דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
17/12/2015
"אני לא מאמינה." התמרמרה סיגל בצדקנות, "לא מספיק שנפגעתי, גם פיזית וגם נפשית, אז בסוף אני יוצאת אשמה בזה שמיכה זרק אותך?"
קפצתי אגרופים ואמרתי לעצמי להירגע ולא להתחיל לצרוח כי באמת שאין בזה טעם. "מיכה לא זרק אותי." אמרתי בקול שקט, כמעט בלחש, "הוא הסתלק כדי שהכלבה שלו לא תיכנס להסגר. אני בטוח שהוא לא חשב שבולי ילך להסגר במקומה."
"זה באמת קטע משונה שאני לא מבינה." התערבה רות, והקמט הקל השוכן בין גבותיה הדקות, המרוטות למשעי, העמיק – סימן בדוק אצלה לסערת רגשות. "למה הם לקחו את בולי המסכן להסגר?"
"כן, זה באמת… תשמע, אני מאוד מצטערת על הכלב שלך." הפטירה סיגל כלאחר יד, "אתה רוצה שאני אתקשר לווטרינר העירוני ואגיד לו שלא בולי נשך אותי אלא לייקה?"
"לא, תעזבי, אם תגידי שהם כלאו את הכלב הלא נכון ישחררו אמנם את בולי, אבל יתחילו לחפש את לייקה ואת מיכה, ואם ימצאו אותו לא רק שלייקה תלך להסגר אלא שגם הוא יקבל עונש חמור."
סיגל משכה בכתפיה, "עונש, אפשר לחשוב, אז יתנו לו איזה קנס… ולא שלא מגיע לו, לא סתם החוק אומר שכלב שנשך צריך להיות בהסגר, ומה אם הכלבה שלו באמת חולת כלבת? ומה אם היא תינשך עוד מישהו?"
"אל תדברי שטויות." גערה בה רות, "לייקה מחוסנת והיא בחיים לא נשכה אף אחד."
"היא נשכה אותי." התבכיינה סיגל.
"כי הצקת לה, ובכלל, היא בקושי שרטה אותך, וגם זה לא בטוח."
"מה, את לא מאמינה לי?" התחילה סיגל לילל, "את מעדיפה לקבל את המילה של ההומו הזה…"
"ההומו הזה הוא אבא של הילדים שלי!" הטיחה רות, וקולה נעשה קר כקרח.
"התכוונתי למיכה, לא לרונן." התרפסה סיגל בבהלה, והתחילה לבכות, ברצינות הפעם.
"לא משנה, לא מקובל עלי שתתבטאי ככה בבית שלי, ואני אודה לך אם תקפידי לא לדבר בצורה כזאת על הומואים ליד הילדים שלי." המשיכה רות להיות קרה וקשוחה, מתעלמת מהתייפחויותיה של סיגל.
"רונן," פנתה אלי רות, מפנה את עורפה לסיגל המייבבת, "אני מאוד מצטערת על הכל, אם לא הייתי רצה איתה לקופת חולים… ברגע שהאחות שמעה שמעורב בעניין כלב זה כבר היה אבוד, לא ידעתי שיש חוקים כל כך מחמירים בעניין הזה."
"גם אני לא ידעתי." הודיתי, "אבל נראה לי שזה אבוד עכשיו. בולי יצטרך לשבת בהסגר עוד עשרה ימים."
"מסכן שכמותו," נאנחה רות, והוסיפה התנצלויות לרוב לפני ששאלה אם שמעתי משהו ממיכה.
"לא. אין לי מושג לאן הוא הסתלק, אבל הוא הבטיח שהוא יתקשר אלי ואני בטוח שבעוד יום יומיים אני אשמע ממנו." הצהרתי בביטחון מעושה, האמת שלא הייתי בטוח בכך כלל, והלכתי לחדר השינה הגדול. הורדתי את המזוודה הגדולה שלי מהמדף הכי גבוה בחדר הארונות – שם היא שכנה לה בשקט מאז שעברתי לגור בבית הזה – והתחלתי למלא אותה בבגדים.
"מה אתה עושה?" הלכה רות אחרי, מביטה בי בדאגה, "אתה באמת מתכוון לעזוב?"
"בעיקרון כן, אבל מאחר ועוד אין לי לאן ללכת, ואני עוד לא יודע מה קורה עם מיכה אז בינתיים, אם אין לך התנגדות, אני מתכוון לרכז את כל הדברים שלי ושל מיכה בחדר השינה הקטן, ולישון שם עד שאני אדע מה קורה איתי."
רות צנחה על כיסא והביטה בי בעגמומיות, "אז אתה רציני? אתה באמת רוצה לעזוב אותנו?"
"מי זה אותנו? את מתכוונת אליך ואל סיגל?"
"לא, אל תהיה טמבל, אני מתכוונת אלי ואל הילדים."
"כמובן שלא, אני תמיד אשאר אבא שלהם, אם כי לאור ההתפתחויות האחרונות בחיים שלך אני חושב שאולי עדיף שנחזור להסכם המקורי שלנו." משב רוח פתאומי נשמע פתאום, מנער את ענפי האלון שנקשו על התריס, וגשם התחיל לרדת, בהתחלה עדין וקליל, ולאט לאט מתגבר ומתחזק עד שהפך לברד רעשני.
"בולי המסכן." נאנחתי, "אני מקווה שהוא מוגן מהגשם ושנתנו לו שמיכה."
"אני בטוחה שהוא בסדר," נגעה רות באהדה בזרועי, "ובכל מקרה, הרי הוא הסקי, כלבים מהגזע הזה רגילים לחיות בשלג, הקור בארץ הוא בדיחה בשבילם."
"כן, אבל הוא גם רגיל לשטיח שלו ולפינוקים של הבית." התעצבתי אל ליבי.
"עשרה ימים זה כלום, תראה שהם יעברו בצ'יק." ניחמה אותי רות, ולמזלי התחילה לעזור לי באריזה. היא הייתה הרבה יותר מאורגנת ומסודרת ממני, ועד מהרה נגמרו לי המזוודות והתיקים. בסופו של דבר החלטנו שאני אקפוץ להביא ארגזי קרטון מהסופר, ועל הדרך אקנה גם חלב ולחם וקצת ירקות, כי המקרר כבר ריק.
חזרתי עם המון ארגזים ריקים, ועם שפע מצרכים, ומצאתי את סיגל ואת רות מאכילות את התאומים שהתעוררו בינתיים משנת אחר הצהריים שלהם, והיו רגזניים וחסרי מנוחה שלא כרגיל.
"הם מרגישים את המתח באוויר." אמרה לי רות בקול נמוך, עוזרת לי לסדר את המצרכים במקומם, ולכסנה מבט זהיר אל סיגל שעיניה היו עדיין אדומות מעט מהבכי.
"בקרוב אני אסתלק והאווירה תירגע."
"תשמע רונן, אני לא יכולה להחזיק אותך בכוח, אבל אני מקווה שתישאר לגור איתנו."
"גם אני מעדיף להמשיך לגור עם התאומים, אבל אני לא רוצה לוותר על בולי ועל מיכה, ונראה לי שכל זמן שאת וסיגל יחד… אתן עוד יחד?"
היא הנהנה, ולרגע חשבתי שתוסיף עוד משהו, אבל סיגל קראה לה מהמטבח וביקשה שתביא לה מפיות לחות, והיא נחפזה אליה והשיחה נפסקה.
לא יכולנו להתפנות לעצמנו, הילדים העסיקו אותנו ללא הרף, התרוצצנו סביבם עד שעת השינה שלהם, וכמו בכל ערב עזרתי לקלח אותם, ולהשכיב אותן לישון, ורק אחר כך חזרתי לאריזה.
אחרי שהם נרדמו סיגל אמרה שיש לה סידורים ועניינים והסתלקה, לא לפני שחיבקה ונישקה את רות שנעתרה לה ברצון. אחרי שהיא נעלמה רות עזרה לי בהתארגנות והעבירה את כל בגדיה וחפציה לחדר השינה הגדול, משאירה מקום פנוי בחדר הארונות לבגדים של סיגל.
"אני יודע שהחדר עדיין קצת מבולגן, אבל זה היה יום ארוך ואני עייף, אם לא אכפת לך אני הולך עכשיו לישון." הכרזתי כששמעתי את מכוניתה של סיגל עוצרת במקום בו חנה בדרך כלל מיכה. "מחר אני אתחיל לחפש מקום בשבילי, ואני מקווה שעד שבולי יחזור אני כבר אהיה מאורגן במקום אחר."
היא נאנחה, מובסת. "בסדר, אבל לפחות תשתדל שזה יהיה קרוב אלינו, טוב?"
"אני אשתדל." הבטחתי, ובאמת השתדלתי מאוד, אבל זו הייתה שכונת בתים צמודי קרקע שנבנו בשביל משפחות. היו שם מעט מאוד דירות, וגם הן היו גדולות ויקרות מידי בשבילי, והבתים היו עוד יותר גדולים, ורוב המשכירים נבהלו כששמעו שיש לי כלב. לא הופתעתי מכך, הרי הכרתי את השכונה הזו וידעתי שיש לנו מזל עצום שבעלי הבית ששכרנו לא עשו עניין מהכלבים שלנו, ובכל זאת המשכתי לחפש, בעיקר כדי להעסיק את עצמי במשהו. מאז שמיכה נעלם, ובולי נחטף ממני הרגשתי שהזמן לא זז. הכל קרה כל כך מהר ובפתאומיות, הייתה לי הרגשה מציקה שאיבדתי שליטה על המתרחש בחיי. התגעגעתי מאוד לנוכחותו הרגועה של מיכה לצידי במיטה, ולטיולי הבוקר שלנו עם הכלבים, וקצת מופתע נוכחתי לדעת שאני מתגעגע עד כאב גם לבולי הנמרץ והעליז שנהג לקפוץ עלי מרוב שמחה כשהייתי מגיע הביתה, ועקב אחרי לכל מקום כשהסתובבתי בבית. אפילו לאניצי הפרווה שלו שהייתי צריך לשאוב ולטאטא מכל פינות הבית התגעגעתי. כדי לשכך את חוסר המנוחה והגעגועים שעינו אותי התרוצצתי בין מתווכים ובתים, מתאמץ להתארגן על עצמי מחדש, ולהיות שוב בשליטה, אבל כל זמן שהטלפון של מיכה היה מנותק הרגשתי שאני צף באוויר, ואין לי מושג לאן אני נסחף.
לפחות דבר אחד חיובי קרה לי באותו שבוע נורא – הצלחתי לאתר את הטלפון של הכלבייה בה שהה בולי ולדבר עם האחראי שנשמע כמו בן אדם נחמד וחובב כלבים. הוא סירב, בצער, להרשות לי לבקר את כלבי מפני שזה היה אסור, ולטענתו גם יבלבל את הכלב, אבל הבטיח לי שבולי מרגיש טוב, אוכל ושותה, וישן הרבה. הוא מוגן מהגשם, ויש לו שמיכה משלו למרות שידוע שכלבים מהגזע שלו לא מתרגשים מהחורף בארץ.
"הבית הזה מספיק גדול בשביל כולנו, אתה לא חושב שזה פשוט מגוחך לבזבז כל כך הרבה כסף וזמן על שכירת מקום אחר?" העזה סיגל להעיר כשהתלוננתי בפני רות שאני לא מוצא מקום מתאים, "למה אתה עוזב בכלל?"
"בגלל שאת לא מסכימה שבולי יגור פה, לצערי הבית הזה לא גדול מספיק בשביל שניכם."
"אבל למה הוא לא יכול לגור בגינה כמו שאר הכלבים?"
"יש כלבים שגרים גם בבית." התערבה רות בזריזות, מעבירה מבטים מודאגים ממני לסיגל. סיגל כבר ישנה איתה כל לילה, אם כי עדיין החזיקה בדירתה הקודמת, ועוד לא העבירה את כל חפציה לבית שלנו.
"בסדר, אם הוא יישן רק אצלך ואתה תנקה אחריו, וכל זמן שהכלבה שנשכה אותי לא חוזרת אז… אז בסדר." מחלה סיגל על כבודה.
"מה בסדר?" התעקשתי להעמיד דברים על דיוקם.
"בסדר שהוא יישן בבית ושתישאר."
"שאני אבין, את נותנת לי רשות לגור בבית שלי? באמת יפה מצידך."
"היא לא התכוונה לזה." התערבה רות בפייסנות, "מה שסיגל רצתה להגיד זה שהיא מבקשת שלא תעזוב, נכון סיגלי?"
"נכון." הנהנה סיגל.
"ומה אם מיכה ולייקה יחזרו?" הקשיתי.
"הוא נעלם לפני שבוע, ומאז לא טרח להתקשר אפילו פעם אחת." חזרה סיגל על העובדות הכואבות, "נראה לך שהוא יחזור?" ביטלה בהינף יד מזלזל את דברי.
"שבוע זה לא כל כך הרבה זמן." שמרתי על קור רוחי.
"לדעתי זה מספיק זמן כדי להעיף אותו לכל הרוחות גם אם הוא יואיל בטובו להתקשר בסוף, כאילו…. מה הוא חושב לעצמו שהוא מתחפף ככה ומשאיר אותך תלוי באוויר?"
"סיגל, מספיק!" השתיקה אותה רות במבט מצווה, וסיגל השפילה את מבטה והשתתקה בצייתנות, בדיוק כמו שמימי הייתה נוהגת בזמנו.
כל בוקר, מיד אחרי שהייתי נכנס למשרד, נהגתי לסמן ביומן כמה ימים נותרו עד לשובו של בולי, והנה, בדיוק אחרי שמחקתי את היום השביעי קיבלתי טלפון מפתיע ממיכה.
"מה שלומך רונן?" שאל בשלווה, "ומה שלום בולי החמוד והתאומים הכי מתוקים בעולם?"
"התאומים בסדר, אבל בולי בהסגר ואני… אני מתגעגע ודואג לך. איפה אתה? ומה שלום לייקה? ולמה נעלמת ככה? ו…"
"לאט לאט רונן, לייקה בסדר גמור, אבל אני לא מבין למה בולי בהסגר?"
"כי המטומטמים האלה ממשרד הבריאות לא הסבירו לבריונים של הווטרינר העירוני מי בדיוק נשך את סיגל. כתבו את הכתובת שלנו כתבו כלב, הם באו, ראו את בולי ולקחו אותו."
"אבל למה לא אמרת להם… למה לא הסברת ש…"
"הם לא ממש רצו לדבר איתי כשלקחו את בולי, ויכול להיות שאם הייתי מתאמץ הייתי יכול להוכיח בסוף שבולי חף מפשע ולשחרר אותו אבל אז הם היו ממשיכים לחפש ובסוף תופסים את לייקה ומענישים אותך, העונש למי שמסרב להסגיר כלב שנשך הוא שנת מאסר, אז…"
"אז בקיצור, נתת לבולי ללכת לכלא במקום לייקה כדי להציל את התחת שלי?"
"כן, אפשר להגיד שכן, אבל דיברתי עם מנהל המכלאה, בולי בסדר גמור ובעוד שלושה ימים אני אחזיר אותו הביתה. נו, תגיד, איפה אתה? למה לא שמעתי ממך כל כך הרבה זמן?"
"כי אני אידיוט ופחדן. ברחתי ועזבתי אותך לבד עם כל הבלגן, אני ממש מצטער רונן."
"זה בסדר, אני יודע שעשית את זה למען לייקה, אבל מיכה, תקשיב, אף אחד לא מחפש אותה, וגם לא אותך, מתי אתה חוזר?"
"זהו שאני…" הוא השתעל קלות וכחכח בגרונו, "מה שקרה זה שנסעתי צפונה לחבר ותיק שגר במין חווה מבודדת כזו… רק כשהגעתי גיליתי שהבטרייה של הנייד נגמרה לי, וששכחתי אצלך את המטען, ועד שהגעתי לקצרין וקניתי מטען חדש…"
"ומה, אין אצלו טלפון קווי?"
"יש, אבל המספר שלך היה בנייד שלי, ובלי הנייד הייתי פשוט מנותק, אתה מבין?"
"לא, למה לא התקשרת למשרד שלי, או לטלפון הקווי של הבית?"
"אהה… יכול להיות שהייתי יכול להתאמץ קצת יותר להשיג אותך בטלפון, אבל לא התקשרתי כי חששתי שהיא תענה וממש לא רציתי לדבר איתה, ולצערי לא זכרתי את הטלפון של המשרד שלך, אני יודע שהייתי יכול להתקשר למודיעין, אבל… אה…"
"אבל היו לך דברים יותר מעניינים לעשות." השלמתי את המשפט שלו בטון עוקצני. "תגיד, אתה והחבר הוותיק הזה…"
"למעשה הוא האקס שלי, ואל תדאג, הוא בחור נחמד מאוד, אם אפשר לקרוא בחור לגבר שכבר עבר את גיל שישים. מזל שהגעתי אליו כי הוא בדיוק שכב חולה בשפעת, והיה לו קשה מאוד לטפל לבד בסוסים ובעיזים שלו."
"עיזים?" הופתעתי, "יש לו עיזים?"
"וסוסים, וגם שני כלבים. זה מקום יפה מאוד אבל די פרימיטיבי ומרוחק. בולי ייהנה פה מאוד."
"אני בטוח, ומה איתי, אתה חושב שגם אני איהנה?"
"לא יודע, תבוא ואז נראה."
"לא עדיף שפשוט תחזור הביתה? מה קורה עם העבודה שלך? הם אמרו לי שלקחת חופש לחודש שלם עם אופציה להארכה."
"כן, נכון, זה מה שעשיתי. הרגשתי צורך להתאוורר קצת מהמפעל, ואני מודה שאני ממש לא מתגעגע לחזור."
"ומה איתי? גם אלי אתה לא מתגעגע?"
"אליך אני דווקא כן מתגעגע, מתי אתה בא?"
"מיד אחרי שבולי ישתחרר, עכשיו ספר לי קצת על החווה הזו ועל האקס שלך, שאני אדע לאן אני מגיע."
"אתה מגיע לגן עדן ממש." התלהב מיכה, "חכה ותראה."
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il