ולו ילדים – פרק ז'

30/11/2015

"רונן, אני מצטערת שאני מתקשרת אליך לעבודה, אבל אני לא רוצה שאף אחד ידע על השיחה שלנו."

"בסדר, אף אחד לא ידע, מה הבעיה? רות בסדר?"

"בסדר עד כמה שאפשר להיות בחודש השמיני עם תאומים בנים כשאת רוצה בעצם ללדת רק תינוק אחד, ושיהיה בת."

"אני מבין את התסכול שלה, אבל דווקא היא, כגינקולוגית בטח מבינה שהיריון זו לא תוכנית כבקשתך." קצרה רוחי.

"היא מבינה את זה כשמדובר בנשים אחרות, רק שמדובר בהיריון שלה היא נעשית קצת לא הגיונית, אבל לא על זה אני רוצה לדבר."

"אז על מה מימי?" ניסיתי להיות סבלני ומכיל אבל היא בטח שמעה בקולי את חוסר הרצון שלי לדון שוב באכזבה של רות מההיריון שלא התנהל כפי שהיא ציפתה, ובמצב היחסים הרעוע בינה לבין זוגתה.

"זהו, שזה לא לטלפון, אני חייבת לספר לך משהו, יש מצב שניפגש באיזה מקום בפרטיות?"

"אהה… את יכולה להגיע אחרי הצהרים לפארק? אני מטייל שם עם הכלבים."

"תהיה שם לבד, בלי מיכה?"

"כן, השבוע אני לבד, מיכה עובד במשמרת ערב." הפטרתי כבדרך אגב למרות שדי חרה לי שמיכה החליט פתאום לעבוד גם בערבים. לטענתו הוא היה חייב כי המפעל בו עבד בשנים האחרונות קיבל הזמנה ענקית והתחיל לעבוד סביב השעון, והוא, מיכה, כמנהל קוו ייצור חשוב, היה חייב לפקח על העבודה גם בערב, וחוץ מזה העבודה במשמרות תשתלם לו הרבה יותר, ולכן עלי לקבל את הדין ולא להתלונן, פסק, והבטיח לי שאחרי הלידה של התאומים ייקח אותי לחופשה מפנקת באירופה, רק שנינו והכל על חשבונו, חייך אלי בפייסנות, גאה מאוד בתוספת שיקבל למשכורתו.

חייכתי חזרה, ואפילו הודיתי לו, אבל בליבי פנימה כעסתי, הרווחתי די כסף גם בלי המימון שלו, יכולתי בקלות להרשות לעצמי לחופשה בחו"ל אפילו פעמיים בשנה, אבל לא זה מה שרציתי, רציתי את חברתו ואת אהבתו, לא את כספו, אבל ידעתי שאם אדבר זה ייגמר בריב, ולכן שתקתי והשלמתי עם רוע הגזרה.

"הפארק קצת רחוק." היססה מימי, "למה אתה לא הולך לגינת הכלבים ליד הבית?"

"גינת הכלבים? אל תצחיקי אותי!" התרעמתי, "לא רק שהיא קטנה מידי וצפופה מידי היא גם מסריחה מחרא של כלבים. אין מצב שאני אתן לבולי וללייקה להתקרב למקום העלוב הזה, אני מסיע אותם במכונית לפארק ושם אפשר לתת להם להשתולל בלי רצועות ולהוציא כמה אנרגיה שמתחשק להם בלי לצאת מטונפים ועצבניים בגלל הצפיפות והלכלוך בגינת הכלבים."

"טוב, בסדר." נכנעה מימי, "הפארק קצת רחוק לי, אבל לא נורא, להתראות."

כשהגעתי עם הכלבים היא כבר המתינה לי בקוצר רוח, ואחרי שלטפה את בולי וזרקה לו כדור פנתה אלי ובלי להזהיר אותי מראש זרקה עלי פצצה. מחייכת במבוכה, כאילו סתם עשתה טעות טיפשית אבל לא ממש מזיקה היא אמרה שהיא מאוד מצטערת, אבל התוכניות שלה השתנו קצת לאחרונה, והיא מקווה שאני אקבל את זה בהבנה.

"איזה תוכניות?" השתוממתי, לא מבין מה נפל עלי פתאום, "על מה את מדברת מימי?" שאלתי מחייך כאילו הכל עדיין בסדר.

מימי נשמה נשימה עמוקה מאוד, והביטה ישר בעיני, "אני מתכננת להיפרד מרות." הצהירה בחגיגיות.

"להיפרד… אבל… מה זאת אומרת להיפרד? אבל אתן… למה?" התחלתי לקלוט את גודל הצרה.

"כי אני לא אוהבת אותה יותר, זה למה, כי היא בלתי נסבלת, וכי נמאס לי לחיות בלי סקס." התרגזה מימי על קוצר הבנתי.

"תראי מימי, אני מודה שהיא נעשתה קצת קשה מאז ההיריון, אבל מצד שני היא נכנסה להיריון בשבילך, כי את ביקשת ממנה." ניסיתי להחזיר את הגלגל ולעורר במימי רגשות אשמה, אבל מובן שנכשלתי בכל החזיתות.

"ההיריון זה רק הקש ששבר את גב הגמל, היא תמיד הייתה כזו, שתלטנית ורעה אלי." החלה מימי לשכתב את ההיסטוריה שלהן, "לא שמת לב איך היא כל הזמן הציקה לי שאני שמנה מידי, ואיך היא לא הרשתה לי להיכנס להיריון? אני זו שרצתה תינוק והיא פשוט נדחפה והשתלטה לי אפילו על האימהות." התעצבנה מימי למפרע, "מאז שנפגשנו היא עשתה הכל כדי להרוס לי את הביטחון העצמי ולהתעלל בי רגשית, ולי נמאס!" הזדקפה בהתרסה ונעצה בי מבט תקיף.

"להתעלל בך? את לא מגזימה?"

"לא!" הטיחה מימי בזעף, "אני לא." עמדה על דעתה והתעקשה על שלה לראשונה מאז שהכרתי אותה. מצד אחד הרעתי לה על חוט השדרה שגידלה פתאום, אבל מצד שני, למה דווקא עכשיו, כשזה הכי פחות מתאים?

"אני לא מבין, אחרי כל כך הרבה שנים יחד נזכרת פתאום שאת לא אוהבת אותה? ואם כבר, למה חיכית עד שהיא תהיה בהיריון?"

"ככה יצא, אם הייתי פוגשת את שלומי קודם אז לא היינו מסתבכות בכלל בכל ההיריון המיותר הזה."

"מיותר?" נפגעתי, "פתאום ההיריון מיותר? ומי זה בכלל שלומי?"

"בחור אחד." עטו פניה של מימי ורדרדות ענוגה, "פגשתי אותו אז, כשעזבתי את רות בתור לאולטרה סאונד כי לא יכולתי לסבול יותר את ההצקות שלה. הוא ראה אותי מסתובבת בוכה בבית החולים ולקח אותי לשתות קפה, ומפה לשם…" הסומק שעל פניה העמיק, "אני בהיריון ממנו, ואנחנו עוברים לגור יחד."

"עכשיו גם את בהיריון?" נפער פי בתדהמה, "אבל רות אמרה…"

"רות אמרה הרבה דברים, היא גם אמרה שאני לא יציבה נפשית, שכל הנשים במשפחה שלי משוגעות, שאני טיפשה, שהיא לא מסוגלת לסבול את הריח שלי כשהיא בהיריון, ושאני נוחרת." מנתה מימי את כל העלבונות שהטיחה בה רות, ומרוב זעם קמה מהספסל ונעמדה מעלי, מביטה אלי ממרום קומתה, "אז הנה, מצאתי לי גבר שאוהב את הריח שלי, וחושב שאני חכמה וסקסית ורוצה שאני אישן איתו ואביא איתו ילד."

"אבל מימי, חשבתי שאת לסבית?"

"אני ביסקסואלית." תיקנה אותי מימי בהדרת כבוד, ואז, אחרי ששקמה את כבודה הפגוע והוכיחה לי שבטחונה העצמי חזר אליה שבה והתיישבה, ונגעה בהיסוס בברכי, "אתה כועס עלי מאוד?" שאלה בביישנות, נשמעת שוב כמו מימי המוכרת.

"לא, אני המום מידי." הודיתי, "באיזה חודש את מימי?"

"בתחילת השלישי, עוד לא רואים כלום, אבל בעוד חודש… אני רוצה להתחתן כמה שיותר מהר ושלומי מסכים איתי."

"השלומי הזה, מי הוא, בן כמה הוא, מה הוא עושה בחיים, הוא יודע עליך ועל רות?"

"הוא בן ארבעים, גרוש בלי ילדים, והוא יודע עלי הכל, אין לי סודות בפניו."

"טוב." נאנחתי, "אז אה… מזל טוב לך מימי ובהצלחה, אבל אני לא מבין, למה סיפרת על החדשות שלך לי ולא לרות? אחרי הכל היא בת הזוג שלך, או לפחות הייתה."

"אני לא יודעת למה." השפילה מימי את מבטה, "אבל אני מרגישה נוח יותר לדבר אתך, רות כל כך ביקורתית כלפי… ברגע שהיא מתחילה לדבר אני שוכחת כל מה שרציתי להגיד ונעשית טיפשה גמורה." עיניה התמלאו דמעות, "אני יודעת שסיבכתי הכל ואני באמת מצטערת, אבל תבין אותי…" היא הביטה בי במבט מתחנן וניגבה דמעה.

"אני מבין אותך." נחפזתי להרגיע אותה, מה אני יכול לעשות, אני חסר אונים מול דמעות של נשים, "ואני באמת ובכנות מאחל לך אושר ובריאות, אבל מימי, מה יהיה עם התינוקות שלי? מי יטפל בהם?"

מימי משכה בכתפיה וקמה, "מה זאת אומרת מי, הרי הם לא יתומים חלילה, ההורים שלהם יטפלו בהם." אמרה בפשטות.

"מי? אני ורות?" הופתעתי.

"כן, אלא מי אם לא אתם?"

"כן, אבל… אבל זה לא לפי החוזה שעשינו?"

"החוזה? אהה, כן, החוזה… טוב, חוזה זה דבר אחד, והחיים זה דבר אחר. תשמע, אני חייבת לזוז, שלומי מחכה לי."

"את לא חוזרת הביתה, לרות."

"לא, כל הדברים שלי כבר בדירה של שלומי. הלילה נוכל סוף סוף לישון יחד עד הבוקר." פניה הוארו בשמחה, "הוא מותק, אני ממש אוהבת אותו." התוודתה.

"אני מבין." למרות שאושרה החדש הרס לי את כל התוכניות לא יכולתי לעמוד בפני חיוכה הזוהר והחזרתי לה חיוך, "אבל בכל זאת מימי, את לא חושבת שאת צריכה לספר לרות ש…"

"אני צריכה, אבל אני לא מעזה." חיוכה גווע, "אולי אתה מוכן לדבר איתה רונן?"

"יש לי ברירה." נאנחתי, ומיד אחרי שהגעתי הביתה עם הכלבים התקשרתי לרות.

היא ענתה בצלצול הראשון, "מימי!" צעקה, "לאן נעלמת פתאום לעזאזל?"

"זו לא מימי רות, זה אני, רונן."

"רונן? תשמע, מימי נעלמה פתאום ו…"

"היא לא נעלמה, היא עזבה אותך רות."

"עזבה אותי? אל תדבר שטויות, מאיפה אתה ממציא את הקשקוש הזה?"

"אני לא ממציא, דיברתי איתה רק לפני שעה, היא החליטה שנמאס לה ועזבה."

"מה עזבה? אבל כל הדברים שלה… חכה רגע… שמעתי טריקת דלתות וחריקת צירים ואז צעקת כעס, חבטה מהדהדת ושקט מדאיג.

הרכב היה אצל מיכה ולכן עליתי על אופניי ודהרתי לדירתה בלי לשים לב שלא סגרתי את הכלבים בחצר והם רצים בעקבותיי.

הגענו לדירה שלה מתנשפים, ומצאתי אמבולנס חונה מול הכניסה, ושכנים מודאגים מתגודדים סביבו. שני פרמדיקים לבושים וסטים כתומים זוהרים ירדו עם אלונקה ועליה הייתה מוטלת רות, חיוורת ודומעת.

"רות!" זינקתי לעברה, רועד ממתח ומפחד.

"אדוני, נא לזוז." גער בי אחד הפרמדיקים.

"אבל אני האבא." מחיתי.

"אז למה השארת אותה לבד?" נזפה בי אחת השכנות, אלמנה רכלנית שדחפה את אפה לכל מקום, "אישה במצב שלה צריכה שישגיחו עליה כל הזמן, מזל שהייתי בבית ושמעתי אותה נופלת וצועקת לעזרה."

"אני… אני… אבל אני…" התחלתי לגמגם, תקוף אשמה לא הגיונית.

"נא לזוז, כולם לזוז, אנחנו לוקחים אותה למיון." הפראמדיקים הדפו הצידה את כולנו ודהרו משם באורות מהבהבים וביללת סירנה, ורק אז הבחנתי ששני הכלבים נמצאים לצידי ושכל השכנים של רות לוטשים בי מבטים מאשימים.

בלי לבזבז זמן על הסברים חזרתי במהירות הביתה, נעלתי את הכלבים בחצר, השארתי להם מים ואוכל והזמנתי מונית לבית החולים, ורק אחר כך התקשרתי למיכה לבשר לו שחל שינוי קל בתוכניות שלנו, וכנראה שיעברו עוד כמה שנים טובות לפני שאוכל להתפנות לחופשה בחו"ל.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il