התבגרות – פרק טו'

27/04/2017

לקראת הגיוס

"אתה מזהה את הדובה הגדולה?" שאלתי את עומר. השעה הייתה כמעט חצות ושכבנו על שמיכה בחצר הצימר שאבי שכר לנו באודם, מביטים בכוכבים הבוהקים בשמיים.

את שלושת הימים האחרונים בילינו בטיולים ברמת הגולן: עשינו סנפלינג בזוויתן, ירדנו בנחל חזורי עד הבניאס, טיילנו בדן. מדי יום כשחזרנו לצימר בשעות אחר הצהריים הפעלנו את הג'קוזי ואהבנו; אכלנו ארוחת ערב במסעדת קדירת המכשפה והחלבן, חזרנו לחדר ועשינו סקס פעם נוספת; שכבנו בחצר המבודדת עירומים, הבטנו בשמיים שבהיעדר אורות העיר הציגו אלפי נקודות לבנות, התלטפנו, התלקקנו וגמרנו בשלישית.

הדובה הגדולה הייתה נקודת המוצא שאותה עומר זיהה וממנה הפלגנו לקבוצות כוכבים שהוא לא הכיר.

"כן."

הנחתי את ידי על בטנו והזזתי אותה מעט הצידה. "משמאלה אפשר לראות חמישה כוכבים בשורה מעוקמת ובקצה התחתון יש ריבוע. זו הדובה הקטנה."

"אני רואה אותה."

הזזתי את היד עוד קצת. "עוד שמאלה ישנם כוכבים שנראים כמו בית – ריבוע ועליו גג משולש."

"וואלה."

"זו קֶפֶאוּס. ולמעלה-משמאל לקֶפֶאוּס, חמישה כוכבים בזיגזג. זו קַסְיוֹפֵּיאָה."

"מאיפה השמות האלה?"

עומר הניח את ידו על ידי.

"במיתולוגיה היוונית, קֶפֶאוּס וקסיופיאה היו המלך והמלכה של האתיופים. יום אחד קסיופיאה התרברבה שהיא יפה יותר מהבנות של פוסידון, אל הים. פוסידון שלח מפלצת להעניש את האתיופים, והאורקל של אפולו גילה לקֶפֶאוּס וקסיופיאה שהדרך היחידה להציל את הממלכה היא לתת את בתם אנדרומדה למפלצת. לא הייתה להם ברירה וקשרו אותה לסלע עירומה."

"זה הסלע ביפו, לא?"

"כן. ואז הגיע פֶּרְסֶאוּס, הפך את המפלצת לאבן, שיחרר את אנדרומדה, התחתן איתה, ובמהלך החתונה רב עם האָרוּס הקודם שלה והפך גם אותו לאבן."

"אדם נחמד. אני יכול לדמיין אותך, קשור עירום לסלע, המים ניתזים על העור שלך, המפלצת שוחה סביבך במעגלים הולכים וקטנים, מלקקת את השפתיים בזמן שהיא חושבת על הארוחה המחכה לה, ואני מגיע על גלשן, נלחם בה ומשחרר אותך." הוא הסתובב לעברי והחל ללטף את בית החזה שלי.

"בעוד שבוע שנינו ניקשר לסלע," אמרתי.

"אתה פוחד?"

הנהנתי. "החודשים האחרונים היו מושלמים: היה לנו זמן להיות ביחד, הילדים בכיתה קיבלו אותנו, פגשת את יוני ואלמוג. בשנתיים ושמונֶה הקרובים נהיה חשופים להומופוביות בצבא וכמעט לא תהיה לנו פרטיות."

"יהיו רגילות ובטח נוכל למצוא זמן פה ושם להתרחק מהחיילים האחרים."

משהו בתוכי לא נתן לי להיסחף לאופטימיות של עומר. הימים האחרונים היו הפעם הראשונה שבילינו ביחד עשרים וארבע שעות ביממה, ולא יכולתי להוריד ממנו את ידיי. איך אצליח להתאפק במשך שלושים ושניים חודשים? הרי כשנשמור ביחד, כשנרוץ, כשנסתער בתרגיל גדודי, כשנסחב אלונקה, תמיד ארצה להרגיש אותו, לחבק אותו. וכשנתמוטט מעייפות אחרי שבוע ללא שינה אשתוקק להפשיט אותו וללטף אותו. אבל אם אעז לגעת בו בצורה אינטימית, לזרוק לעברו מבט אוהב, לומר לו שהתגעגעתי אליו בזמן שהוא היה בשמירה, החיילים האחרים יתעללו בנו עד סוף השירות. איך אוכל להיות קרוב אליו שנים ולא להיות חלק ממנו?

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il