התניה אגרסיבית – פרק א'

29/09/2010

כנסיית Jesus Christ of Latter-day Saints צדדה בהזדמנויות שונות בטיפול אברסיבי. דר' רוברט קארד מאוניברסיטת Brigham Young ערך טיפולים אברסיביים באחד ממרתפי האוניברסיטה ואף פרסם מאמרים כמוThe Empirical characteristics of Clinical Utility of the Monarch Adolescent Audio Visual PPG Stimulus Materials ו-What is "Deviant"? An Examination of Three Distinct Groups' Penile Plethysmograph Responses, בזכות הטיפול לחיסול הומוסקסואליות. לאיברי המין של ההומוסקסואלים המורמונים שטופלו שם חוברו אלקטרודות והוצגה פורנוגרפיה הומוסקסואלית. תוך כדי הקרנת הסרט, הוזרקו למטופלים סמי הקאה וניתנו להם נזעי חשמל. לאחר מכן הופסקו הנזעים וסמי ההקאה והגירוי ההומוסקסואלי הוחלף בפורנוגרפיה הטרוסקסואלית.

הפסיכולוג מרטין זליגמן, מחבר הספר האלמותי Learned Optimism ומנהל המרכז לפסיכולוגיה חיובית באוניברסיטת פנסילבניה, מדווח על כך שהשימוש בטיפול אברסיבי כדי לנסות להמיר את הנטייה המינית ההומוסקסואלית של גברים להטרוסקסואלית שנויה במחלוקת. בכמה מקרים, במיוחד בסדרת ניסויים שנערכה בשנת 1966, התהליך נראה יעיל בצורה מפתיעה ועד 50% מהגברים שטופלו בו הפסיקו לפעול לפי דחפיהם ההומוסקסואליים. תוצאות אלו עוררו, לדברי זליגמן, פרץ התלהבות (שלא לומר אופטימיות) בקהילה הטיפולית באשר לשינוי הומוסקסואליות.

פרק א': ויקטוריה

ויקי קראו לה, לפסיכואנאליטקנית היקית בת השמונים, תלמידתו של פרויד, אך ויקטוריה נשמע מבטיח הרבה יותר. אם לא די בייחוס הזה, נוסיף ונציין שוויקטוריה הייתה בת למשפחת נוירולוגים מפורסמת, שחלקה גרה בכרמל וחלקה באחוזה – ברחוב פרויד, כמובן. כשהייתה צעירה יותר, ישבה, כמיטב המסורת הפסיכואנליטית, מאחורי המטופל ששכב על ספה, אך בגילה המופלג קיבלה אנשים אך ורק לשיחות ייעוץ חד-פעמיות, בגישה בין-אישית לכאורה, כשהיא יושבת מול הנועץ אך השעון המעורר, הקטן והפשוט, מופנה אליה – ורק אליה – כך שבשיא הקתרזיס תוכל לגרש את הנועץ הנואש בבושת-פנים ובנימוס רב, כשחצי תאוותו בידו, עם הרבה שאלות וטעם של עוד. השעון. קטן ופשוט, כאמור. הווילה, לעומת זאת, גדולה ואיכשהו הצליחה להיראות צנועה. צנועה אבל מסודרת מאוד. כל דבר במקומו. תכלית הניגוד למה שרואים באולמות שמחות המציעים כמה תכריכים לבנים כחופה, אשר בשינויים קלים הופכים להיות מחופת נצנצים לחופה קלאסית, חופת קריסטלים, חופת כדורים וחופה רומית. לא מאמינים? גלשו לאתר של אולמי הנסיכה, שבהם נישא הערב המטופל הגרוזיני שלי.

אני, לעומת זאת, הייתי בן שבע-עשרה. כל דוגמנית אנורקטית בת ימינו נראתה לידי משהו בין בהמה גסה לבדיגארד. באותם ימים, אי-שם במאה הקודמת, צד את עיניי ספרו של ד"ר מ' ברכיהו (The first name was never spelled out), "תורת פרויד", בהוצאת "יבנה". נדפס בישראל 1969. אין זה מספר שנדגם מלוח המספרים הרנדומאליים. היה דבר כזה. במציאות. פעם. מזמן. והנה, ב"נספחות" (כך במקור – לא נספחים ולא נספח): "מקרה של הומוסכסאוליות (כן, ב-כ') בצעיר בן שבע-עשרה". לא פחות ולא יותר.

כבר למקרא השורות הראשונות של התיאור הקליני, נעתקה נשימתי: "לפנינו נער בן שבע-עשרה שנה, שלא השתחרר מזיקתו הילדותית אל אימו, או, נכון יותר, הזיקה חזרה והתעוררה בימי ההתבגרות. 'על כן יעזוב איש אביו ואימו ודבק באשתו', אך דבר זה נבצר ממנו. אין הוא יכול להינתק מאימו. נדמה לו, שהתקרבות אל המין השני משמעה בשבילו בגידה באימו. משום-כך מאשימה אותו אימו בחלומו – או בדימיונו – שאין הוא נאמן לה". ואם לא די בכך: "הוא מתבייש באביו…".

די!

Ce n'est pas possible!.

פתחתי את כל מדריכי הטלפון של כל הערים. באותם ימים לא היה אינטרנט, לא "בזק" (אלא משרד התקשורת) ולא אתר של 144. הייתה ספרייה שלמה של מדריכי טלפון, שהוחלפה אחת לשנה.

הניחו שניים-שלושה מדריכים כאלה על קו התפר שבין כפות הרגליים והרגליים כשאתם שוכבים על הגב, הרימו את הרגליים, "תשתו רק מים", כמו שאמר אייבי נתן, ויהיו לכם ריבועים בבטן. מילה של ורדה.

(אפשר גם עם "דפי זהב", המחולק עדיין גם בעידן האינטרנט. רק הקפידו לגנוב מן השכנים.)

ובחזרה לענייננו.

לא ברכיהו ולא נעליים.
גם לא מ'.

בטח סלב מתנשא עם מספר חסוי, חשבתי לעצמי ועליתי לרגל למקור עצמו, כתבי פרויד בספריית אוניברסיטת חיפה. מסע בן שעתיים מהמושבה הגרמנית בעיר התחתית אל המקום הגבוה ביותר בחיפה. מאז ועד היום אפשר לערוך לי מבחן בקיאות על כל הכרכים ואעמוד בו בקלות. בדיוק של שעון שוויצארי גולל זיגי את סיפור חיי עד הפרט הקטן ביותר, כולל התפאורה, שהתאימה כל כך למשפחתי היקית.

אם התיאוריה מדויקת כל כך, אזי הטיפול הנגזר ממנה הוא הטיפול האולטימטיבי. אין ספק בדבר!

נסער מהחוויה, הגעתי למורה להיסטוריה, מחנכת דגולה ופרטיזנית לשעבר, שהפכה כל שעת מחנך לשיעור היסטוריה על השואה, משום שאין דבר חינוכי יותר. לימים פגשתי אותה כשהייתי מרצה באוניברסיטה העברית. "מה אתה עושה כאן?", שאלה. "מרצה", עניתי. "אז אתה מתפקד!" לא הסתירה את פליאתה. "כן," אמרתי, "ומה את עושה?" מנסה להקנות לדיאלוג אופי שיוויוני יותר. "אני מנהלת פנקסי קהילות ביד ושם", ענתה בגאוות יחידה. כשהייתה מורה שלי, נראתה מבוגרת לגילה. כעבור עשרים שנה לא השתנתה כלל. נראתה, דיברה ואמרה בדיוק אותו דבר. נדמה לי שגם לא החליפה שמלה. סליחה. לא שמלה. חצאית וחולצה, כמובן. גם חוה אלברשטיין נראתה מבוגרת בתחילת הקריירה והיום היא נראית צעירה לגילה. יש תקווה.

המחנכת הדגולה, חברת קיבוץ לוחמי הגיטאות (איך לא), שהספיקה להסתכסך עם כל חברי הקיבוץ, אכלה בחדרה ונסעה ללמד בחיפה, כשהקיבוצים עוד היו קיבוצים. חייקה אנדרוועלט הזמינה אותי לשיחה אישית בחדרה שבקיבוץ (יחידת דיור ensuite) וכיבדה אותי בריבוע שוקולד פרה, ששרד עד היום את תלאות העיתים, ממש כמותה. שפכתי את סיפור חיי, משולב בעיקרי התיאוריה הפסיכואנליטית, והאישה הרחומה שלחה אותי אל דוקטור ויקי, תלמידתו הישירה של פרויד. ממש כך. מורה להיסטוריה שמקיימת קשר עם דמויות היסטוריות בעודן בחיים. לדבריה, גם מנחם בגין ז"ל ניסה לנשק את ידה בצביעות הפולנית האופיינית לו, אך היא לקחה את היד חזרה על רקע חילוקי דעות אידיאולוגיים.

כמו פרויד, גם דוקטור ויקטוריה הייתה ליבראלית לתקופתה.

"מה שאנליזה יכולה להציע לבנך הוא דבר שונה לחלוטין. אם הוא אומלל, נוירוטי, נקרע על-ידי הקונפליקטים שלו, עצור בחייו החברתיים, האנליזה יכולה להביאו לכדי הרמוניה, שלוות נפש, יעילות מרבית, בין אם הוא יישאר הומוסקסואל ובין אם ישתנה", מסיים פרויד את מכתבו הידוע לאם אמריקנית, אבן-פינה במאבקם של ההומואים על שפיותם.

"תמצא לך חבר. זה (>= סטוץ, ג"ר) לא חייב להיות באיזה מקום חשוך בגן. תמצא מישהו ברמה שלך ותחיה איתו. אנחנו צריכים לסיים", הציצה בשעון המעורר הפשוט שעמד על שולחנה ושלחה אותי לחופשי עם גזר-דין מוות. אני, שגייסתי את מלוא כוחותיי הדלים לשכנע את תלמידתו של פרויד, שעסקה רק בייעוץ חד-פעמי, לנהוג בי לפנים משורת הדין, לחרוג ממנהגה, לאנלז אותי ולהפוך אותי לסטרייט, כמו שעשה מ' ברכיהו לאחי התאום בן השבע-עשרה, שלחה אותי לאבדון. שישי בצהריים. בסופי שבוע עולים שיעורי האשפוז בבתי החולים הפסיכיאטריים וניסיונות ההתאבדות. "נוירוזה של יום ראשון", כינה זאת ויקטור פרנקל.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il