ונהיה מוקפים בשקט – פרק ז'

14/12/2015

מירוץ

אמנון הדליק את האור בחדר, וכתוצאה התחפרתי עמוק יותר בתוך החזה של עמוס. עמוס התעורר גם הוא, הוא תמיד היה טוב ממני בתגובה מהירה. "שלום, אתה אמנון? נעים מאוד, אני עמוס, אחיו של עודד."

גם בעיניים עצומות הצלחתי לחוש במתח בחדר, הראש עדיין כאב לי מאוד, והרגשתי שכל הגוף שלי מנסה לאותת לי שהוא רוצה לנוח. גלים של כאב הציפו לי את הרקות, לא היה לי כוח לכלום, רציתי לעצום את העיניים ולהעלם.

"אתה אח של דודו?" גמגם אמנון.

"כן, אני עמוס, אני אח של עודד, עודד קצת חולה, חזרנו ממיון והוא התחיל לרעוד ולפרכס קצת, אמרו שזה יכול לקרות, אז ניסיתי להרגיע אותו, בסופו של דבר הוא נרדם."

"מה? מה לפרכס? עודד אתה בסדר? אתה מוכן להסתכל עליי?"

בפעם הראשונה הבנתי שאני צריך לפתוח את העיניים. הסתובבתי ופקחתי אותן, מולי עמד הגבר היפה בעולם, במדי ב' עם נשק. אמנון נראה מבולבל ומלוכלך, כל שרציתי היה לחבק אותו אבל לא הצלחתי להזיז איבר בגוף.

"נוני…" הצלחתי למלמל. עמוס קם, לחש משהו לאמנון ויצא מהחדר, אמנון התפשט מהמדים עד לתחתונים ונכנס למיטה, אסף אותי אליו בחוזקה והחל מנשק אותי בכל מקום אפשרי. "אתה לוהט דודו, מה קורה?"

ניסיתי לדבר אבל כאב לי הראש, חיבקתי את אמנון, אחזתי בו בחוזקה, ניסיתי להעביר לו בעזרת המגע שלי כמה התגעגעתי אליו, כמה אני צריך אותו, כמה אני אוהב אותו. "דודו שלי, אני דואג, אח שלך טיפל בך? אתה בטוח שהכל בסדר? מרגיש לי שהחום שלך גבוה מידי." אמנון המשיך לדבר בלי שום תגובה מצידי מלבד זה שאני מחזק את החיבוק שלי ומתחפר עמוק יותר לתוך גופו.

"עודדי שלי, התגעגעתי אליך כל כך, כמעט שכחתי כמה שאתה יפה, וכמה טוב אתה מריח, סיפרתי לקצינים האחרים שם עליך, אחד מהם היה איתך בבה"ד 1, סיפר לי איך כמעט העיפו אותך כי היית חוצפן למפק"צ שלך."

אינטונציית הדיבור שלו, הבס החמים שיצא ממנו, גרמו לי להרגיש טוב יותר, הרמתי את עצמי אל האוזן שלו, "התגעגעתי אליך כמו מטורף, הגוף שלי נהיה חולה בלעדיך. אבל אני מצטער אני לא מסוגל לעשות כלום."

תיארתי לעצמי שאחרי שבועיים של הגנת ישובים בחברון הוא חרמן בטירוף, ואני לצערי לא הייתי בשום מצב לאפשר את פריקת הלחצים הזו. "יפה שלי, מספיק לי רק לשבת פה איתך, כבר פחדתי שמישהו לקח לי אותך, אתה לא מבין כמה הייתי קרוב להרביץ לאחיך." יכולתי להרגיש שהוא מחייך.

"אמנון, תהיה נחמד אליו, לך תעזור לו לארגן את חדר האורחים, לא הספקתי לעשות כלום, רק הבוקר גיליתי שאנחנו משרתים יחד במטה." ביקשתי ממנו, "בעיקרון הכל בבית מבולגן עדיין."

"בסדר, אבל אל תברח לי בינתיים." אמנון קם ויצא מהחדר, עדיין הצלחתי לשמוע את השיחה בין אמנון לעמוס.

"אז אתה אח של דודו הא? שמעתי עליך המון, לא תיארתי לעצמי שאתם כל כך דומים, מזל שהיית איתו היום."

"אני יותר ממופתע שעוד לא הספקתי לשמוע עליך, בכל זאת, עברתם לגור יחד? ידעתי באיזה שהוא מקום שיש לאחי מישהו, אבל לא היה לי מושג שזה כל כך רציני, מצד שני אני ואחי לא שוחחנו יותר מידי בזמן האחרון. אני אגיד לך את האמת, הייתי בטוח שהעניין נגמר היום."

"אני לא מבין איזה עניין נגמר."

"היום בצהריים, עודד נפל לי בידיים התמוטט, טסנו לבית חולים, אבל אני חושב שהוא שוב הפסיק לקחת את התרופות שלו, מאז שהוא הפסיק להיות מטופל במרפאה של הבסיס הוא כנראה מזניח."

"תרופות ? עודד חולה במשהו?"

"מה הוא לא סיפר לך? עודד נולד עם אפילפסיה, רוב הזמן הוא לוקח כדורים שעוזרים לו, אבל כשהוא מזניח, הוא עלול לקבל התקפים ולאבד את ההכרה, החום של עכשיו זה רק תוצאה של כמות התרופות שדחפו לו בבת אחת, אני לא דואג, זה אמור לרדת עד הבוקר, מה שיותר מדאיג אותי זה שברגע שבצבא יבינו שהוא חולה הם יבקשו לצרף את המסמכים לתיק, ואז יבינו במה הוא חולה ויבקשו לשחרר אותו."

"רגע, אני לא מבין, עודד לא הצהיר על המחלה שלו כשהתגייס? אתה הסכמת לזה? אתם לא נורמליים."

"תשמע, חיילים עם אפילפסיה לא מתגייסים, הם מתנדבים, ועודד רצה להגיע לתחומים שאי אפשר להתנדב אליהם, לא חשבתי לרגע למנוע מעודד להתגייס, זה היה ברור שהוא לא ייתן לאף אחד להפריע לו, הייתי צריך לשתוק ולשמור עליו מרחוק."

"ואני מניח שעכשיו זה התפקיד שלי? לדאוג לו."

"תשמע, אני לא יודע מה מהות היחסים שלכם, אני כן יודע שהוא אוהב אותך מאוד, כל הזמן שהוא ישן הוא ממלמל את השם שלך, יש לו תמונה שלכם במחברת, אני חושב שאף פעם לא ראיתי אותו מתנהג ככה, כמו איזה מתבגר."

הובכתי בטירוף, ולא שמתי לב בכלל מתי נתתי לעמוסי להסתכל במחברות שלי, נכון, הייתה שם תמונה שלי ושל אמנון מאיזה אירוע חיילי שהיינו בו יחד, כשהוא עוד היה רק המפקד שלי, ואני הייתי סתם מאוהב בו מהצד.

"טוב ברשותך, אם יש לך הכל אני הולך לשוחח קצת עם המתבגר שלנו. שיהיה לילה טוב."

אמר אמנון ושמעתי אותו מתחיל לצעוד לעבר החדר, ופתאום נעצר, פתח ריצ'רץ', הוציא משהו ורק אז המשיך ללכת לחדר.

הוא הוריד את התחתונים שלו, ונעל את הדלת, "שלום אהוב שלי." הסתכל לי בעיניים, "איך אתה מרגיש?"

הנהנתי אליו, ניסיתי להזיז את הראש יותר אבל עדיין ממש כאב לי, הצלחתי רק לומר "חיבוק."

הוא אסף אותי אליו, מנשק את הראש שלי שוב ושוב, מעביר את הידיים על הגוף שלי, ואני מרגיש שאני מקבל צמרמורות קטנות בכל הגוף, "כמה שאתה מדהים. אני לא אומר לך את זה מספיק, אתה הדבר הכי טוב בעולם הזה אתה יודע?" ניסיתי למלמל שיפסיק לדבר שטויות, אבל הראש שלי היה צמוד לחזה שלו, לא הצלחתי להוציא מילה מהפה.

"מה נעשה עם הדיווח על המחלה שלך ילד? אין מצב שלא תצטרך להגיש דוחות?" אמנון דאג, הוא לא היה מוכן לעבור על זה בשתיקה,  הוא לא היה קצין מהסוג הזה, תמיד על פי הנהלים תמיד כמו שצריך, תמיד טען שאני העברה היחידה שהוא עשה, בזה שיצא עם פקוד שלו.

התרחקתי ממנו והסתכלתי עליו, "אפשר שנדבר על זה בבוקר נוני? אני כל כך עייף והגוף שלי כואב כל כך, אני צריך שתאהב אותי ותחבק אותי וזהו." אני לא רגיל לשוחח עם אמנון כמו ילד, וגם לא להצליח להגיד בצורה כל כך פשוטה מה אני רוצה ממנו, לרוב אני מצפה שיבין, ובמידה ולא מבין אני פשוט מוותר, אבל כנראה שהמצב הגופני שלי מוציא ממני דברים אחרים.

"ילד שלי. אני אוהב אותך, בטח שאני אוהב, אבל אני דואג לך, אני מצהיר בשבילך חופש מחר, אני אחזיר את הנשק בבוקר ואחזור לטפל בך בסדר?" המהמתי וחזרתי לישון מחובק עם הגבר הכי מקסים עליי אדמות.

כשהתעוררתי בבוקר, אמנון לא היה במיטה, לא היה לי מושג מה השעה, כמה זמן ישנתי, לא היה לי שום קשר להתמצאות במרחב, הסתכלתי סביב וראיתי את עמוס אחי ישן על הספה בצד החדר, הרגשתי הרבה יותר טוב, הגוף הפסיק להצטמרר, הרגישות בעור ירדה, כאב הראש חלף. עדין היה לי קצת קשה לזוז מהר, אבל זה כנראה שייך לכמות העצומה של שעות השינה שהגוף שלי לא רגיל כבר לקבל.

החלטתי להעיר את עמוסי, הוא כנראה יצליח לחבר אותי לעולם.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il