דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
15/06/2015
מאז שהתגייסתי זה לא עוזב אותי. הצורך הזה במישהו, מישהו שיקשיב, שיחבק, שיחייך כשאני אכנס לחדר, שילטף בלילות, שייגע, שיאהב, שיגרום לי לאהוב. אני לא יודע למה דווקא הכניסה למערכת הצבאית הציתה בי את הצורך הזה. אין דקה שהוא לא פועם בי בחוזקה.
לאחר שנה וחצי יצאתי לקורס קצינים, בית ספר לחיים מבחינתי, וחזרתי לתפקיד מטה קצר. כתפקיד שני הוצע לי תפקיד נהדר במחלקה קטנה באחד מבסיסי החייל בדרום. אני ששרתתי במטה תמיד חלמתי לרדת "לשטח" ולא להיות אחד מיושבי הבניינים החדישים, עובדי ההייטק על מדים. צלחתי את ראיונות הכניסה לתפקיד, השגתי את האישורים הנדרשים ויצאתי דרומה, לדרך החדשה.
חשבתי שאולי המרחק מהבית, מאזור הנוחות שלי, יגרום לי להרגיש יותר טוב, יותר משוחרר, יפגיש אותי עם אנשים שונים, רעיונות חדשים, נופים אחרים, ובמקרה הכי גרוע, גם אם לא, לפחות תהיה לי סיבה להרגיש בודד ומרוחק כפי שהרגשתי עד עתה.
ביום הראשון בבסיס החדש הגיע המפקד החדש שלי על מנת לקלוט אותי ביחידה. רב-סרן צעיר ויפה, בחור מרשים עם עיניים שחורות שהעבירו בי גלים של אושר, רק מלהסתכל עליו ידעתי שהוא עושה לי משהו בלב, שהוא לא עוד אחד מההידלקויות חסרות ההיגיון שלי. עוד לא ידעתי את שמו וכבר ידעתי שהוא האדם שיצליח להפיג את הבדידות ששורצת לי בלב כל כך הרבה זמן. הוא הציג עצמו, קראו לו אמנון, נוני, לדבריו, ככה קוראים לו ביחידה, ואני יכול להרגיש חופשי לעוות את שמו. הוא הקפיץ לי את הלב כל פעם שחייך לכיווני.
נכנסו לאוטו והתחלנו לעבור בין התחנות של טופס הטיולים בכניסה ליחידה. לאחר שסיימנו הכל נכנסנו למשרד שלנו, כלומר למשרד של אמנון, ולעתיד גם שלי. עד שהגעתי היו לו שני חיילים שחלקו איתו את הלחץ ואת העבודה, אבל משהוגדלה האחריות במחלקה הוחלט לצמצם תקינות ולפתוח תקן חדש לקצין צעיר. כך שאני הראשון לעבוד בתפקיד זה. התיישבנו לשיחת פתיחה בה כל אחד היה אמור לספר מעט על עצמו. אמנון סיפר לי שהוא בן עשרים ושש, כבר חצי שנה בתפקיד, במקור מקיבוץ בצפון, ועכשיו רווק שגר בבסיס. בתגובה סיפרתי על עצמי – עודד בר-לב, בן עשרים ושתיים, חייל בודד. אבי נפטר כשהייתי קטן ואימי חיה באירופה עם משפחתה החדשה. במקור אני מקולומביה, וכיום אני חי עם אחי שגר בישוב בגולן ועובד בסוכנות מודיעין. כל זמן שסיפרתי על עצמי אמנון הסתכל עליי במבט מחויך, מלא חום ואמפטיה. כשסיפרתי לו על מצבי המשפחתי השתנה מבטו ועיניו נפערו, ופתאום הוא שם ידו על ידי. בתגובה חייכתי חיוך נבוך, ושאלתי מה קרה. הוא הסביר שהסיפור שלי עצוב ומרגש ובגלל זה הוא מגיב ככה, ושעדיף שאתרגל כי הוא בוכה גם בסרטים מצוירים. בהמשך שיחתנו הוא סיפר לי ששמע עליי דברים נפלאים, גם ממפקדי בסדיר, וגם ממפקדי בתפקיד הקודם, וזה שהצטיינתי בבה"ד אחד גרם לו להבין שיש לו עסק עם בחור רציני, כך לדבריו, וכל אותו זמן ידו לא זזה משלי.
הסמקתי קצת, נבוך לקבל מחמאות בצורה כל כך ישירה. כשהוא צחק וליטף את ידי הרגשתי חום מיוחד פועם בי, כאילו כל הגוף שלי בוער מבפנים. פתאום, ללא הכנה, הוא הזיז את ידו והחל פורס בפני את לו"ז החפיפה והכניסה לתפקיד, האתגרים הצפויים לתקופה הקרובה וכו'. זה היה כאילו מישהו שפך עליי דלי של קרח, אבל חייבים להמשיך.
השבועות חלפו, והצטברו לחודשים, חודשים רבים של עבודה מאומצת עד שעות לא הגיוניות, מלאה באתגרים ולמידה, ולאט לאט התחלתי למצוא את מקומי בבסיס החדש. אנשים הכירו אותי בכל רחבי הבסיס, רובם הכירו אותי כחלק מהצמד אמנון ועודד, או נוני ודודו כמו שקצינות המנהלה היו קוראות לנו. אחת הגדילה לעשות ואפילו הכינה לנו שלט למשרד עם שמות החיבה שלנו.
היחסים ביני לבין אמנון היו חמים מאוד, הוא דאג לי ואני דאגתי לו, בכל פעם שמישהו היה צריך משהו היינו שם אחד בשביל השני. היום יום שלנו סבב פחות או יותר אחד סביב השני, התפצלנו לימי דיונים ופגישות אך תמיד חזרנו למשרד, לסגירת יום משותפת. לא הייתה פעם שאחד היה צריך להישאר לעבוד עוד קצת והשני כבר הלך לישון. הזמן היחיד בו היינו בנפרד היה בלילה, אמנון ישן במגורי קצינים בכירים ואני במגורי צעירים. בניין מול בניין, אני חייתי עם עוד שלוש בנים בחדר – כן, תנאים לא אופטימליים, אבל בהשוואה לחיים בבתי חייל למיניהם במרכז הארץ הרגשתי שיפור בתנאים.
איתי בחדר חיו כאמור עוד שלושה קצינים – איתן, קצין האימון הגופני, גבר טמבל קלאסי, שאין לי מושג מי העניק לו דרגה, ורועי ותומר, שני קצינים אקדמיים צעירים שהיו מגיעים לחדר לעיתים רחוקות מפני ששניהם גרו קרוב מאוד לבסיס והעדיפו לנסוע הביתה בכל יום, ונשארו רק כשסיימו לעבוד מאוחר. כך יצא שאני ואיתן היינו לבד בערך כל לילה. ובכל לילה מחדש ניסה איתן ליצור ביני לבינו אחוות גברים מעצבנת. הוא ניסה לשתף אותי בחיי המין שלו, ובכל שבוע סיפר לי על בחורה אחרת שהיה איתה.
תחילה ניסיתי להראות מתעניין כדי לא להפגין חוסר נימוס, אך בהמשך אני דיי בטוח שאיתן הבחין שכל העסק לא מדבר אליי, ופעם אחד הוא שאל אותי למה אין לי חברה? אמרתי לו שאני מעדיף בנים, והוא אמר שזה לא מפריע לו, רק שהוא בחיים לא היה מנחש. מה שלא הפריע לו לנסות לגעת בי במקלחות. כשסירבתי וניסיתי להתחמק הוא אמר שהוא היה בטוח שלהומואים לא אכפת עם מי הם מזדיינים ושסקס זה כמו לשתות בירה יחד. כמובן שהסברתי לו שהוא מדבר שטויות אך מאז היחסים בינינו נהיו קשים מאוד. פשוט לא דיברנו, וכשהיינו צריכים להתכונן למסדר או שהשני ידליק את הדוד היינו מסמסים אחד לשני. שנאתי את ההרגשה הזו, מצד שני לא יכולתי להספיק לחשוב על הצורה בה נצמד אליי במקלחת, מנסה לחדור לתוכי ללא כל הכנה מוקדמת, כאילו אנחנו חיות ואין לי רגשות. הדבר באמת זעזע אותי, אני מניח שלא הראיתי את זה כי סך הכל העולם המשיך להתנהל סביבי בצורה תקינה בהחלט עד שהגיע יום הספורט, מסורת נחמדה שהבסיס נהג לקיים. ביום ספורט כל אחת מהמחלקות מתחרה בשנייה במקצים מצחיקים. אני ואמנון היינו מצוותים לקציני המודיעין וקצינות המנהלה, חבורת יושבי משרד לא בכושר, אני מניח שאני ואמנון היינו היחידים שנהגו לפקוד את מסלולי הריצה בבסיס בתכיפות. אמנון הגדיל לעשות ונרשם לחדר כושר, אבל עקב אי רצוני להגיע איתו המעיט ללכת. לדבריו, כדי לא להשאיר אותי לבד, אבל ידעתי שהוא סתם עצלן.
הסתדרנו בנבחרות, וכל אחד נבחר לעשות מקצה אחר. קצינות המנהלה שלנו בחרו במקצים הקלים, קציני המודיעין בכדור רשת וכדורסל, ואמנון ואני נבחרנו להשתתף האחד בריצה למרחק, והשני בשחייה. לקחתי את השחייה כיוון שידעתי שאמנון לא שחיין מוצלח כל כך. אמנון התחרה ראשון וניצח. כולם שמחו נורא, הם לקחו את המסורת הזאת בצורה מאוד רצינית בבסיס. הגיע המקצה שלי והלכתי למלתחות כדי להחליף בגדים. במלתחות פגשתי את איתן שהיה אחראי לכל היום ספורט הזה בתוקף היותו קצין האימון הגופני. הוא נראה כעוס נורא, לא ממש רציתי להתעניין ולהיות נחמד, אך נראה שמשהו לא טוב קורה לו ועדיף שאתערב. ניגשתי אליו ושאלתי מה קרה, הוא לא ענה ורק הצמיד את גופו לקיר. ניסיתי להניח יד על כתפו ואז הוא התחרפן, דחף אותי ממנו בחוזקה עד שגבי פגש את משקוף הדלת, והחל לכנות אותי הומו מלוכלך וסוטה. אמרתי לעצמי שאני לא צריך לקחת ללב, אספתי את דברי ויצאתי מהמלתחות. ברגע שנכנסתי לבריכה הרגשתי צריבה נוראית בגב. קפצתי החוצה וחובש אץ אליי, מסתבר שנחתכתי עמוק בגלל המפגש עם המשקוף, ודיממתי בלי לשים לב.
אמנון רץ אלי במהירות וניסה להבין מה קרה, אמרתי לו שאני מדמם מאיזה חתך בגב. הוא לא הבין מתי הספקתי להיחתך, ומאחר ולא רציתי לגרום לאיתן מבוכה אמרתי שאני לא יודע. אחרי שהחובש חיטא את הפצע ושיחרר אותי אמנון הציע שייקח אותי למגורים, ביקשתי שנעלה למגורים שלו כי אני לא כל כך רוצה לחזור לחדר שלי.
משנכסנו לחדר שלו הוא החל לנדנד שאספר לו מה באמת קרה. סיפרתי לו הכל, גם על זהותי המינית, דבר שחששתי מאוד לעשות, והוא היה בשוק. הייתי בטוח שבגלל שגילה שאני הומו, אך הוא היה בשוק בגלל הסיפור עם איתן. הוא חיבק אותי בחוזקה ואמר כל הזמן שהוא מצטער נורא.
ניסיתי לגרום לו להבין שאין לו על מה להצטער והוא ממש לא אשם במה שקרה לי עם איתן, זה שהוא לא סובלני אליי זה בעיה שלי ושלו. אמנון הסביר שלא בגלל זה הוא מצטער, וסיפר שפעם עוד כששניהם היו ילדים, לפני שהתגייסו וגם קצת בסדיר, הוא ואיתן היו סוג של זוג. כשמצאו את עצמם באותו בסיס הם חשבו שיצליחו להצית את האהבה שלהם שוב, ולא הצליחו. איתן מעולם לא הצליח באמת להתגבר על עובדת היותו הומו, ואמנון היה שלם עם עצמו בצורה שגרמה לכל אחד שלא היה לחוש אי נוחות במידה מסוימת.
כל אותו זמן אמנון ליטף לי את הגב על התחבושת ואני נמסתי לתוך הידיים שלו, ההבנה שאמנון גיי ועוד שיצא עם איתן בלבלה אותי מאוד. בכלל, כל היום היה יותר מידי בשבילי, כנראה שגם לא ישנתי מספיק כי מצאתי את העניים שלי נעצמות, ונרדמתי בתוך הידיים של אמנון.
התעוררתי למחרת, עדיין שעון על החזה של אמנון, אני במכנס ספורט בלבד והוא לבוש לחלוטין, הידיים שלו עוטפות אותי, ושפתיו כאילו נעצרו באמצע נשיקה לראשי. כל כך הרבה זמן חלמתי על המגע שלו, בלי ששמתי לב התאהבתי בו בצורה כל כך קיצונית שלא נתתי לעצמי לחשוב על זה בצורה ריאלית.
הוא היה כל מה שחיפשתי בגבר, הוא גרם לי להרגיש שאני מרכז עולמו גם מבלי לעשות כלום, הרגשתי כל כך מוגן אהוב ושלם. ניסיתי לקום בלי להפריע, אבל לא הייתה לי ברירה אלא להזיז את ידיו. כשאמנון הרגיש שאני מנסה לקום הוא חיזק את אחיזתו ונישק את ראשי. "לאן אתה חושב שאתה הולך ילד?" שאל אותי.
"אמנון… אני… אני לא יודע מה אתה חושב שקורה, אבל אני מבולבל נורא, אני ממש מודה לך על כל מה שעשית בשבילי, אבל אני צריך קצת זמן לחשוב על מה שקורה פה, הכל קורה קצת מהר מידי וקצת מוזר מידי. אם זה לא מפריע לך אני ארצה לחתום כמה ימי חופש ולנסוע לגולן, לבית של אחי."
אמנון הסתכל לי לתוך העיניים, הרגשתי שהוא מסתכל לי פנימה עמוק, פוגש את הפחדים שלי מכיר כל אחד בנפרד, ויוצא החוצה. פתאום הוא חייך אליי, ואמר לי שהוא מאשר לי כל חופש שארצה, בתנאי שהוא יבוא איתי.
הסברתי לו שזה פחות מתאים, כי גם ממנו אני מרגיש שאני צריך חופש, הוא חלק מהבלבול שלי, אחד מהדברים שגורמים להכל לזוז מהר יותר וללב שלי לפעום חזק יותר, אני חייב להבין מה אני מרגיש כלפיו. ופתאום, באמצע הדיבורים, בלי שהתכוונתי פלטתי שאני מאוהב בו. השוק שנרשם על הפנים שלו הבהיל אפילו אותי, זה היה כל כך פתאומי. מיד התחלתי להתנצל, קמתי מהמיטה, אספתי את חפצי, והרגל שלי נתקעה ברגל של המיטה כשהתכופפתי לנתק את המטען שלי מהחשמל. קפצתי מהכאב ואמנון קפץ יחד איתי. "עודד שב!" הוא צעק עליי פתאום. כל הסיטואציה הזו הייתה מוזרה מידי, קשה לעיכול לא ברורה ולא צפויה. "אני לא מאשר לך לברוח. בטח שלא לברוח ממני, כל בעיה שיש לך איתי אתה מוזמן לספר לי עליה, בקשר לאמירה שלך קודם, אני מבין שאתה מבולבל, אבל בבקשה אל תכניס אותי לבלבול שלך. תשמע עודד, זה לא סוד שאתה בחור מושך, אפילו מושך מאוד, מהרגע הראשון שראיתי אותך בתפקיד הקודם שמתי עליך עין, אני מודה, הייתי קצת לא הוגן כשבדיוני איוש משכתי אותך לפה בכוח, אבל להגנתי יאמר שידעתי שתעשה את התפקיד הזה בצורה מדהימה, כל דבר שאתה נוגע בו מדהים דודו, אני לא יכול לדמיין את החיים שלי בלי שתהיה לידי כל בוקר, אני מניח שהשגרה שלנו נהייתה כל כך טבעית וכל כך נכונה למרות שאף פעם לא שוחחנו על הנושא הזה ולא דיברנו בגלוי על המשיכה שלנו ועל ההעדפות המיניות שלנו. אני כבר מרגיש שאני בזוגיות איתך עודד, אני רוצה שיהיה לך טוב, ואני רוצה שתראה בי את הבנאדם שיכול לעשות שזה יקרה, אני יודע שגם אתה מרגיש אליי משהו, שיש סיכוי שאתה באמת אוהב אותי כמו שפלטת קודם, ואני רוצה שתברר את הרגשות שלך, אבל שתעשה את זה פה, איתי, לא רחוק בגולן עם אחיך. אני לא רוצה שתהיה עצוב שם שוב, כמו שתמיד סיפרת לי שקורה לך כשאתה חוזר הביתה. בבקשה עודד, תישאר איתי, נסגור יחד ונקדיש את כל השבת לעצמינו, מה אתה אומר?"
טוב, אחרי נאום כזה לא יכולתי שלא לשמוח בטירוף ולהתרגש, אבל עדיין התקשיתי להאמין שכל זה באמת קורה, אמרתי לאמנון שאני מסכים שנסגור יחד אבל שיש לי כמה תנאים מוקדמים. "קודם כל, כל אחד ישן במיטה משלו, בלי נגיעות מעבר לחברותיות, אני לא יכול לחשוב כמו שצריך בתוך החיבוק שלך, מעבר לזה אני דורש כנות במאה אחוז מעתה ואילך, לא מוכן לשמוע על אקסים מהעבר או רומנים עם קציני מנהלה, כל מה שאני צריך לדעת אני רוצה לדעת וכמה שיותר מהר. אני דורש שלא יישמעו הצהרות רגש ואהבה במהלך הסופ"ש, מטרת השבת הזו היא הכרות אמיתית שלנו, ושלנו ביחד ברור?"
אמנון הסתכל עליי והתאפק לא לצחוק, "תודה לאל שלקחתי אותך, אחרת היו לוקחים אותך להיות מפק"צ בבה"ד אחד, וחצי מהצוערים שלך היו מנסים להתחיל אותך, תסלח לי שאני לא מצליח להישאר רציני, אתה פשוט יפה מידי עודד, והשפתיים שלך כל כך אדומות אני בקושי יכול לשלוט בעצמי שאתה עם תחתונים לידי, איך אתה מצפה ממני לא לגעת בך?"
יום למחרת, במקום לארוז דברים וצאת הביתה, התעוררנו אמנון ואני בחדר שלו. הסתכלתי אל המיטה שלצידי וראיתי אותו שוכב שם, הגבר המרשים הזה, לבוש גופיה לבנה ותחתונים כחולים, השמיכה מלופפת בין רגליו והיד היפה שלו מחזיקה קצה שלה, כתם קטן נראה התחתונים שלו. הסתובבתי אל הנייד שלי שהיה מחובר למטען ומצאתי בו שתי הודעות חדשות, אחת מאחי שנזכר להודיע באיחור שבגלל עבודה הוא לא יהיה בבית בסופ"ש, אבל שהוא צייד את הבית עבורי ואני יכול פשוט לבוא וליהנות, והשני מאיתן, "שמע דודו, (הוא בחיים לא היה קורא לי ככה) אני חייב לך התנצלות גדולה מאוד, לא הייתי צריך לתקוף אותך בצורה הזו, לא ביום ספורט וגם לא אז, במקלחות. אני מבין שאחרי שיחה עם אמנון הבנת מה היה בינינו והבנת מה אני. אני מתנצל, באמת, לא הצלחתי לשלוט בעצמי, מצד אחד נדלקתי עלייך בצורה קשה, מצד שני ראיתי את אמנון אוכל אותך בעיניים בכל פעם שאתם יחד, וקינאתי שאתה זוכה לקבל אותו אחרי שזה לא הצליח בינינו. בכל מקרה אני באמת מצטער, אם תרצה אני אודה בכל ההאשמות ואני מוכן להישפט, רק דע לך שאני מצטער מאוד ואוהב אותך, איתן."
ההודעה הזו זעזעה אותי, איתן? דלוק עליי? איך יכול להיות שרק אני הייתי עיוור לכל הסיפור הזה שרץ מולי? לא ידעתי איך להגיב להודעה אז פשוט רשמתי לו, "בבקשה, הסר דאגה, אני בסדר, הסוד שלך שמור איתי, תחזור בראשון ונשוחח, שבת שלום." אני מקווה שהוא לא יפרש את זה לא נכון, האמת היא שהייתי שחקן מאוד לא מוצלח במשחקים הרומנטיים הללו. עשיתי בדיוק מה שהלב שלי אמר, בלי להבין השלכות ובלי לחשוב איך יפורש, אולי בגלל זה אני עדיין רווק, וחוץ מכמה גישושים לא מוצלחים עם נערים צעירים בקיבוץ אני פחות או יותר בתול. את הנשיקה הראשונה שלי קיימתי עם בחורה צעירה ויפה מהקיבוץ.
תוך כדי שאני נופל לתוך מחשבות אמנון החל להתעורר, העיניים שלו נפתחו לכדי חריץ צר, והוא הסתכל ישר אליי וחייך, "אז לא חלמתי אתה באמת פה איתי," אמר, והלב שלי התחיל להתמלא כמו שהוא מתמלא בכל בוקר שהוא פותח את דלת המשרד, מזמזם לו שיר, מגיש לי את הקפה שאסף בשבילי מהשקם, נראה יפה כל כך במדים המגוהצים שלו. בימים ממש טובים הוא מקים אותי מהמחשב, כורך את ידו סביב מותניי ומרקיד אותי ברחבי המשרד הקטן שלי, מסיים בלתת לי נשיקה קטנה על הלחי ואומר לי שאני הקצין הכי טוב שראה מימיו. אני אוהב אותו, אני כל כך אוהב אותו, ואם אני רוצה זה פשוט קורה, הוא פה, שוכב לידי, אני רק צריך להושיט לו יד ולהגיד לו שייקח אותי. אבל לא, אני חייב לעבור את סוף השבוע הזה בדיוק כמו שתכננתי, יש יותר מידי חלקים בפאזל שלו שאני לא יודע ושלא ברורים לי, וחוץ מזה אנחנו צריכים להתחיל לאט ורגוע.
"אני לא מבין את ההתעקשות שלך לישון על מזרון על הרצפה, יש מספיק מקום במיטה איתי, והבטחתי שלא אבצע בך שום מעשים שנוגדים את השילוב הראוי."
אוי, כשהוא מדבר אליי עם הטון הזה שיש לו בבוקר כל האיברים שלי עוברים לדום מתוח לכיוונו, הוא כל כך מושך, מעורר בי תחושות חייתיות, "לא, אני חושב שאני מעדיף את המזרון. עד שנעבור את הסופ"ש ונחליט מה קורה איתנו, שם אני נשאר." לא מאמין שאני מצליח להוציא את המילים הללו מפי, כל כך מנוגדות למה שאני באמת חושב.
"טוב, אני הולך להתקלח, נראה לי שהנוכחות שלך פה בלילה החזירה אותי לגיל ההתבגרות." העיר אמנון והחווה לעבר האזורים התחתונים שלו. בזמן שקם התקשרתי לאחת הקצינות מודיעין והפתעתי אותה שאני סוגר שבת בגלל עבודה, ככה שאשמח לקחת לה תורנות קצין תורן שהיא הייתה אמורה לסגור לטובת. היא הודתה לי כל כך הרבה שכבר הובכתי, והייתה עוד יותר בשוק כשאמרתי לה שזה בסדר והיא לא צריכה להחזיר לי, היא התחילה להסביר שחבר שלה הפתיע אותה בנופש מבצעי שמישהו העביר לו, אבל היא לא יכלה לצאת כי הייתה לה את התורנות הזו, ועכשיו הם יוכלו לצאת והכל יהיה טוב.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il