התבגרות – פרק כד'

30/06/2017

אל תלך ממני

"פלוגה, המלחמה הזו נכפתה עלינו לפני ארבעה ימים, כשמחבלים חטפו משפחה ישראלית לרצועת עזה," פתח המ"פ את דבריו. "בשבעים ושתיים השעות האחרונות חיל האוויר וחיל התותחנים השמידו אלפי מטרות ברצועה. הממשלה נתנה לנו פקודה: לכבוש את הרצועה ולהשמיד את שלטון הטרור שֶמוֹלֵך בה שתיים עשרה שנים. פלוגה, הגיע הרגע. בעוד חמש שעות נהיה אנחנו בין יחידות צה"ל שייכנסו לרצועה. אנחנו נדאג שתושבי המדינה, ממטולה עד אילת, יוכלו לחיות בבטחה. אם אנחנו לא נעשה זאת, אף אחד לא יעשה זאת בשבילנו. אם אנחנו כצבא, כמדינה, לא נוכל להילחם עד טיפת הדם האחרונה כדי שהעם היהודי יחיה בשלום, אין לנו זכות קיום. כשבאים מחבלים וחוטפים אזרחים מהשורה, זה לא הזמן לדבר, זה הזמן להילחם. פלוגה, התאַמַנוּ לרגע הזה, שבו יהיה עלינו להבטיח את שלום משפחותינו."

המ"פ המשיך בנאום, ואני הצמדתי את רגלי לרגלו של עומר, מנסה לשאוב מעט מהשקט שהקרין.

* * *

הטנקים והנגמ"שים של גולני חצו את הגבול ולאחר שהאבק שהותירו התרומם נכנסנו אנחנו לארץ פלשת וצעדנו לעבר השכונות המזרחיות של דיר אל בלח. עשרים כלניות טסו לפנינו, סרקו את העצים, את השיחים, את שרידי המבנים שהיו פזורים באזור. מדי פעם הכלניות הקיפו את אחד העצים וירו לעברו ולאחר מכן שבו לסרוק את האזור. צעדנו לאיטנו, בודקים את הקרקע, מוודאים שאין עצמים שבולטים ממנה, פתחים של מנהרות או מחבלים מסתתרים, מבטיחים שהגופות הפזורות בדרכנו לא ישובו לתחייה אחרי שנעבור על פניהן.

מצפון לנו התקדמו חיילי גבעתי, ומדרום חיילי גולני נכנסו לפרבר אחר של דיר אל בלח. הלאה משם ראינו את העשן מיתמר מעל רפיח.

לפנינו ניצבו מספר גושי אבן שהיו מבנים עד תחילת השבוע. הם היו היעד הראשון שלנו. אני נשארתי מאחור בזמן שהמ"מ ושני צוותים התקרבו אליהם, נכנסו פנימה ווידאו שהם ריקים. המשכנו הלאה, לעבר קבוצת המבנים הבאה, ושם חזרנו על התהליך. מאתיים מטר מימין הבחנתי בחיילי מחלקה 2 נכנסים לשלד של בית ויוצאים ממנו.

רעש של תת מקלע נשמע מאחור. כולנו צנחנו על הקרקע והסתובבנו.

"כאן מ"מ 1, אויב מאחור," שמעתי את המ"מ באוזנייה שבקסדה. "עצור התקדמות. אישור ירי לצוות 3 בלבד. כלניות, אנחנו צריכים מודיעין."

הכלניות פנו לאחור.

קולות ירי הגיעו גם מצפון ומדרום לנו.

"כאן מ"מ 1, אויב מקיף אותנו, שלחו כלניות נוספות."

"כאן כלנית, מחלקה 1 מכותרת מכל הכיוונים."

"כאן מודיעין חטיבה, מחלקה 2 של גדוד צבר נכנסה למארב, מחלקה 1 של נשרים נכנסה למארב."

הכדורים שרקו מעל ראשנו. הכלניות צללו לעבר הקרקע, ירו, שבו ועלו, הסתובבו וצללו פעם נוספת. האם כך תיראה המלחמה, חשבתי, אנחנו המטרה שמושכת את האש, והחנונים שיושבים בבסיס מחסלים את המחבלים?

רימון התפוצץ במרחק שלושים מטר ממני. ריח אבק שריפה עמד באוויר.

ביט, אתה ביט ולא יותר מזה, חשבתי.

הירי ממזרח דעך.

"כאן כלנית, האויב ממזרח חוסל."

לכלניות כנראה נגמרה התחמושת משום שהן פנו מזרחה לעבר ישראל ועשר כלניות טריות הגיעו להחליף אותן.

"כאן מ"מ 1, מבקש תוספת כלניות."

"כאן פיקוד חטיבה, כלניות נשלחו לעזור לגבעתי, הם נקטלים, תגבורת כלניות תגיע בעוד רבע שעה."

הירי מצפון ומדרום התחזק. צוותים 1 ו-2 השיבו אש. כמו סופה צללו הכלניות לעבר מקורות הירי.

"כאן כלנית, האויב מחופר היטב, לא נצליח לפגוע בו."

"כאן מ"מ 1, צוות 3 להצטרף לצוות 1."

מאה מטר הפרידו בינינו לבין צוות 1. זחלנו על הקרקע לעברם כשמכת אש ניתכה לעברנו מצד מזרח ושני רימונים התפוצצו לידינו.

הכלניות הסתערו על מקור האש.

"כאן מ"מ 1. צוות 1 וצוות 2, לרתק את האויב. צוות 3, הסתער על האויב."

"צוות 3, להסתער אחרי הכלניות," קרא המפקד יוני.

תתי המקלע של צוותים 1 ו-2 טרטרו מאחורינו. קמנו ורצנו לעבר השיח שעליו התמקדו הכלניות. כשהגענו אליו ראינו חמש גופות שוכבות ליד פתח של מנהרה. נשכבנו על הקרקע. הסתכלתי סביב על חבריי. ספרתי תשעה. ספרתי שוב.

"כאן 1, איתרנו פתח של מנהרה."

"כאן פיקוד חטיבה, שולח צוות למנהרה."

"איפה עומר?" צעקתי.

"כאן 1, מנצור חסר."

"כאן מ"מ 1. צוות 1 וצוות 2, לרתק את האויב. צוות 3, לפי האותות מנצור לא זז בחמש הדקות האחרונות. 1, שלח שלושה חיילים לחפש אותו."

ניר, אלי החובש ואני רצנו שפופים למקום שבו שכבנו קודם, ומצאנו את עומר על הקרקע. פניו ובגדיו היו מוכתמים בדם ועיניו עצומות.

"עומר," אמרתי ונגעתי בלחיו.

הוא פקח את עיניו. "קר לי, גיל."

התעלמתי מהכלניות העולות ויורדות, מכלניות הנפץ שהתרסקו לתוך מקומות המחבוא של המחבלים, משני הצוותים שהסתערו על המחבלים שארבו לנו וחיסלו אותם, מריח החול השרוף שמילא את האוויר.

אלי קרע את מכנסיו של עומר, בחן את הפציעה, הוציא תחבושת מהתיק וביצע חסם עורקים.

"כאן חובש 1, פינוי דחוף. יש לי פצוע קשה."

"פליישמן, תטפטף לו מים לפה," הוא אמר.

עומר שלי, אהוב שלי, תחזיק מעמד, התפללתי, תיכף יחלצו אותך. אלוהים, תעזור לו.

"פליישמן, תטפטף לו מים לפה," חזר אלי.

אל תלך ממני, אתה חזק, אתה תחזיק מעמד. תיזכר בטיול האחרון למכתש רמון, בגבעת החרוט, במנסרה, בלילה שבו נרדמנו עירומים מתחת לשביל החלב הבוהק במלוא הדרו.

סטירה. "פליישמן, תטפטף לו מים לפה."

מיששתי את הלחי. "הוא יחיה, נכון?"

"ניר, תטפטף לו מים לפה."

"כאן פיקוד חטיבה, פינוי בדרך לחובש 1."

אחזתי בידו של עומר, מחפש את הדופק. טָק. הפסקה. טָק. דפוק עוד הפעם, בבקשה. טָק. איפה הדופק? איפה הדופק? אתה חייב לחיות למעני. טָק.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il