וידויו של מטיף לשעבר – פרק א'

14/09/2008

&cheap בילי

בילי בן ה 11 עמד מולי במשרדי ומירר בבכי.
"אני הולך להישרף בגיהנום לנצח!" התייפח, רועד כולו מפחד וכאב כשדמעות ונזלת יורדים מפניו. בילי היה נער מקהלה של הכנסייה שלנו. קולו היה גבוה ודקיק, שיערו היה ג'ינג'י ופניו היו מלאים נמשים. ישבתי מולו מאחורי שולחני בשלווה של מי שכבר שמע וראה הכול ודבר לא מפתיע אותו.
"לא, בילי, אתה לא תלך לגיהנום." אמרתי לו בקול שליו.
"אבל יש לי מחשבות על… על…" התבייש בילי להמשיך את המשפט.
"זה בסדר, בילי. תגיד את זה." עודדתי אותו.

בילי עצם את עיניו ובבושה אמר את הבלתי ניתן להיאמר על ידו:
"יש לי מחשבות מיניות על גברים ונערים." ויכולתי להרגיש איך משהו בו מת מבושה כשאמר זאת ומיד החל להתייפח, הפעם בשקט, כמי שהשלים עם היותו נידון למוות נצחי. קמתי והושטתי לו ממחטת נייר וליטפתי את ראשו.
"עכשיו תקשיב לי טוב, בילי." אמרתי לו. "ישו לא שולח לגיהנום על מחשבות אלא על מעשים ומחשבות אפשר לשנות בדיוק כשם שהומוסקסואליות איננה גזרה משמיים ואפשר לשנות אותה."
"איך אפשר לשנות את זה?" שאל בילי.
"קודם כל תתפלל לישו ובקש את עזרת רוח הקודש. תתפלא לגלות מה תפילה פשוטה וכנה לישו יכולה לעשות. שנית, אתה בסך הכול צעיר מדי מכדי לקבוע שתהיה חוטא כשתגדל." בילי החל להתאושש והחלטתי להיות נחמד עוד יותר. "אגלה לך סוד, בילי." אמרתי בחיוך. "גם אני בגילך נלחמתי במחשבות מהסוג הזה."
עיניו של בילי יצאו מחוריהן. "מה, באמת?!" זיק של תקווה מיד ניצת בעיניו.
"כן, בילי. אתה לא היחיד שישו בוחן אותו. גם אני עברתי את זה. אך תראה אותי כיום – אני ראש קהילה משגשגת, נשוי באושר כבר עשר שנים ואב לשני ילדים מקסימים. כך שאל תיפול רוחך ולעולם אל תאבד תקווה! אם אני יכולתי, גם אתה תוכל! בעזרת ישו."
"הו, תודה, האב אקלי!" קפץ בילי וחיבק אותי באושר בזרועותיו הזעירות.
"זה בסדר, בילי." אמרתי לו. "ואל תדאג, אשמור בסוד את כל מה שאמרת לי כפי שגם אתה תשמור בסוד את כל מה שאני אמרתי לך, בסדר?"
"כן, האב אקלי."

כל שנה לערך היו שניים או שלושה מקרים כאלה בקהילה שהנהגתי, אני, ג'ף אקלי. בדרך כלל נערים צעירים. מה שנהגתי לעשות לאחר השיחה איתם ומילות העידוד זה לדבר עם הוריהם כדי שיפקחו עליהם עין ואם היה צורך, אותם נערים נשלחו על ידי משפחותיהם למוסד פרטי מסוים בארקנסו המתמחה ב"היפוך נטיות".

מה שכולם ידעו ומה שאף אחד (כמעט) לא ידע

עשרים שנה הייתי כומר ומטיף ומנהיג של קהילה אוונגליסטית אי שם בחגורת התנ"ך. הייתה לנו קהילה וכנסיה גדולה ואפילו תחנת רדיו משלנו ששידרה מוזיקת פופ נוצרית וקאנטרי וכמובן את דרשות יום א' שלי. כל יום ראשון הייתי עולה לעמדת המטיף בכנסייה ומטיף לצאן מרעתי; מפרש את כתבי הקודש בענייני אקטואליה ומרביץ מוסר. הייתי נשוי לסינתיה ואב לדיוויד ולאמנדה וגרנו בבית גדול ומרווח. אהבתי את אשתי ואת ילדיי ועד כאן זה מה שהיה ידוע לכולם. מה שלא היה ידוע כמעט לאף אחד היה הסוד ששמרתי במשך שנים רבות אודות חיי הכפולים. החזקתי ותמכתי במאהב ששמו היה מתיו. הייתי נפגש איתו אחת לשבוע, בלילות, בדרך כלל בימי שבת כשאשתי הייתה חוזרת עייפה ממועדון הברידג' ושוקעת לשינה כבדה במיטה וילדיי היו בחדרם ישנים. הייתי מרים טלפון למתיו מהנייד שלי לשלו וקובע פגישה ואז לוקח את הוואן המשפחתי ונוסע כשעה עד למקום המפגש הקבוע שלנו. מתיו היה גבר צעיר ממני בשש שנים לערך. שרירי וחטוב. הכרתי אותו ממודעה שפירסם ב"הכרויות למבוגרים" באיזה מגאזין פורנוגרפי שהחרמתי פעם ממישהו מהקהילה. בעיקרון, הוא נתן שירותי מין בתשלום או יותר נכון חיפש קשר על בסיס תמיכה כספית. לא הייתי הלקוח היחיד שלו, אבל בהחלט הייתי הכי רווחי שלו. שילמתי לו ביד יפה בסוף כל מפגש. לפעמים היינו עושים את זה ברכב ולפעמים הולכים למוטל דרכים, שוכרים חדר ושוכבים שם. הקפדתי כמו משוגע על מין בטוח ומוגן כדי לא לסכן את אשתי ואת משפחתי. כדי שלא איחשף, הקפדתי על חשאיות ושילמתי לו ביד רחבה כדי שיהיה מרוצה ולא יתפתה לחשוף אותי או לסחוט אותי.

אני זוכר שזה היה כשבוע לפני אירועי חודש הגאווה של הקהילה ההומו-לסבית באמריקה לאחר ששכבנו בוואן שהייתה לנו שיחה מוזרה. לפתע משום מקום הוא שאל אותי:
"תגיד, ג'ף, איך אתה מסוגל לחיות עם עצמך?"
"למה אתה מתכוון, בדיוק?" לא הייתי מוכן לשאלה מסוג זה.
"אני מתכוון… איך אתה מסוגל לחיות בשקר? אני שומע את ההטפות שלך ברדיו בנושא הומוסקסואלים והנה אתה פה איתי מקיים יחסים הומוסקסואלים תמורת תשלום. איך אתה מסוגל לחיות עם עצמך?"
"אתה רוצה עוד כסף?" שאלתי אותו מודאג.
"לא זאת מטרת השאלה שלי. אני פשוט לא מבין איך אתה מסוגל."
לא ידעתי מה להשיב לו פרט: "זה לא עניינך איך אני יכול לחיות עם עצמי ומה שאני עושה זה ביני לבין אלוהים!" וליתר ביטחון הוספתי עוד מאתיים דולר למעטפה עם התשלום שהגשתי לו בסוף.

כעבור שבוע, ביום הראשון לחודש הגאווה, הלך מתיו לתקשורת וחשף אותי! הוא אפילו הקליט את המפגשים האחרונים שלנו ובייחוד את אותה שיחה אחרונה שהייתה לנו. המילים שלי 'זה לא עניינך איך אני יכול לחיות עם עצמי ומה שאני עושה זה ביני לבין אלוהים' בקולי שודרו במהדורות הערב של החדשות המקומיות והלאומיות בכל אמריקה. 'המטיף הצבוע שנתפס על חם' צעקו הכותרות בעיתון ובכתבות ומתיו הלך והתראיין בתקשורת וחשף הכול על הקשר שהיה לנו. הוא סיפר כי החליט לחשוף אותי לאחר שאחיינו חטף מכות קשות בבית הספר על רקע נטיותיו המיניות מצד כמה תלמידים נוצרים שהקשיבו להטפותיי כנגד ההומוסקסואלים. איבדתי הכול וחרב עליי עולמי. פוטרתי על ידי הכנסייה וגורשתי מתפקידי והקהילה שלי וכל העיירה שבה גרתי החרימו אותי. הגרוע ביותר היה כאשר סינתיה, בזעם ובכאב, הציבה לי אולטימאטום. או שאלך לאותו מוסד פרטי מסוים בארקנסו המתמחה ב"היפוך נטיות" ואשאר שם עד ש'אגרש את השטן' או שהיא תפתח בהליכי גירושים ותדאג שלא אראה יותר את ילדיי. כשאני שבר כלי ודמעות בעיני ברחתי לי מחגורת התנ"ך ועליתי על האוטובוס הראשון לחוף המזרחי. משאיר מאחוריי את כל עולמי שתם.

המשפחה

שנתיים חייתי מהיד לפה בניו יורק, עובד בעבודות מזדמנות וחי בעוני ולפעמים ישן ברחוב אך לפחות מתנחם באנונימיות של הכרך הגדול. עד שהצלחתי לקבל סיוע מעמותה מסוימת של הקהילה ההומו-לסבית העירונית וקיבלתי מגורים בבית בטוח של הקהילה. זאת הייתה דירה ברובע הברונקס אשר שימשה בית חם ובטוח ל"חברי הקהילה ההומוסקסואלית אשר נמצאים בשלב מעבר" כשהכוונה היא להציל אותם מלחיות ברחוב ולתת להם בית תומך עד שימצאו עבודה ומגורים. הדירה התקיימה מתרומות. רייצ'ל, העובדת הסוציאלית של העמותה לקחה אותי לדירה.
"זה מקום טוב שבו תוכל להישאר ללא הגבלת זמן." אמרה לי, בעודנו עושים את הדרך ברכבת התחתית. "יש לך מזל. בדיוק התפנה שם מקום."
"מישהו יצא משם לחיות על רגליו?" שאלתי.
"לא. מישהו בדיוק מת שם." השיבה רייצ'ל בעיניים מעט מושפלות.

הגענו לדירה ואיך שנפתחה הדלת נשמע השיר להיט הדיסקו "we are family" של האחיות סלדג' וכארבעה אנשים שהיו בדירה צעקו: "ברוך הבא למשפחה!" על התקרה היו מודבקים בלונים ולפני שהספקתי להבחין בדיוק מה-מי-מו ומי נגד מי שמעתי מישהו קורא בשמי:
"אוי, אלוהים! אני לא מאמין! זה הכומר אקלי! מר אקלי!" ובחור צעיר רץ לקראתי. לקח לי כמה שניות לזהות את השיער הג'ינג'י ואת הנמשים
"בילי?" שאלתי.
"הוא צודק, זה באמת הכומר מטיף הזה!" אמר מישהו בקול מופתע וכועס. תוך דקה מישהו ניתק את המוזיקה ובחדר השתררה דממה. עמדנו שם אני, רייצ'ל, בילי השמח לקראתי ועוד שלושה אנשים לא ידועים. אחד מהם בחלוק לבן ביתי וכולו רזה וזרועו מחוברת לאינפוזיה התלויה על עמוד. אחד מהאנשים הבלתי ידועים, ברנש מוצק וחסון, ניגש לרייצ'ל ומיד אמר מה שהיתר חשבו.
"רייצ'ל, אנחנו לא מוכנים שהוא יגור פה איתנו!"
"אין לכם הרבה ברירה, חבר'ה." אמרה בקול תקיף. "העמותה מצפה שתתייחסו לדייר החדש יפה ותקבלו אותו יפה כמו שתמיד עשיתם עד עכשיו. לא משנה מה או מי הוא היה בעבר שלו."
"אבל רייצ'ל, הוא…" אמר הבחור השני נמוך ושמנמן.
"הוא מה? הרי אותו דבר אפשר לומר על כל אחד מכם פה, לא? יש פה אנשים עם עבר פלילי ויש פה אנשים עם עבר של סמים ואלכוהול ויש פה אנשים עם עבר של זנות והתעללות והזנחה ובכל זאת אנחנו נותנים לכולכם פה בית חם והזדמנות שנייה בחיים, אז עשו טובה. תנו גם למר אקלי הזדמנות שנייה!" חתמה רייצ'ל את הוויכוח. ודממה נפלה בדירה. לבסוף ניגש אליי הבחור הרזה בחלוק הלבן עם האינפוזיה ולחץ את ידי.
"שלום, מר אקלי. שמי דניאל וייסברגר ואני מברך אותך. ברוך הבא לביתנו." ובכך נישבר הקרח וגם היתר באו ללחוץ את ידי ולברך אותי. לגבר המוצק והחסון קראו כריס ולנמוך והשמנמן קראו גרי וכמובן היה את בילי שמשום מה שמח עד השמיים לראות אותי. הם הובילו אותי לחדרי החדש.
"זה היה החדר של סם." אמרו לי. בחדר, על הקיר, הייתה תלויה תמונת תצלום שלו – גבר מבוגר וקירח עם משקפיים עבים ועל התמונה היה כתוב: "לסם שפיגל – יום הולדת שמח מהמשפחה." התאריך היה מלפני שלוש שנים.
"סליחה שאני שואל. אבל ממה הוא מת?" שאלתי.
רייצ'ל לחשה לי בעצב. "סיבוכים הקשורים לאיידס."

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il