התניה אגרסיבית – פרק ג' (ואחרון.)

10/10/2010

דורותיאה

עשרות שנים מאוחר יותר שברתי את המרפק והפיזיותראפיסטית הנאמנה והוותיקה בקופת-החולים יעצה לתגבר את הטיפול הסיטונאי שבסל הבריאות על-ידי טיפול פרטי אצל פיזיותראפיסט שעובד בקופה, המחזיק חדר כושר קטן בבית להשלמת הכנסה. לא ברור מה גרם לה להוסיף בגילי המתקדם ובמצבי השברירי שהקולגה שלה מאוד גברי, אך לאט ובטוח החלפנו המלצות, שלא היו מביישות שתי קוסמטיקאיות מקצועיות, על קרם לחות, קרם הזנה ומוצרי טיפוח אחרים. במכון "גיבורה" שבמגדלי זמנהוף הוא נראה יותר חטוב משרירי, אולי משום שחלוק לבן קצר ורחב הסתירו את החזה המונומנטאלי, אותו יכנה מאוחר יותר "סיליקון".

יש משהו אנדרוגני כמעט בחזה גברי מפותח מאוד. מצד אחד, תראו אותו על הרקולס ומצ'יסטה ומצד שני, אתם יודעים… אביעד קיסוס כינה פעם את החמוקיים הגבריים-לכאורה הללו "צילי וגילי". יונג אולי היה קורא להן "אנימה ואנימוס" (הצד הנשי בגבר והצד הגברי באישה). כך או כך, כבר בילדותי, כשעוד ניסיתי ללכת עם הזרם והצטרפתי אל חבריי לסרטי הרקולס ומאצ'יסטה שהוקרנו בקולנוע "אוריון" בחיפה, הם התלהבו מן האגרסיה ואני מן האירוטיקה. ובשעה שגם הגיבורים וגם הקהל פרץ בשאגות פראיות… בואו לא נרד לשם. נסתפק בכך שכאשר הלכתי לישון דמיינתי שהכרית היא החזה של טרזן -ואני ג'יין.

בלי החלוק הלבן, בביגוד ביתי, טרזן נראה משהו בין ארנולד שוורצנגר ואלי האנה. הביגוד הביתי, לא למותר לציין, כאילו נרכש ב"שילב". גם כשמכנסי הברמודה שלו היו רפויים-לכאורה מקדימה, הם איימו להתפוצץ מאחורה. היינו מצפים ממכנסיים צמודים כל כך, לפחות מאחור, שיישארו במקומם, אלא שמסיבה עלומה הם תמיד גלשו מטה בשניים-שלושה סנטימטרים חצופים וחשפו את תחילת החריץ שבין העכוזים. משהו שמאוד נפוץ אצל שרברבים ישראליים חסרי-חן – ולהבדיל, אצל שחקני פורנו, המגלמים דמות של שיפוצניק, בארצות-הברית של אמריקה. ואכן, בבגדי בית נראה טרזן משירותי בריאות כללית כאילו יצא זה עתה מבית היוצר של פלקון.

בשולי הדברים נציין את אכזבתי הקשה מהרפואה. הן מן האורתופדיה, שאבי הנגר היה מתבייש בה, והן מן הפיזיותרפיה, שהתיימרה להגדיל את טווח התנועה של המרפק. קודם עושים תרגילים מכאיבים מאוד כדי שתוכל לכופף יותר את המרפק ואחר כך עוד הרבה יותר קשה ליישר אותו מאשר קודם. אחר כך מותחים אותו, עד זוב דם, יזע ודמעות, כדי לתקן את אשר עוללו לו תרגילי הכיפוף ויתיישר. התחכום המדהים הזה הפך אותי לימים חסיד נלהב של החלמה ספונטאנית.

מה שחשוב לעניינו הם תרגילי היישור. כבר במפגש הראשון הכריז טרזן על שיטת הטיפול, פיזיותרפיה פאסיבית. בהמשך יתברר שיש לו פינה חמה בלב למילה אחרונה זו גם בתחומים אחרים, אך לא נקדים את המאוחר. הנה, אפוא, התרגיל הפאסיבי שחולל את הנס שלא ניסיתי אצל החשמלאי מהקריות. מסתבר שכלל לא צריך אלקטרודות ושוקים חשמליים כדי לגמול מישהו ממשיכתו לגברים. טרזן ואני היינו יושבים על שני שרפרפים קרובים זה לזה. הוא משך את יד ימיני לכיוון חזהו המנופח (אותה כרית שדמיינתי בילדותי שהיא החזה שלו כדי להירדם) ודמעות זלגו מעיניי מעצמת הכאב. לא שוק ולא חשמל. לא אלקטרודות ולא נעליים. אה, וחשוב לא פחות: לא תמונות מסרט, אלא תיאטרון חי, שלא לומר בשר חי.

חמש-עשרה שנים אחרי שהוכרזה ההתניה האברסיבית כנוהל טיפולי מסוכן וחסר תועלת הסתבר, בחדרי חדרים, שהיא מועילה גם מועילה, כשמשנים את תנאי הטיפול. השינוי העיקרי, כמובן, שמדובר בדמות אמיתית ולא תמונה של גבר או סרט כחול. שינוי אחר, שכדאי לבדוק את תרומתו הייחודית בנפרד הוא החלפת החשמל בידי זהב אנושיות. תיאורטית, ייתכן שאם בכל פעם שגיי חרמן יתקרב לחזה המונומנטאלי הוא יקבל שוק חשמלי – גם זה יעיל. דרוש לכך מחקר נוסף. מה שברור הוא שחשוב, ממש קריטי, שכדי שהטיפול יהיה יעיל צריך דמות אמיתית – ולא סרט או תמונה – ושהדמות האטרקטיבית האמיתית עצמה היא זו שתספק את הכאב (masochists not included). תרומתם של אלמנטים פריפריאליים – כגון החריץ החשוף בין עכוזי המטפל הרחום, נטייתו המינית שלו עצמו ועוד קטנות שכאלו – דורשים מחקרים נוספים. אפשר לבודד רכיבים שונים בחבילת הטיפול, אבל העיקרון ברור.

תוך כדי הטיפול אצל טרזן, גברי ככל שהיה, הייתי בטוח שהוא סטרייט למהדרין. כשאתה מתמודד זה מקרוב עם נכות חדשה, כושר השיפוט שלך אינו במיטבו מן הסתם ואתה לא נותן למציאות לקלקל את התיאוריה, או ליתר דיוק, את הפנטזיה. כשסוף-סוף חזר אליי כושר ההקלדה באופן חלקי ונכנסתי ל"אטרף", מי חייך אליי ראשון אם לא טרזן בכבודו ובעצמו? אם לא די בכך, על סולם ליקרט בן חמש דרגות, הנע מפאסיבי (1) לאקטיבי (5), הוא נתן לעצמו את הציון "2". מאלבורציה של האישו, תוך התהדקות הקשר מטפל-מטופל, הסתבר שגם ה-"2" הזה הוא תעלול יחצ"ני והציון האותנטי הוא "1" (ומטה). מה שמדהים הוא, מבחינת תוצאות הטיפול האברסיבי, שלא הרגשתי כלום אל מול החזה המנופח הניבט מהתמונה. כלומר, האסוציאציה בין הכאב הפיזי בזמן שטרזן עצמו מושך את היד אל עבר חזהו – וברגעי סאדיזם וחסד אף מאפשר לגעת בקודש-הקודשים – הוכח כיעיל ביותר. נאדה! רק זיכרון מעורפל שבעבר הרחוק חזה גרם עוררות מינית מובהקת מבחינה סטטיסטית. זיכרון ותו לא.

כל כך הייתי ממוקד בחזה (איש-איש ופטישו), עד שנשמטו ממני פרטים אחרים. חברתי הפולניה, דורותיאה מצ'חובסקה, בעלת עיני נץ וחוש אבחנה נדיר, פסקה בנון-שלנטיות ובאסרטיביות של מרגלית צנעני: "יפה מאוד", למראה תמונת הנוף שנשאה את הכיתוב "ים המלח". בתמונה מופיע טרזן עירום כביום היוולדו כשני-שלישים מהבולבול שלו חשופים ושליש טבול במימי ים המוות. ככה זה. יש תמונה מאוד מפורסמת בפסיכולוגיית הגשטאלט הממחישה את תפיסת הדמות והרקע.

מסתבר שהטיפול האברסיבי היה יעיל כך כך, שבכלל לא שמתי לב כבר לאוביקט עצמו, שעליו פסקה ידידתי המלומדת "יפה מאוד" והסתבר שכלל לא התכוונה לא לחזה ולא לים המלח, אלא לאוביקט הטבול בו.

נסייג את התלהבותנו ונאמר שהמשיכה לגברים אמנם חוסלה, אך לא התפתחה כל משיכה לנשים. בניגוד לפרדיגמה ההתנהגותית המלאה, נעשה שימוש רק בחיזוק השלילי ולא בחיזוק חיובי. אפשר היה לגייס, למשל, את הפיזיותראפיסטית הוותיקה והמקומטת, שהפליגה בשבחי גבריותו של טרזן, לעשות לי עיסוי מרגיע בכל פעם שנפסק הכאב, דבר שלא נעשה במקרה זה (המנוול עצמו לא עשה שום עיסוי).

ומה על האתיקה? בניגוד לטיפול האברסיבי בהומוסקסואלים שסבלו מנטייתם המינית ופנו לטיפול מרצונם ומסבלם, אני פניתי אליו לצורך השגת מטרה אחרת, שכלל לא הושגה. עם זה, בל נשכח שרוב התגליות המשמעותיות ברפואה נתגלו "שמתוך שלא לשמה בא לשמה", ככתוב במסכת סנהדרין. כך, למשל, הפרוזאק פותח במקורו כתרופה לטיפול באפילפסיה ונמצא יעיל לטיפול בדיכאון והזיבאן, שהוא תרופה נוגדת דיכאון במקורה, נמצאה, שלא במתכוון, יעילה כאמצעי עזר להפסקת עישון. Love comes unexpected.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il