קל שבקלים שחיי עומדים להשתנות פסעתי בעקבותיה לחדר ההמתנה הפעוט של מחלקת הגרפיקה, מעין מסדרון צר, דחוק בין מטבחון קטן מידי לשירותים מרווחים מידי. ליצני המחלקה טענו שהקבלן המסטול חזר בדיוק ממסיבה ב LTV ולכן טעה ודחף את בית השימוש לשטח שנועד למטבח.
הבחור שעמד בחדר ההמתנה, נאבק בחלון המדומה שהתקינו שם רק לרושם לא נראה לי הומו, מה שלא הפריע לי לבחון את דמותו בקפידה ובהנאה רבה. למרות לוק העובד הזר שלו – ג'ינס שחוק, נעלי התעמלות חסרות ייחוד וטריקו פשוט – הוא היה נאה במין סגנון מחוספס חסר תחכום. הבטתי בו נאבק בסגר המזויף, נהנה ממראה בד הטריקו המתוח היטב על חזהו הרחב וכתפיו השריריות, מתענג על העיקול החינני של ישבנו שמילא היטב את הג'ינס הלא ממותג שבכל זאת ישב טוב על גופו הארוך והאתלטי.

 

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il

ביקורות קוראים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ספרים דומים לספר זה

squash and stretch

אורלה

ליעד הגבר

אדם אדם

Dasone

koki roki

עידן95

תוכן דומה לספר זה

squash and stretch

אורלה

ליעד הגבר

אדם אדם

דילוג לתוכן