התבגרות – פרק כג'

22/06/2017

מלחמה

הרגילה הסתיימה וחזרנו לבסיס להמשך האימונים. סדנת הסוואה, לוחמה בשטח סבוך, לוחמה בשטח בנוי, אימון פלוגתי, חודש בחברון, אימון גדודי, אימון חטיבתי עם גבעתי, אימון חטיבתי עם גולני, אימון חטיבתי עם הנח"ל, ובעיקר אימוני לחימה בתיאום עם הכלניות. החודשים נקפו והיכולות שלנו השתפרו.

* * *

ביום שבת בעשר בבוקר ישבנו חמישתנו בסלון וצפינו בזואוטופיה. אימא ואבא ישבו חבוקים על הספה הקטנה, ויוני ואלמוג התרפקו עליי על הספה הגדולה. השועל והארנבת ניסו למצוא את הלוטרה כשדלת הכניסה לבית נפתחה וסבא נרי וסבתא יעל עמדו בפתח.

"הקדמתם," אמרה אימא, קמה מהספה וניגשה אליהם.

"לא שמעתם חדשות," מלמלה סבתא.

לחצתי על השלט ופניו של אביגדור ליברמן הביטו בנו.

"אני מודיע לאיסמעיל הנייה שאם בתוך עשרים וארבע שעות החטופים הישראלים לא ישוחררו, בעוד עשרים וארבע שעות ודקה כוחות צה"ל ייכנסו לרצועה ולא יעצרו עד ששלטון הטרור ששולט בה יחוסל אחת ולתמיד."

אימא החווירה וסבתא מיהרה לעברה. תמונתו של ליברמן התחלפה בתמונות מישוב ישראלי שבו מסתובבים חיילים.

"בשעה שש בבוקר חדרה חוליית מחבלים דרך מנהרה לקיבוץ כיסופים, נכנסה לביתה של משפחת אברהם, ירתה באב וחטפה את האם ואת שלושת ילדיהם." דיווחה שדרנית.

"סגור את הטלוויזיה." קראה אימא.

אבא קם וחיבק אותה.

"אני לא אעמוד בזה, יובל." היא אמרה וידיה רעדו. היא השתחררה מידיו, פנתה למטבח ופתחה את הארונות.

"כוחות צה"ל…"

"גיל, סגור את הטלוויזיה!" היא צעקה.

לחצתי על השלט ורק רעש הכלים הנשלפים במטבח הפר את הדממה. אימא הוציאה קערת פלסטיק גדולה, הניחה אותה על פינת השיש והקערה נפלה לרצפה.

"יובל, אני לא יכולה."

אבא הרים את הקערה וחיבק את אימא.

"אני צריכה להכין עוגיות," היא מלמלה, הדפה אותו ורוקנה לקערה שתי חבילות של קמח. סבתא הוציאה חבילות חמאה וקרטוני ביצים מהמקרר, הוסיפה לקערה את החמאה והחלה לשבור ביצים.

"נוכל להאכיל גדוד עם הכמות הזו." העיר אבא.

אימא הביטה בו, דמעות בעיניה, וערבבה את העיסה, אבקת קמח מתפזרת סביבה. יוני ואלמוג רצו למטבח.

"נעזור לך, אימא." הם קראו.

"יובל, בבקשה קח את הילדים מכאן, אני צריכה אוויר." היא אמרה.

הטלפון של הבית צלצל. אימא קרסה לתוך סבתא.

"לא שוב, אימא, לא שוב." היא בכתה.

"זה עומר." אמר יוני והגיש לי את הטלפון.

עומר מצלצל בשבת, התפלאתי.

"הי," הוא אמר, "הווטסאפ שלך לא מחובר. הקפיצו את הפלוגה. אנחנו צריכים להגיע לבסיס הלילה."

הנחתי את הטלפון על השולחן בסלון. אבא הסתכל בי ואני הנהנתי.

"גיל ואלמוג, אני מבקש מכל אחד מכם לארוז תיק עם שמיכה, חטיפי אנרגיה ושני בקבוקי מים. יוני, תביא בבקשה שישה כובעים," הוא אמר.

אחרי חמש דקות נכנסנו יחד עם סבא נרי לאוטו. אבא עצר ליד הבית של עומר.

"לך, גיל," הוא אמר, "נצל את שעות השקט האחרונות שלך. אנחנו נטייל בתל מיכל."

* * *

עומר ואני שכבנו על שמיכה דקה מתחת לקבוצת עצים בשדות של גליל ים, חבויים מהעולם, משתדלים להסתתר מהשמש של חודש אוקטובר. ידו של עומר נחה על מתני, וידי שלי על כתפו.

"אימא שלי השתגעה לחלוטין," אמרתי.

"אפשר להבין אותה. אני לא מקנא בה."

"אני מפחד. אנחנו הולכים להילחם על אמת. יירו בנו, אנחנו נירה באחרים."

"גם אני," אמר עומר. "כשינאי שמע שהקפיצו אותנו הוא הצטער שהשתחרר לפני חצי שנה וקיווה שיגייסו אותו בצו שמונה. אני חושב שהוא אמר את זה רק כדי לעודד אותי, או כי הוא לא חשב על מה שאמר. אתה זוכר שבאימון הסימולאטור הקרבי הראשון שלנו אמרת שאנחנו ביטים במחשב? ככה אני מרגיש עכשיו, כמו אדם שהופך לביט, שאני מאבד את האנושיות שלי."

נצמדתי לעומר. הרגליים המזיעות שלנו נגעו אלה באלה, הנשימות שלנו התערבבו. הצמדתי את שפתיי לשפתיו, טועם את המליחות על פניו.

"תמיד נישאר אנושיים," אמרתי.

"גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא כי אתה עימָדי, שבטך ומשענתך הֵמָה ינחמוני," הוא מלמל.

ממתי עומר מדקלם תהילים, תהיתי, ומי מנחם אותו, אלוהים או אני? קצת יומרני מצידי, עניתי לעצמי.

ידו החליקה לתוך חולצתי ונדבקה בזיעה שעל גבי. התיישבתי על ירכיו, הורדתי את החולצה ועזרתי לו לפשוט את חולצתו. התבוננתי בפניו החלקים, בחזהו שנע בקצב נשימותיו, בפטמות הכהות והעגולות שקישטו את עורו.

"אני אוהב אותך," אמרתי, "אני רוצה להיות איתך תמיד, בכל מקום, בכל מצב."

"אני אוהב אותך, גיל. אתה לימדת אותי לומר את המילים האלה. אני מאושר איתך. אני מאושר שנפגשנו."

"אתה חושב שנוכל לומר לחבר'ה בצבא שאנחנו…," לא השלמתי את המשפט.

עומר הנהן. "אחרי המלחמה."

התכופפתי לעברו ונישקתי אותו, טובע בתוך פיו הרטוב, בולע את לשונו הרכה, חש את האיבר המתוח שלו בין רגליי, שורט את עורו, אוהב את התאום שלי.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il