ולו ילדים – פרק א'

09/11/2015

שנתיים אחרי שנפרדנו נפגשתי שוב עם עמיר, האקס המיתולוגי שלי. זו לא הייתה פגישה מתוכננת, סתם טיילתי לתומי לאורך הטיילת, שאפתי אוויר צח ובחנתי גברים, והוא עשה כנראה אותו דבר, רק שאני הייתי כרגיל לבד, בעוד שעמיר טייל עם החבר החדש שלו. על כל אחד מהם היה תלוי מנשא – שבטח היה עשוי מבד אורגני שנארג ביד – ובתוך המנשא, הס פן תעיר, ישן לו תינוק בלונדיני חמוד.

"זו דורון וזה שי." ביאר לי עמיר בגאווה מיד אחרי שנישק את לחיי בחביבות נוטפת התנשאות, "וזה גיל שלי." ליטף בחיבה את כתפו של בן זוגו הצעיר והנאה שחייך אלי במבוכה ולחץ קצרות את ידי.

"אתה נראה ממש מצוין רונן." החמיא לי עמיר, "מה חדש אצלך?"

"שום דבר, הכל אותו דבר." השבתי בקצרה, "אבל אצלך, אני רואה, יש המון שינויים."

"כן," זרח עמיר, "בהחלט." אישר בגיחוך מדושן עונג.

"דווקא מתאים לך להיות אבא." העליתי על פני חיוך מתוק שהכאיב לשרירי פני, "אתה נראה ממש טוב." צבטתי קלות את מותניו שהתעבו מעט, "והאפור בשערות ממש הולם אותך."

"אתה רואה, אמרתי לך." הנהן אלי גיל באישור, מחמיץ לגמרי את העוקץ העבה שטמנתי במחמאותיי המזויפות, "והוא כבר התחיל לדבר על צביעת שערות." גילה לי בתמימות.

"טוב, זה עמיר, הוא פשוט שונא שינויים, היית מאמין שלפני שהוא נפרד ממני רבנו נורא כי הוא לא רצה בשום פנים ואופן להיפגש עם בחורה נחמדה שחיפשה בנרות זוג הומואים שיעשו לה ילד?"

"באמת?" התרחבו עיניו הכחולות היפות של גיל בפליאה, "אבל חשבתי שרבתם בגלל שרצית ללכת רק על פונדקאות, ולא הסכמת שהילד צריך גם אימא?" פנה אל עמיר.

פניו של עמיר האדימו לעומת קצה אפו שדווקא הלבין, ואגלי זיעה החלו לנצוץ על מצחו – סימן בדוק לכך שהוא מתעצבן ומתאפק בקושי לא להתפרץ. "זה מה שאמרתי? אתה בטוח? אני ממש לא זוכר." היתמם, מלכסן אלי מבט רצחני, "אוי, תראה מה השעה גילי? גלית כבר בטח נורא מודאגת, קדימה חמוד, בוא נזוז, ביי רונן, היה נחמד לפגוש אותך, להתראות בקרוב." זרק לעברי מעבר לכתפו, אחז בחיפזון במרפקו של גיל ומשך אותו אחריו.

לא אם זה תלוי בי, סיננתי חרש אחריו, מבחין בשמחה שכתם של קרחת החל מסתמן במרכז פדחתו. עד שהתאומים החמודים שלו יתבגרו ויגיעו לתיכון הוא כבר יראה כמו האבא ההומופוב שלו, הרהרתי לעצמי בנקמנות שהצליחה להרגיע אותי עד שהגעתי הביתה בשלום.

אחרי שנפרדנו השקעתי את חסכונותיי בדירה קטנה ונחמדה וסוף סוף שמתי קץ לנדודים בנתיב המתיש והיקר של דירות שכורות. הדירה ישנה, אבל שמורה היטב, נקייה ומסודרת בדיוק לטעמי. הכל בה מאורגן בקפידה על פי נוחיותי וצרכיי, בדיוק כמו שאני אוהב. אצל עמיר בטח יש בלגן נוראי, חיתולים מלוכלכים בכל מקום, צעצועים מפוזרים על הרצפה, מוביילים רעשניים של תינוקות מפריעים את השלווה, המטבח מלא בקבוקים דביקים, ומן הסתם יש נתזי גרבר מגעילים על הקירות וקשה לזוז בגלל הצפיפות שיוצרים כסאות התינוקות, העגלות, ערמות הצעצועים והנדנדות של התאומים. חשבון הבנק לעומת זאת מתרוקן במהירות בגלל הדרישות הבלתי אפשריות שמעמיד גידול ילד בפני הורים, ככה, בתיאור הזה בדיוק, הוא תירץ את הסירוב התקיף שלו להביא ילד לעולם בין אם בפונדקאות או דרך שותפות עם אישה שמשתוקקת לילד.

"אנחנו הומואים פור גוד סייק!" התחלחל כשהתחלתי לדבר על ילדים, "אז מה הטעם שנעמיס על עצמנו את העול הנורא והיקר הזה?" הביט בי בתוכחה כשתהיתי מה דעתו שנצרף יחד את החסכונות שלנו, שלי ושלו, ונשקיע אותם בפונדקאית הודית כמו שעשו רוני וסיימון שחובקים עכשיו באושר ילדה מתוקה שעלתה להם אמנם הון קטן, אבל…

"בסדר." התרציתי, "אז לא פונדקאות, אבל יש גם נשים לסביות, או כאלה שסתם התייאשו מזוגיות, שבכל זאת רוצות ילדים וישמחו לגדל אותן בשותפות עם זוג הומואים נחמדים וסולידיים כמונו."

"זה עוד יותר גרוע." קטע אותי עמיר בפסקנות, "זול יותר אולי, אבל גם אם הגברת תתאושש מהר מהלידה ותחזור לעבודה אחרי שלושה חודשים, למרות שכמו שאני מכיר נשים…" קולו לבש את הטון הלועג חמצמץ הזה שעטה תמיד כשהנושא היה המין הנשי על כל נפתוליו ומעלליו, "הן מעדיפות לשרוץ בבית שנה שלמה עם הצרחן הקטן שהן השריצו לפני שהן חוזרות לעבודה, אבל מילא, נניח שהיא תחזור לעבודה בשלב כלשהו, ותתפקד כמו אימא, נראה לך שזה יספיק לה?" תהה, "לא." ענה מיד לעצמו, "בטח שלא, כי כל פעם יצוץ משהו אחר שיעלה תמיד הון, הילד יהיה חולה, הילד יצטרך אבחונים, ורופאים פרטיים, וחוגים… לא תאמין כמה חוגים המציאו בשנים האחרונות, והיא תצטרך תמיד עזרה ותמיכה, ותבלבל את המוח כל שני וחמישי… למי יש כוח לזה?"

"למי שרוצה ילדים." העזתי לענות.

"בסדר. השלים עמיר בעל כורחו עם רוע הגזרה, ומיד המשיך להמציא קשיים ובעיות שבטח יצוצו ברגע שנעשה את הטעות האיומה ונביא ילד, "אבל מה תעשה אם היא תתאהב פתאום במישהו שמתעקש לגור דווקא באילת? או ב… מה אני יודע? בקליפורניה דווקא, או שפתאום יתחשק לה להפוך לבודהיסטית ולעבור לגור בנגב עם כת של בודהיסטים צמחוניים מטורללים? אתה מבין שאם אתה מביא ילד עם עוד מישהי אתה תלוי לגמרי בשיגעונות וברצונות שלה? רוצה או לא אתה הופך להיות שפוט שלה ושל הילד לאיזה מינימום עשרים שנה."

"ואם אתה מגדל ילד עם בן זוג אתה לא שפוט שלו? שלא לדבר שפוט של הילד שלכם, ומה עם הבוס שלך? ועם החוקים של המדינה? אתה לא שפוט שלהם?" ניסיתי להכניס אותו לפרופורציות.

"בטח שכן!" התלהב עמיר, קולט מיד את קו המחשבה שלי ורץ איתו הלאה, "בחיים אתה כל הזמן שפוט של מישהו, של ההורים שלך כשאתה קטן, ושל בית הספר אחר כך, וכמובן שפוט של הצבא, ואחרי זה של האוניברסיטה, ושל מקום העבודה, ושל הבן זוג, ועוד לא אמרתי כלום על מס הכנסה והעירייה… אתה בקושי נולד, ואתה מיד שפוט, אז למה להכניס ראש בריא למיטה חולה ולהוסיף לך עוד בעלי בית על הראש ועל הארנק? ומה כבר יצא לך מזה שתגדל ילד ותשקיע בו את כל הזמן והכוח שלך? נראה לך שהוא יגיד לך תודה? היית מת, רוב הסיכויים שהוא יאשים אותך בכל השריטות שלו, וידרוש שתשלם לפסיכולוג שלו, ואחר כך תממן לו משכנתה, וכשכבר תהיה זקן וחולה ועני הוא יתקע אותך בבית אבות, ויבוא לבקר פעם בשנה, וגם זה במקרה הטוב." הצליח לעקם ולסובב את הטיעון שלי, ולקינוח לתקוע לי אותו בתחת.

"בסדר, שכנעת אותי." הרכנתי ראש, המום מהטיעונים המשכנעים שלו, "עדיף בלי ילדים."

"בהחלט." חגג עמיר, "החיים בלי ילדים הרבה יותר נוחים, בעיקר להומואים." סיכם בפסקנות.

כמה חודשים אחר כך הוא נפרד ממני בטענה שירד לו ממני, זה לא אני, זה הוא אבל מה הוא יכול לעשות שכבר אין לו פרפרים בבטן ממני? הוא מצטער אבל הוא מרגיש שהיחסים שלנו לא הולכים לשום מקום, אולי בגלל שאני לוקח אותו כמובן מאליו?

מחיתי שזה לא נכון, שהוא טועה, אבל זה לא עזר, עמיר כבר החליט שמגיע לשנינו משהו יותר טוב – הוא אמר שנינו אבל ידעתי שהוא מתכוון בעיקר לעצמו – ארז את הדברים שלו והלך.

שנה אחר כך שמעתי שהוא מצא מישהו אחר, צעיר ממני, וכמה חודשים אחר כך סיפרו לי שחברה טובה של בן זוגו עומדת ללדת להם בשעה טובה תאומים, ורק אז הבנתי באיחור שעמיר דווקא כן רצה ילדים, רק שהוא לא רצה אותם איתי.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il