ולו ילדים – פרק יב' ואחרון

21/12/2015

מיכה צדק חוות הקשת בענן הייתה אחד המקומות המדהימים והנעימים ביותר בארץ, ואולי אפילו במזרח התיכון. נוף נפלא, אוויר צח, מעיין זעיר שבקע מהסלע באמצע חצר מוקפת כדים ענקיים נטועים עצי נוי, אורווה עם סוסים, דיר עם עיזים, וכמה כלבים ידידותיים משוטטים סביב בית החווה – מבנה כפרי עשוי עץ, משולב בטוב טעם באבן בזלת מקומית. מאחוריו השתרע בוסתן של עצי תפוחים ודובדבנים, ולצידו גן ירקות מטופח מוקף גדר, פשוט גן עדן.

על החווה מלך ליאון כפיר, הבעלים, המייסד והשליט הבלתי מעורער של חוות הקשת בענן. מיכה שפגש אותי בקצרין סיפר לי את הסיפור שלו בזמן שנהגתי בזהירות בכביש המשובש שהוביל לחווה. ליאון הגיע לחווה קצת אחרי מלחמת יום כיפור, הוא חזר מהמלחמה ההיא קצת שרוט, והעדיף לחיות במקום שקט ורחוק ובדיוק אז התחיל במנהל מקרקעי ישראל פרויקט של חוות בודדים. למרבה המזל המנהל של הפרויקט היה המפקד שלו במלחמה והוא יותר משמח להפקיד בידיו החזקות והמוכשרות של ליאון את שטח החווה שננטשה כמה שנים אחרי מלחמת ששת הימים.

אשתו הצעירה והאוהבת של ליאון הסכימה לעזוב למענו את העיר ואת המשפחה ועברה איתו לצפון. היו להם הרבה שנים קשות וארוכות של מחסור ובדידות, שנים שהיו רצופות עבודה קשה ואכזבות לרוב, אבל הם נאחזו באדמה, ולא נכנעו. יחד הם הקימו חווה לתפארת, גידלו עיזים לחלב ולגבינה, ירקות ופירות למאכל, סוסים לרכיבה, ושלושה ילדים, שתי בנות ובן, בשביל שיהיה גם דור המשך. מזמן לזמן, בעיקר באביב הם העסיקו בחווה בחורים צעירים שעזרו לליאון בעבודות הקשות, ומידי פעם גם עזרו לו לפרוק חרמנות שאשתו המותשת מעבודה לא רצתה, או הצליחה, להתמודד אתה.

"וואלה? והיא ידעה שהוא בוגד בה?" תהיתי.

"אני מניח שכן, אבל מסיבותיה שלה היא שתקה. ליאון אמר פעם שהיא תמיד ידעה שהיא אהבתו היחידה, ושהבחורים ההם לא חשובים, הם רק בשביל סקס." הוא חייך קלות וליטף את ברכי, "הגעתי לחוות הקשת בענן אחרי שהבחור שבגללו התגרשתי זרק אותי לכל הרוחות. הייתי אבוד ומבולבל, בודד ועני, שקלתי אפילו להתאבד ואז הופיע ליאון והציע לי עבודה, בית ומיטה חמה ואם לא די בזה, גם סקס, מה הפלא שהלכתי והתאהבתי בו מעל הראש? דמיינתי שהוא עוזב את אשתו והילדים למעני…" הוא גיחך בסלחנות, "טיפשות, אני יודע, אבל הייתי אז צעיר וחסר ניסיון, הערצתי אותו ולא הבנתי שום דבר מהחיים שלי, מה שהוא אמר כל כך פגע בי עד שברחתי מהחווה בדמעות, ויותר לא הרשיתי לעצמי להתאהב בעוצמות כאלה."

"אהה…" השתתקתי לרגע, נבוך קצת מהכנות שלו, "הסיפור הזה מסביר הרבה דברים בנוגע אלך." עניתי לבסוף בזהירות, "אבל אני לא מבין, למה חזרת אם הוא אכזב אותך כל כך?"

"למה? כי מאז חלפו מעל עשרים שנה, ואני מבין עכשיו דברים שלא הבנתי פעם, ואל תשכח שכיום שנינו מבוגרים וחכמים הרבה יותר, ומאז שהבן שלו נהרג בתאונת אימונים בצבא, הבנות התחתנו ועזבו, והאישה התאבדה לפני שנה על הקבר של הבן ליאון נשאר לגמרי לבד." הוא נאנח, "תראה איך הגלגל מסתובב, פעם אני הייתי בודד ועזוב והייתי צריך אותו, והיום הוא זה שנשאר לבד וכיום הוא צריך אותי, שלא לדבר שתמיד התגעגעתי לחוות הקשת בענן ונשבעתי לעצמי שיום אחד אני עוד אחזור."

"אני מבין, אבל איפה אני משתלב בתמונה הזו."

"איפה שתרצה, ליאון ישמח לעוד זוג ידיים עובדות, ואני אהיה מאושר לחיות אתך פה."

"ומה יהיה עם התאומים?"

"מה צריך להיות אתם? הם יחיו להם בשקט ובשלווה עם אימא שלהם ובת הזוג שלה, בדיוק כמו שתכננתם, וכמובן שתקפוץ לבקר אותם מידי פעם, וכשהם יהיו מספיק גדולים הם יבואו לבקר… אז מה דעתך?"

"אני אחשוב על זה." הבטחתי, ובאמת חשבתי על ההצעה שלו לאורך כל שלושת הימים של שהייתי בחווה. הייתי אמור להיות שם שבוע שלם, אבל ביום הרביעי התקשרה אלי רות מוקדם מאוד בבוקר, מעירה אותי משנתי, ושאלה בקול מתנצל אם יש מצב שאגיע כי הקטנים חטפו כנראה דלקת ראות, היא לא ישנה כבר שלושה ימים והיא פשוט מתמוטטת מעייפות.

"דלקת ריאות! הם בסדר? מה הרופא אמר? כמה חום יש להם?" קפצתי בחרדה מהמיטה והתחלתי להתלבש, "ואיפה סיגל?" נזכרתי תוך כדי נעילת נעליי.

"סיגל… אני מניחה שהיא עכשיו בדירה שלה, מחפשת עבודה חדשה." השיבה רות בקול מתכתי, "לא בא לי לדבר עליה עכשיו, רק תגיד, אתה יכול לבוא או לא?"

"אני רק שותה קפה ויוצא. תחזיקי מעמד." דהרתי למטבח ונחפזתי להכין לי קפה. מיכה הגיע בעקבותיי והתחיל להכין לי כריכים לדרך.

"אולי תבוא איתי?" ביקשתי תוך שתייה חפוזה של הקפה שהיה חם ומר מידי, שכחתי לשים סוכר.

הוא סירב במנוד ראש חטוף, ועיניו התחמקו מעיני.

אני מניח שאם הייתי מפציר בו ומתעקש הוא היה מוותר וחוזר איתי, אבל לא היה לי לב לעשות לו את זה. הוא ולייקה היו כל כך מאושרים בחוות הקשת בענן, והיה ברור שליאון זקוק לו הרבה יותר ממני. תיארתי לעצמי שאחרי שאלך הם אולי אפילו יחזרו לישון שוב יחד, ולמה לא בעצם? למה ששני גברים בודדים שמחבבים כל כך אחד את השני ישנו לבד בלילות החורף הקרים בצפון?

רק כמה ימים אחר כך, כשהחזרנו את התאומים הביתה מצילום ריאות שהוכיח שחור על גבי דיסק שהם כבר בריאים לגמרי, רות הצליחה לספר לי מה קרה בינה לבין סיגל אחרי שעזבתי.

בטון אגבי, כאילו סיפרה רכילות על אנשים זרים, היא תיארה בפני איך סיגל חטפה התקפת קנאה בגלל שקראה על קיר הפייסבוק שלה הודעה ממימי, ואיך, אחרי מריבה מכוערת ורעשנית היא שברה צלחת חרסינה על רצפת המטבח שמירקה למשעי כמה שעות קודם ונטשה, מסתלקת לדירתה למרות שהתאומים שכבו לוהטים מחום במיטותיהם ובכו בלי הפוגה.

"זה לא שאני מצדיק את סיגל, אבל מה פתאום מימי יצרה אתך קשר?"

רות משכה בכתפיה באדישות, "למה שלא תיצור איתי קשר? אחרי הכל היינו קרובות מאוד פעם. כל מה שהיא רצתה זה לדבר איתי קצת, להתייעץ."

"להתייעץ על מה?"

"על החיים, מסתבר שאחרי החתונה הבעל הזה שלה התגלה כטיפוס הרבה פחות נחמד, ואחרי שהיא הפילה את העובר שלה בחודש השישי הוא התחיל להתנהג כמו חלאה אמיתית."

"מימי המסכנה," נאנחתי, "הייתי בטוח שהיא כבר מזמן אימא לתינוק, אז מה קורה אתה עכשיו?"

"היא חיה אצל הוריה, מחפשת עבודה ודירה. מה דעתך שאני אתקשר אליה ואציע לה לעבוד אצלי כמטפלת? אם זה יסתדר תוכל לחזור לחווה ההיא ולמיכה."

"אין ספק שאנחנו צריכים מטפלת, וכל אחת תהיה יותר טובה מסיגל, אבל מימי… חשבתי שאתן שונאות אחת את השנייה."

"ממש לא, היא התקשרה אלי מיד אחרי שילדתי, אמרה מזל טוב והתנצלה שעזבה בפתאומיות כזו, ואני התנצלתי שהייתי מגעילה אליה, ומאז אנחנו בקשר, וירטואלי בעיקר."

"ואם היא תחזור הקשר שלכם יחזור להיות… איך להגיד? פחות וירטואלי?"

"אני לא יודעת, קרוב לוודאי שלא, מימי השתנתה מאוד, היא כבר לא לסבית יותר, ואחרי שנפטרה מבעלה האידיוט היא גם רזתה מאוד… מסתבר שהצרות שעברו עליה חישלו אותה, היא כבר לא אותה בחורה תלותית ומסכנה שהייתה פעם."

"כן, החיים משנים כנראה את כולם, קחי אותי לדוגמה, מאז שהילדים נולדו גם אני כבר לא אותו ציפור דרור חסרת אחריות שהייתי." ליטפתי את ראשו המתולתל של רפאל והרמתי את המוצץ שהפיל.

"וגם אני כבר לא אותה כלבה מרשעת כמו שהייתי לפני שנעשיתי אימא." הסכימה רות בחיוך, וניגבה בזהירות את אפו המנוזל של אריאל, "אבל שיישאר בינינו, אה?  עדיף שמימי לא תדע איזה רכרוכית נעשיתי." התבדחה.

החלפנו מבטים וצחקנו יחד כמו חברים ותיקים. "אל תדאגי אימל'ה, סודך שמור איתי לעד." הבטחתי ונישקתי את לחייה.

"תודה רבה אבל'ה." השיבה רות ונישקה אותי חזרה.

מימי באמת השתנתה מאוד, היא רזתה, שערה היה מסופר בתספורת קצרה שהלמה אותה היטב, והיא נראתה יעילה ובטוחה בעצמה להפליא.

"רונן, מה שלומך?" הושיטה לי את ידה ללחיצה וחייכה, "ואיפה בולי, אני מתגעגעת לחמוד הזה."

"בולי נשאר אצל מיכה, הוא היה כל כך מאושר שם בחווה עם לייקה וכל הסוסים והעיזים, מיכה הציע לשמור לי עליו והסכמתי."

"ואיך הליאון הזה, בעל החווה? הוא נשמע טיפוס מרתק."

"הוא באמת כזה, והוא גם גבר לעניין, כבר לא ילד, אבל בן אדם חזק ומרשים מאוד. הנה, תראי איך הוא נראה." שלפתי את הסמרטפון שלי והראיתי לה את התמונות שצילמתי. היא דפדפה בין כל התמונות, התפעלה ממראה החווה והנופים המדהימים המקיפים אותה והתעכבה ממושכות על תמונתו של ליאון שרכב על סוס. בפניו השזופים, במגפיו ובכובע הבוקרים שחבש הוא נראה דומה מאוד לאיש המרלבורו האגדי למרות שהוא הפסיק לעשן כבר לפני עשרים שנה.

"הייתי שמחה להכיר אותו." העירה מימי, ואז התאומים התעוררו והקימו קול זעקה, והיא שכחה הכל מלבדם, ולאורך כל הביקור הייתה שקועה אך ורק בהם.

כמה ימים אחר כך היא חזרה לגור איתנו על תקן האו-פר. היחסים בינה לבין רות היו מצוינים, אבל היא ישנה בחדרם של התאומים בעוד אני מצטופף בחדר השינה הקטן.

הייתי בקשר טלפוני יום יומי עם מיכה ומידי פעם גם נסעתי לבקר אותו ואת בולי. אחרי כמה חודשים הוא התפטר מעבודתו במפעל והשקיע את קרן ההשתלמות ואת הפיצויים שלו בחווה. הוא הקים בה מרכז ללימוד רכיבה על סוסים והפך לשותפו של ליאון. גם אני השקעתי בקריירה שלי זמן ומרץ רב וכמה שבועות אחרי שמלאו לתאומים שנה הפכתי בשעה טובה לשותף במשרד. עבדתי הרבה שעות ואת הזמן שנותר לי הקדשתי לילדים שגדלו לתפארת, מסבים לי, לאימם ולמטפלת האוהבת שלהם אושר ונחת לרוב.

מידי פעם הייתי לוקח לי סוף שבוע ארוך ונוסע לבקר את מיכה בחוות הקשת בענן. כשהייתי בא אליו היינו ישנים יחד ונהנים מאוד אחד מחברתו של השני, ולכאורה היינו בני זוג, אבל מעולם לא העזתי לשאול אותו מה הוא עושה כשאני לא שם, ועם מי הוא חולק את מיטתו. הייתי די בטוח שהקשר בינו לבין ליאון הוא יותר מקשר בין שותפים לעסק – אי אפשר היה לא לשים לב לאינטימיות בין השניים – ואם לא די בכך לא יכולתי שלא להבחין שחלק מהמדריכים במרכז הרכיבה היו בחורים צעירים ונאים מאוד שחלקם היה ללא ספק מחובבי הגברים.

 

אפילוג

מיכה החליט לחגוג את יום הולדתו במסיבה רבת משתתפים, וכמובן שאני הייתי אורח הכבוד, אבל לצערי, בדיוק באותו סוף שבוע, נאלצה רות לנסוע לכנס גינקולוגים חשוב מאוד באנגליה, ומימי נבהלה כששמעה שעליה להישאר לבד עם התאומים.

"אני לא אצליח להסתדר עם שניהם לבד." החווירה, "הם זוחלים כל כך מהר, ואריאל כבר התחיל לנסות ללכת… הם פשוט יותר מידי בשבילי."

"אז תביא גם אותם אתך." פתר מיכה את הבעיה בפשטות.

"מה, לנסוע לבד עם שני תינוקות עד רמת הגולן?" נחרדתי.

"למה לבד? קח אתך גם את מימי, לא ראיתי אותה כבר שנים, אני אשמח לפגוש אותה שוב."

ארזנו חצי בית פחות או יותר, חגרנו את התאומים בכיסאותיהם, מימי התיישבה ביניהם אוחזת תיק ענק, עמוס מוצצים, בקבוקים וחיתולים, ויצאנו לדרך.

התאומים ישנו שנת ישרים מהרגע שהתנעתי את המכונית ועד לרגע שהחניתי את אותה מול חוות הקשת בענן. מיכה וליאון באו לקבל את פנינו, ולעזור לנו להכניס את התאומים ואת המטען הביתה.

"מימי!" קרא מיכה בהתפעלות, "את נראית פשוט נפלא." נישק בחיבה את לחייה והציג בפניה את ליאון שלחץ בחמימות את ידה, נועץ בה מבט מלא התפעלות.

"שלום ליאון." חייכה מימי בביישנות, "שמעתי עליך המון, אני שמחה לפגוש אותך סוף סוף."

"לכבוד הוא לי לארח אותך בחוות הקשת בענן." הכריז ליאון באבירות רבת קסם, לקח ממנה את התיק הכבד, העמוס ציוד תינוקות, ותלה אותו בקלילות על כתפו. "תרשי לי לערוך לך סיור בממלכה שלי." אחז בסמכותיות במרפקה, מעביר כלאחר יד את התיק שלה למיכה המופתע, ולפני שהבנו מה קורה הוא הוביל את מימי המוקסמת לסיור באורוות, משאיר את ההתמודדות עם התאומים שהתחילו להתעורר, ועם שפע הציוד שלהם, למיכה ולי.

שהינו בחווה מיום חמישי בצהרים עד ליום ראשון בערב וכל אותו זמן היו ליאון ומימי צמודים זה לזה, צוחקים, מדברים, מרוכזים בכל מאודם אחד בשני.

"מה לעזאזל קורה פה?" התקוממתי אחרי שהצלחתי להרדים סוף סוף את התאומים ולהתפנות לבלות קצת עם מיכה, "ממתי ליאון מתעניין כל כך בנשים? ועוד במימי?"

"מה רע במימי?" השיב מיכה בנחת, "מאז שהיא איבדה קצת משקל והסתפרה היא נראית פשוט נהדר, היא בדיוק הטעם של ליאון, עדינה, נשית ואימהית כזו…"

"כן, אבל… הוא לא בעניין של גברים בעצם?"

"כן, אבל רק לסקס. בשביל זוגיות ואינטימיות הוא צריך נשים. אל תעשה פרצוף כזה, הוא לא היחיד, יש עוד הרבה גברים כמוהו."

"נניח, אבל מימי לא קצת צעירה מידי בשבילו? הוא כבר כמעט בן שישים והיא רק בת שלושים פלוס."

"אם לה זה לא מפריע, למה שזה יפריע לנו?" הצטחק מיכה, ומשך אותי אליו, "די כבר לדבר, תביא חיבוק ובוא למיטה לפני שהקטנים שוב יתעוררו." העפתי מבט אחרון בתאומים שישנו בשלווה במיטת הנוער שהוקצתה להם, עטופים בשמיכותיהם ומוגנים מנפילה בעזרת שלוש כסאות שהצבנו מול המיטה. מימי הייתה אמורה לישון במיטה הסמוכה, אבל היא העדיפה כמובן את מיטתו של ליאון, ואפילו לא טרחה להתנצל עד עריקתה.

הלכתי עם מיכה לחדרו שהיה מול חדר הילדים, ואחרי שהתחבקנו והתנשקנו התחלנו להפשיט אחד את השני. עשינו הכל כמו תמיד, אבל איכשהו זה לא זרם, נעלמה ההתלהבות החרמנית שחשתי תמיד כשנפגשתי עם מיכה, והיה לי רושם מעורפל שגם הוא קצת מסויג, פחות נלהב לגעת בי.

בדיוק כמוני גם מיכה חש שמשהו לא בסדר, ובניגוד אלי הוא היה אמיץ מספיק לדבר על זה, "מה קרה?" שאל, אחז בסנטרי והציץ בדאגה בעיני, "אתה בסדר?"

"כן, אני… לא יודע…" השתמטתי ממבטו, "יכול להיות שאני קצת עייף."

מיכה נאנח, "זה בטח לא קל לעבוד במשרה מלאה וגם להיות אבא לתאומים."

"כן, זה לא קל, וגם הנהיגה לפה הייתה ארוכה מאוד… וגם… לא יודע, יכול להיות שאנחנו נפגשים לעיתים רחוקות מידי? כל פעם אני צריך להתרגל אליך מחדש, זה לא קל וזה נעשה קשה יותר עם הזמן." התוודיתי.

"כן, אני יודע, גם אני מרגיש ככה." הפתיע אותי מיכה, "האמת רונן, כבר מזמן חשבתי לדבר אתך על העניין הזה."

"על איזה עניין?"

"נו, על… על עתיד יחסינו לאן, כי… תראה, אתה בחור ממש נהדר, ואני אוהב אותך, באמת, אבל קשה לי ככה, אנחנו בקושי נפגשים, אנחנו כאילו יחד אבל בעצם אני לבד."

"גם אני לבד, וגם לי זה קשה, ואני גם לא עושה סטוצים." לא התאפקתי והשחלתי עקיצה קטנה לעברו.

"גם אני כמעט ולא, בגילי זה כבר פשוט לא לעניין, ובכלל, לא המחסור בסקס מפריע לי כי בגילי וזה… בוא נגיד שזיינתי מספיק בחיי, אבל כמה אני יכול לישון לבד? אני שונא לישון באלכסון, חשבתי שהפירוד שלנו הוא זמני, שאחרי שרות תמצא סידור לתאומים תבוא לגור איתי, אבל עושה רושם שזה לא הולך לקרות, נכון?"

"כנראה שלא, אני לא יכול לעזוב את העבודה שלי, זאת אומרת, אני יכול, אבל עכשיו, כשאני גם שותף, אני ממש לא רוצה לעזוב, והתאומים… טוב, אני מצטער, אבל גיליתי שאני לא מסוגל להיות אבא של פעם בשבועיים, אני רוצה לגור אתם, ולראות אותם גדלים, למה שאתה לא תעזוב את החווה ותחזור למרכז לגור איתנו?"

"לעזוב את החווה?" התרחבו אישוניו של מיכה, ולמרות ששכבנו חבוקים וצמודים הייתה לי הרגשה שהוא מתרחק ממני, פוער רווח בין גופי לגופו. "לא, אני לא יכול." פסק, "השקעתי פה המון כסף ומאמץ, המקום הזה הוא הבייבי שלי, כל חיי חלמתי על מקום כזה, וגם אם הייתי מוותר עליו, מה יש לי לעשות במקום אחר? בגילי אני כבר לא אמצא עבודה בשום מקום."

"אני מבין, אתה צודק כמובן, אז… אה… כבר ממש מאוחר, כדאי שאני אלך למיטה." התחלתי לקום, וכמו שקיוויתי, מיכה עצר בעדי ומשך אותי חזרה לזרועותיו.

"אל תהיה טיפשון." אמר ברוך, "חבל שזה נגמר, אבל לא עדיף שלפחות ניפרד כמו שצריך?"

רק בדרך חזרה הצלחתי לדבר עם מימי בפרטיות. התאומים נרדמו כמובן ברגע שיצאנו לכביש הראשי, ויכולתי להתווכח איתה לאורך כל הדרך הביתה, אבל לא הצלחתי לשנות את דעתה. היא הייתה נחושה לחזור לליאון ברגע שתימצא לה מחליפה.

"אבל את בקושי מכירה אותו." התרגזתי, "נפגשתם רק לפני כמה ימים, את באמת מוכנה לזרוק את כל החיים שלך בשבילו?"

"על איזה חיים בדיוק אתה מדבר?" שמרה מימי על שלוותה, "כל היום אני תקועה בבית עם התינוקות, הם חמודים והכל, אבל בשנה הבאה הם ילכו לפעוטון, ומה יהיה איתי אז? אתה חושב שזה תענוג גדול להיות או-פר?"

"ואת חושבת שזה יהיה תענוג גדול לגור בחור הזה בצפון עם סוסים ועיזים, ועם גבר שיכול להיות אבא שלך?"

"אם זה ליאון אז כן. ואל תקרא לחוות הקשת בענן חור, אני אוהבת אותה, ואין שום רע בסוסים ובעיזים, הם הרבה יותר נחמדים מרוב האנשים שאני מכירה, ונכון שליאון מבוגר יותר ממני, אבל זה לא מפריע לי, הוא גבר אמיתי וזה מה שבאמת חשוב."

"גבר אמיתי?" לעגתי לה, "איפה את חיה? את יודעת שהוא מזדיין גם עם גברים?"

"כן, אני יודעת, וגם אני…" היא הסמיקה מעט, "גם אני נהנית לפעמים מסקס עם נשים, אבל אני מעדיפה לחיות עם גבר."

"טוב, אם זה מה שאת רוצה אני נכנע." ויתרתי על הויכוח, "אבל את זו שתספרי לרות שאת עוזבת."

"אל תדאג, אני אקח אותה משדה התעופה ובדרך אני אספר לה הכל." הצטחקה מימי, "אתה רוצה שאני אספר לה גם שאתה ומיכה כבר לא?"

"תעשי מה שאת רוצה, מצידי תספרי לה, למרות שאני לא מבין מה זה עסקה." הזעמתי פנים, תוהה איך היא יודעת עלי ועל מיכה. "איך את יודעת שנפרדנו, מי סיפר לך?"

"אף אחד, אבל זה היה די ברור, ואני ממש מצטערת רונן." ליטפה מימי בעדינות את כתפי.

"עזבי, זה בסדר, לא קרה כלום." נהמתי באנטיפטיות והיא גילתה רגישות והניחה לעניין.

בערב מימי נסעה לאסוף את רות משדה התעופה. ברגע שהן נכנסו היה לי ברור שהיא אכן סיפרה לה למה היא עוזבת לחוות הקשת בענן ולמה אני לא אסע לשם יותר.

"אני מצטערת רונן." אמרה רות ברוך אחרי שמימי פרשה לחדרה לדבר בסקייפ עם ליאון, "אבל האמת שזה היה די צפוי, נכון?"

"כן, כנראה." מלמלתי באי רצון, הייתי מדוכדך מאוד, וממש לא התחשק לי לנהל שיחות נפש עם איש, אפילו לא עם אם ילדי שנראתה מאושרת ועליזה להכעיס.

"לפחות מימי מצאה לה מישהו, נכון שזה נהדר?" קרנה אלי רות בעליצות מרגיזה.

"נפלא ממש, אני מאוד שמח בשמחתה." הפטרתי, "אבל מה יהיה איתנו? במקרה שלא שמת לב תרשי לי לגלות לך שנשארנו בלי מטפלת."

"אל תדאג, נמצא כבר מישהי, או אולי מישהו? לא משנה, יהיה בסדר." המשיכה רות לחייך, וכשהיא עולה על גדותיה מרוב שמחה שלא יכלה להכיל יותר גילתה לי שפגשה בכנס מישהי מדהימה שתגיע בשבוע הבא לביקור בארץ והיא מקווה שאני לא אהיה עסוק מידי כי היא מתכוונת לטייל איתה בכל הארץ, ואם גם מימי לא תהיה אז…

"בסדר, בסדר." רטנתי והסתלקתי לחדרי. הדלקתי את המחשב, פרסמתי מודעה לחיפוש מטפלת מסורה לזוג תאומים מקסימים, ומיד אחר כך הערתי את הפרופיל השכוח למחצה שלי באטרף, ואחרי שהעליתי תמונות מעודכנות יותר, מסמן את התמונה שלי עם התאומים כתמונה הראשית, ניסחתי הודעה וזה לשונה – בן שלושים ושמונה, אבא לתאומים מקסימים בני שנה וחצי, עורך דין שלא נשוי לאם ילדיו מחפש זוגיות עם גבר בגילו, או קצת יותר, עדיפות למישהו שגם הוא אב לילדים.

 

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il