זאת את – פרק א'

26/10/2015

ואני שונאת, שונאת את המצב הארור הזה. אני שונאת לירות עלייך, על האדם שהחזיר לי את האמונה באהבה כשחשבתי שהכול כבר אבוד. אני שונאת את זה שלא הצליח לנו, אני כל כך כועסת עלייך ועל עצמי ועל אלוהים ועל כולם.

"תישארי."

"מה?"

"אל תלכי."

הגשם יורד במרץ. המכנס הקצר והגופייה דבוקים לגופך, ספוגים במים.

השיער היפה שלך פרוע, ואת חוסמת לי את הגישה לכביש שייקח אותי הרחק מפה, מהעיר הארורה הזאת שלך והכי חשוב, הרחק ממך.

"תזוזי."

"לא, בבקשה."

"תזוזי."

"לא."

"אני נוסעת."

"אל."

אני אוחזת בהגה בתסכול.

את עומדת בגשם, ספוגה, בכפכפים, נראית כאילו תלשו אותך מהקיץ לתמונה לא קשורה של סתיו. עלי השלכת דבוקים למדרכה. הכול הפך לעיסה של אפור, מים ואבק ששוקע לאיטו.

"את לא יכולה ללכת ככה."

"למה? קיבלת בדיוק את מה שרצית. זה מה שרצית לא? עכשיו את מסופקת ואין לך שום מחויבות כלפיי. שום מחויבות בכלל. שום קשר בינינו. חופשייה. בבקשה. פתרתי לך הכול. תראי כמה כיף לך."

"די."

"די? גם אני ביקשתי 'די'. גם אני ביקשתי… גם אני הייתי על סף תחינה. פשוט לא שמעת… לא היה לך זמן לשמוע. היית עסוקה בלקרוא לי 'מפגרת', לא שמעת, כשאמרת לי שאת 'שונאת אותי'. והשיא? השיא היה כשהלכת, מבלי לתת לי אפילו לשמוע את הקול שלך.

מבלי להיפרד כמו בן אדם. עם מילים יבשות על הצג של הנייד. ככה ויתרת עליי! זה מה שהייתי שווה בעינייך… כל כך מעט." הקול שלי, שעלה בכמה דציבלים, מתחיל לרדת חזרה. "פשוט לא שמעת."

"אני מצטערת."

"אני לא מאמינה לך יותר."

לוחצת על הכפתור והחלון מתחיל לעלות. את מניחה את היד שלך בין הזכוכית למתכת. "בבקשה."

החלון נסגר על אצבעותייך. אני לוחצת פעם נוספת על הכפתור.

"מה לא בסדר איתך?"

"תעלי אליי."

"לא."

זהו. נגמר. תכף תהיי היסטוריה.

"שנה מהחיים. " ואני יורה, יורה עלייך את כל מה שהצטבר לי בפנים, את כל הכאב, הכול אני יורה עלייך ומקווה שאני פוגעת בול, בדיוק כמו שאת ידעת לפגוע איפה שזה יעשה הכי הרבה נזק. "שנה מהחיים שלי בזבזתי עלייך בגלל חודש של אשליות שמכרת לי יפה. כל מה שאת יודעת לעשות זה לברוח ולעזוב ולפגוע בי. וזה הכול. ואני? אני סיימתי להיות שק החבטות שלך. אל תטעי, אל תבלבלי בין האהבה שהייתה לי אלייך לתמימות. מה שהיה שלך – שלך, כל השאר שלי וזהו. אין בי יותר חסד. נגמר"

"רק תעלי, פעם אחרונה"

"כבר הייתה 'פעם אחרונה'. אלף פעם. תזוזי."

ולשם שינוי את זו שמחפשת את המבט שלי, מביטה בי, עיניים מול עיניים, הגשם מכה בך ללא רחמים.

את זזה ואני משלבת להילוך אחורי ומתחילה לנוע, הרכב עומד עכשיו באותה הצורה שהוא תמיד עמד כשהתחלפנו, כשסיימנו את הטיולים שלנו. רעד של עצבים חולף בי כשהזיכרונות עולים.

טוב. הטעויות שלי לגבייך הפכו ללקחים שנצרבו טוב טוב בתוכי.

את מתיישבת על המדרכה המלוכלכת בצעד כל כך לא אופייני לך. תופסת את הראש בין הידיים ומתחילה לבכות.

ואני שונאת אותך. הו אלוהים כמה שאני שונאת אותך ברגע הזה. הבכי הארור שלך עדיין קורע לי את הלב. כמו שבכית כשבאמת כאב לך שעזבו אותך, כנראה שאותו אהבת באמת. כנראה שבאמת סבלת כשאת והוא נפרדתם. מעניין אם גם עליי בכית ככה? תחסכי ממני. אני יודעת שלא.

שונאת את הדמעות שלך. שונאת שהשפתיים הרכות שלך הופכות לאדומות וסדוקות מהדמעות המלוחות שלך. שונאת. מצחיק, כשאנחנו נפרדנו לא ריחמת עליי כשבכיתי, ידעת רק לצעוק עליי שזה 'לא לגילי'. הצלחת. מההלם הפסקתי מייד. אבל בואי תגידי לי אושר, ממתי לסבל יש גיל? ואם הוא ישנו אני אשמח שתספרי לי מתי הוא עובר, כיוון שאת הרי יודעת הכול.

אני מורידה את החלון בצד הנוסע. "תעלי לרכב."

את מרימה את ראשך ואת נראית כל כך אבודה, מה שגורם לי לשנוא אותך אפילו יותר.

מתיישבת, ספוגה במים. אני מעלה את החלון חזרה, משלבת להילוך ויוצאת לדרך.

מדליקה גלגלצ. לא דיסק, לא מהשירים שיזכירו לי משהו מאיתנו, השיר הארור שלך. את יודעת? אותו בחיים לא שמעתי בגלגלצ וטוב שכך – אני חושבת שהייתי מתעלפת בו ברגע אם הייתי שומעת אותו פתאום.

 

הגשם האפור הזה, המגבים שעובדים בלי הפסקה ואת, מעבר לכל- את, לא מוסיפים למצב הרוח שלי.

"Kiss me hard before you go summertime sadness"  שרה לאנה מהרמקולים בשקט… אפילו את החסד הזה לא עשית עמי.

מה לעזאזל אני עושה?

את מושכת באף ואני מדליקה את החימום. שונאת כשקר לך. אנחנו נוסעות בדממה. רק הרדיו ברקע. נסיעה של שעה נראית לי כאילו היא לא תיגמר לעולם ואני מגיעה סוף, סוף לחניה ומכבה את המנוע.

מעולם לא היית כאן. בבית החדש שלי. את לא מכירה את המקום. את המרחב המוגן שיצרתי לי.

למה הבאתי אותך לכאן?

"בואי."

את יוצאת ואני נועלת את הרכב מאחוריי.

אנחנו עולות במדרגות בשקט, את אחריי. תחושת השליטה נעימה לי. הדבר היחיד שנעים בכל המצב ההזוי הזה.

כשאנחנו נכנסות גולד מקבל את פנייך בנביחה רמה. המגן הזהוב שלי.

"מה עם…"

"היא נשארה אצל ההורים." אני קוטעת אותך.

הוא מרחרח אותך ומלקק את כף ידך. נשבה בקסמייך.

את מגרדת אותו מאחוריי האוזן והוא נשכב על הגב וחושף את הבטן הפרוותית שלו. אני נלחמת בדחף לגלגל עיניים.

אני ניגשת לחלון ומציתה סיגריה. הסוג שאת מעשנת. זה מה שנשאר לי ממך. רעל.

הגשם הארור לא מפסיק לרדת לרגע, ואת עומדת בסלון שלי, נוטפת מים ומעצבנת אותי.

אני ניגשת לחדר השינה, מוציאה מגבת מהארון וטריינינג, מתלבטת אם להוציא לך הלבשה תחתונה. בעצם זאת לא בעיה שלי. מצידי תישארי ערומה. לא מעניין אותי.

ניגשת למקלחת ומדליקה את האור. אני מניחה את הדברים על הכיור ויוצאת. את נכנסת מבלי לומר מילה ואני שונאת אותך.

מדליקה את החימום בדירה ובודקת שהקערה של גולד מלאה. מורידה את הנעליים והז'קט ומתיישבת על הספה.

הרעש של המים זר לי, אף אחת לא מתקלחת כאן מלבדי, אף אחת לא נשארת לפגוש את הזריחה ביחד, לא רגילה לשמוע את רעש המים ברקע. כמה מהר מתרגלים לגור לבד. סופת הרעמים מתגלגלת בחוץ. אני ניגשת למקרר ומוציאה בקבוק מים. אני שותה והם קרים ומרווים.

הרעש של המים פוסק ואני לא מוצאת את עצמי. למה עשיתי את זה לעצמי? את נכנסת לסלון ועננה של הריח שלך נישאת על האוויר החם, ממלאת את הדירה. שלא תטעי ותחשבי שהשמפו שלך שם בכוונה, הוא פשוט מתאים לשיער שלי ואני אוהבת את ה… ריח.

השקרים שאנחנו מספרים לעצמנו.

כמעט כואב לי. כמעט. אבל לא.

"אין לי מה לומר לך." מביטה בך כשאת מנגבת את השיער. אני ניגשת לארון ומוציאה לך כוסות מפלסטיק.

למה אני זוכרת את זה? תמיד אני זוכרת את הפרטים הקטנים. אומרים שאלוהים נמצא שם. כנראה שהוא במקום אחר כרגע.

את מוזגת לעצמך מים ואני לא יודעת לאן ממשיכים מכאן.

גולד מגיע עם צעצוע בפה, דורש את תשומת הלב שלו. "כלב טוב." אני מלטפת אותו וזורקת לו את הצעצוע.

רעם מתגלגל בשמיים ופתאום נעשה שקט, שקט מחריש אוזניים. רעש הרקע של מכשירי החשמל נפסק. הפסקת חשמל. חיוך מר מתפשט לי על הפנים.

"האירוניה…"

"מה?"

"כלום."

"אני שונאת שאת עושה את זה." תשנאי.

מצחיק. יכולנו להדליק נרות ולגמור את הסוללה של הנייד על שירים שקטים, יכולנו לעשות אהבה כשרק הגשם והנשימות שלנו ממלאים את השקט, יכולנו לשבת ולדבר שעות, יכולתי להקשיב לך מספרת לי על הילדות שלך שלעולם לא נמאס לי לשמוע עליה.

יכולתי לספר לך על שלי, לא שהתעניינת במיוחד.

במציאות זה כנראה יקרה עם אנשים אחרים.

"המציאות הזאת שאת כל כך אוהבת, מקווה שמציאותי לך מספיק עכשיו."

שהכול הסתדר לך בראש הלא סגור הזה על עצמו שלך.

"תמיד אמרת לי שזה 'לא מציאותי' – בבקשה. הינה המציאות. מקווה שנעים לך איתה."

ולשנייה עובר בך להט, אני רואה את זה בעיניים שלך, את האש, את הצורך לענות לי ולהשאיר אותי ללא מילים, כרגיל. אבל את שותקת. טוב מאוד. עדיף שתשתקי.

אני ממשיכה, אולי אם אצליח להוציא את הכול אני אוכל למחוק אותך אחת ולתמיד. "Delete"   לא חשבתי שאגיע למצב כזה בחיים שלי. אני לא בן אדם של מלחמה. לא אוהבת לנקות את הבלגאן שנשאר בסוף.

"חיכיתי לך."

"מה?"

"ביום ההולדת שלי. חיכיתי לך עד חצות, וכלום. כלום. הודעה? 'מזל טוב' 'תהיי בריאה' , כלום. את יודעת? אני חושבת שזה היה המסמר האחרון בארון הקבורה שלנו."

את אוחזת בבטן שלך, בוודאי. והיד שלי מתרוממת אינסטינקטיבית ללטף אותך, אני מעבירה אותה בשערי.

"עוד אכזבה, את נהדרת בזה, בלאכזב אותי, ביום ההולדת המזוין שלי! כמה זלזול את יכלה להפגין? אני רוצה לומר ש 'יותר נמוך מזה אי אפשר לרדת'. אבל איתך אין לדעת."

"זה לא פר דנה, את ביקשת ממני לא לשמור על קשר."

ועכשיו אני תוהה מי מאיתנו באמת המטומטמת פה.

"לא הבנת? באמת לא הבנת? שכל מה שרציתי הוא שתעשי בדיוק את ההפך. שלא תוותרי עליי, אין לך מושג נכון? איך יהיה לך? לא היית פה כשכל הודעה מפגרת בטלפון הקפיצה אותי כי קיוויתי שזאת את, כשקיוויתי כמו ילדה שעכשיו כשהמכונית שלך נוסעת תגיעי אליי, שאחרי כל הזמן הזה אני עדיין מסתכלת בעבודה על המקום שהיית מחנה אותה בו? מקווה לראות אותה שם, מקווה לראות אותך פה."

ואני שונאת את עצמי על זה. על החשיבות שנתתי לך בחיים שלי. על זה שהתאהבתי בך כמו ילדה קטנה, על זה שנתתי לך למשוך אותי חזרה לתוכך, על זה שנתתי לך לפרפר אותי, על זה שנסעתי 140 קמ"ש בעיניים עצומות לרווחה כבתוך תוכי ידעתי שזה לא יוביל לשום מקום, כן, ידעתי, "לא יכולה להתחתן עם אישה" אז למה לעזאזל נתת לזה להיגרר כל כך הרבה?

"את יודעת אושר? טוב שאת פה, עכשיו כשאנחנו מנהלות את השיחה הזאת, אני באמת מבינה שזה מאוד הגיוני שניצלת את הוויכוח הזה כפתח המילוט שלך, רק חבל שמעולם לא היה לך מספיק אומץ פשוט לומר לי שזה לא מתאים. שחיכיתי שהדבר הראשון ישתבש כדי לברוח, שגרמת לי להגיד את הדברים במקומך… פחדנית. היית ונשארת פחדנית."

את שותקת ואני ממשיכה. יורה בך את הכול. כל התחמושת שיש לי. כל הרגשות שלי. "לא כנה?" איך זה בתור כנות? ואני שונאת, שונאת את המצב הארור הזה. אני שונאת לירות עלייך, על האדם שהחזיר לי את האמונה באהבה כשחשבתי שהכול כבר אבוד. אני שונאת את זה שלא הצליח לנו, אני כל כך כועסת עלייך ועל עצמי ועל אלוהים ועל כולם.

"עדיף שתלכי."

"מה?"

"זאת הייתה טעות להביא אותך לכאן, צדקת. 'אין טעם' – כנראה שכבר מההתחלה לא היה."

את מביטה בי במבט מבוהל.

"בואי, אני אקח אותך הביתה."

אני ניגשת לנעול נעליים.

"חכי." את מניחה את ידך על הזרוע שלי.

"אני עייפה וצריכה להניח את הראש. בבקשה. די. תני לי לקח אותך הביתה וזהו. תני לי לנוח ממך, מהקרבות האבודים, מהמלחמה המתמשכת הזאת, אושר, את כבר שחררת את האחיזה שלך ממני, את מנסה להיאחז באוויר עכשיו."

"אני רוצה שנדבר."

"כבר סיימנו עם הדיבורים."

"עוד לא התחלנו." את אומרת לי בקול השקט שלך. ואני תוהה איך אותו בן אדם שעומד כאן מולי יכול היה לעשות לי כל כך כואב. משתעשעת ברעיון שאולי זאת לא היית את בכלל. אבל זאת את. וזאת המציאות. ובאמת שאין טעם לעשות דרמה ממנה. הדברים הם כמו שהם.

היה. נגמר. במקרה שלך המשפט "אני לא נותנת הזדמנות שנייה" לא היה רלוונטי מעולם, כי קיבלת גם שנייה וגם שלישית, עד כדי כך אושר, עד כדי כך רציתי שנצליח. אבל זהו. רביעית לא תהיה. ועכשיו נראה שהמשפט הזה הוא הדבר היחיד שנשאר רלוונטי.

"אני לא משחקת במשחק שלך. אנחנו לא נלך לפי הכללים שלך, כשאני רציתי לדבר את שתקת. ההזדמנות שלנו לדבר חלפה." אני אומרת בשקט. מותשת.

השעה שש בערב, החושך יורד מהר, החשמל עוד לא חזר ומתחיל להיות קר בדירה.

העייפות נחתה עליי כמו משקולת ואני מרגישה שאם לא אעצום את העיניים אני פשוט אפול. בכל המצב הסוריאליסטי הזה אני רק רוצה לישון.

 

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il