זאת את – פרק ב'

02/11/2015

אני מה שאני

דניאלה

אני מקרבת את הסיגריה לפי, שואפת פנימה, מול הים, הגלים מתרפקים על החוף, שקיעה.

אני לא יודעת מה הפך אותי למה שאני היום, אבל קיימות שלוש עובדות נכונות:

1. אני מה שאני.
2. אני לא מסתדרת עם הגדרות ותוויות, אולי כי אני לא מוצאת כאלה שיתאימו לי. אין לי הגדרה לעצמי. מסתפקת ב"בן אדם", לפעמים.
3. אני לא יודעת מה יהיה בעתיד.

אבל הכול מתחיל בילדות, לא?

 

גיל ארבע
השמלה שלי צבעונית, כל הצבעים מודפסים עליה, ויש לי גומייה צבעונית יפה שקנו לי במיוחד. השיער שלי שחור שחור. כמו פחם, כמו הכנפיים של העורב.
אני עומדת מוקפת בירוק. כרי דשא עצומים, ירוקים ירוקים מקיפים אותי.
יש לי כובע תואם לשמלה.
"דניאלה, את רוצה להצטלם?"
"כן. עם אימא." 
אני עומדת לידה, מגיעה בקושי למותן שלה, שמח לי, עם אימא, בתוך כל הירוק הזה.
"דניאלה?" אסנת צועקת לי. "חייכי."
מקשיבה לאחותי הגדולה, חיוך גדול. השמש מנצנצת בשמיים, שמח לי.

 

גיל שבע
האורחים הלכו. חלק מהכלים עוד על השולחן. מישהו חגג יום הולדת. 
"אז לאן, לאן הולך כל הכסף? את מוכנה להסביר לי?"
הוא דופק עם היד על השולחן ככה שכל הסכום רועד.
"אני לא יודעת. לבית. למשפחה. אתה הרי רואה שאני לא מבזבזת על עצמי, אני לא קונה מותרות." 
וזה נכון, היא הרי באמת לא קונה מותרות לעצמה.
"אז מעכשיו אני רוצה פירוט של מה שאנחנו מבזבזים, הכול, בכתב!" הוא יורה בחצי צעקה.
"טוב, תקבל." והיא תמיד מסכימה, כל כך צייתנית, נכנעת. תמיד נכנעת.
הוא לא אדם אלים, הם מעולם לא הרימו ידיים אחד על השנייה, אבל הוא אדם כל כך קשה. אומרים שמים חוצבים בסלע, במקרה שלו, גם עשרות שנות חציבה לא יעדנו את הקצוות החדים. הוא עובד, קשה… הוא רוצה ביטחון כלכלי, אין לו זמן לשטויות כמו אישה,ילדים, טיולים. בורח אחת לכמה חודשים לקמפינג בגולן, לבד או עם חברים. זה החופש שלו. 

אנחנו לא מטיילים יחד, לא צוחקים. אנחנו מתקיימים.

 

גיל תשע
"זה היום הולדת של אימא היום, הבאתי לה פרחים." ילדה קטנה ורזונת עומדת בגאווה עם זר גדול. 
"באמת?" הוא יורד למאפייה וקונה עוגה גדולה. ככה זה כל שנה. באמת.

אחריי שלושים וחמש שנים ביחד היית מצפה ממנו לזכור.
אימא. כמה מכילה מילה אחת. היא עובדת, כל היום עובדת, היא מנסה להחזיק את הבית. מנסה להחזיק את הנישואים שלה, את השקט, לתת להורים שלה, לרצות את בעלה, לדאוג שהילדים יהיו מסודרים. היא מנסה. כמעט מצליח לה, אבל זה תמיד כמעט.

אני יושבת לידה על הספה, היא קוראת עיתון ואני צריכה שיסיע אותי לחברה. היא גרה רחוק ואין לי דרך אחרת להגיע אליה.

"תלכי תבקשי ממנו." אני לוחשת לה.
"הוא אבא שלך, תיגשי אליו." היא עונה.
"לא, תבקשי את."  
לא. כי זה מה שלמדנו מגיל צעיר, אל תבקשי יותר מידי, אל תעשי מהומות, את הרי לא רוצה "מהומה" בבית. לא. אני לא רוצה צעקות כאלה שהשכנים מגיעים לשאול, "מה קרה?" אני לא רוצה טריקת דלתות ושקט של לפני הסערה או אחריי הסערה. לא.

 

גיל שמונה עשרה 
"אני ואימא נפרדים." הוא יושב בעצב על הכיסא. "אני צריך להתחיל לחפש דירה, אני לא מבין מה עשיתי שזה מגיע לי." הוא בוכה. אני לא יודעת מה לומר לו. לא מדברים על זה אצילנו. לא מחבקים. לא מדברים על רגשות. לא שזה מפתיע אותי. מפתיע אותי שעצוב לי.

"אני צריכה לחפש עורך דין, אני לא יודעת מה לעשות, אני צריכה שתבואי איתי." והיא בוכה. ובוכה ובוכה. והיא מרזה, הופכת לשלד עצמות. העיניים שלה קטנות קטנות, כמעט עצומות מדמעות.

אני לא מדברת איתו. אחרי שנים של כעסים, אחרי שנים של לא לעשות מהומות ליד אבא אני מפסיקה לדבר איתו. אנחנו גרים באותו הבית. הוא לא מצא עדיין דירה. שלושה רוחות רפאים. שקט מוחלט בתוך סערה. זה תמיד משתלב בבית הזה, הדממות והסערות.

אבל אני לא בוחרת בצד שלה, אני גם לא מרחמת עליה או עליו, רק על החיים שהם שרפו בלהיות אחד עם השני, על החיים שיכלו להיות להם אני קצת מרחמת. אסנת לא פה, אני לא זוכרת איפה היא הייתה, הזיכרון כבר מעורפל לי מהשנה הזאת.

"הוא עוזב." הראש שלי על הברכיים שלה, היא מעבירה את היד בשיער שלי, בפעמים הבודדות שהיא מרשה לי לחפש אצלה נחמה.
"אבל דני, מה חדש? את הרי יודעת שהם ככה. הם חיים ביחד ועכשיו הם החליטו שזהו, את לא ילדה קטנה, יהיה בסדר." 
אני לא ילדה קטנה שרון, אבל ילדים צריכים להיות עצובים כשההורים שלהם נפרדים, ואני תמיד עושה מה שצריך, אז עצוב לי.

"אני לא אלך איתך. אני שונאת את הדברים האלה, שונאת!" אני צועקת עליה. לא מסוגלת לשתוק יותר. מיישמת את מה שלמדתי כל כך יפה בילדות המוקדמת. לשתוק או לצעוק.

"all or nothining" אלוהים כמה זמן לקח לי להיפטר מהגישה הזאת. עד היום אני נלחמת בה. 
"בבקשה. אין לי מי שיבוא איתי." 
"קחי את אסנת."
"אסנת לא  מבינה, היא תתחיל להתרגז, היא לא תבוא." 
ובאמת אין לה מי שיבוא איתה, אין לה חברות, אין לה משפחה חוץ מאיתנו, היא לבד. והלב שלי נחמץ. "בסדר. בסדר. אבל את לא שואלת שום דבר עליי."

אנחנו נכנסות לבית שלה. היא נראית נחמדה, חייכנית. איפה הזנבות של הסלמנדרות? הקדרה המעלה עשן? האגרטל על השולחן מכוער ככל שיהיה, לא חלק בתפאורת המכשפות שדמיינתי לעצמי.
"שבו שבו, הקומקום כבר על השולחן."

תמיד אהבתי את האירוניה בכך שכשרע לאנשים בגלל המציאות הם פונים למה שהם לא יכולים לראות בה. לאלוהים. למגדת עתידות לקוראת בקלפים או בקפה.
שנאתי את הדברים האלה, עד היום אני שונאת. לא כי אני לא מאמינה, דווקא ההפך. כי אני כן. בכוחות, במעבר, בנשמה שמקיפה אותנו, באנרגיות, לפעמים בקסם…

ועד כמה שאני משתוקקת לדעת מה יהיה בעתיד, בחיים לא הייתי רוצה לשמוע ממישהו שיש לו חיבור ישיר לאנרגיה כל כך גדולה תשובה מוחלטת. יש בה משהו בהחלטיות הזאת, שיש בו טעם של סוף.

אימא מסיימת ללגום ומניחה את הכוס לפניה.
"אתם תישארו ביחד."

אין בה הקלה. באימא שלי. אני לא יודעת איזה רגש עובר בה, אנחנו יוצאות משם. הוקל לי שיצאנו משם.

והם אכן חוזרים לקיום המשותף שלהם, לחיים שהם בכלל לא חיים. למגורים משותפים, בלי אהבה – חיבה במקסימום, הרגל, שגרה, פחד מהלבד, משהו מחזיק אותם ביחד, אני לא יודעת מה. ואני שם. תפאורת רקע להצגה המשפחתית הזאת שעולה ועולה כבר שנים. התפאורה מתבלה קצת, גם השחקנים קצת התעייפו, לא מתנועעים כמו פעם. ככה זה כשיש הצגה בלי מוטיב מרכזי.

 

גיל עשרים ושתיים – שרון
"אף אחד לא אוהב אנשים עם שריטות." היא מכריזה בעצבים. אחרי שסיימה לירות עליי את כל החיצים שלה. "בכלל לא אהבתי אותך, אני לא יודעת אפילו איך לפצות על כל הזמן שלקחת ממני."

שבע שנים, לפרוש לך את זה לתשלומים? או שאת מעדיפה את הפיצוי בבת אחת.

"נעלת אותי. החזקת כל כך חזק עד שלא יכולתי לנשום. חנקת אותי ועכשיו כל מה שאני רוצה זה להשתחרר ממך." היא מסיימת.

"אז מה את אומרת? שבעצם כל הזמן הזה הייתי בסיפור הזה עם עצמי? שהייתי במערכת יחסים עם עצמי? לבד? את לא היית חלק בזה? דמיינתי את הזוגיות שלנו? לא היית מאוהבת בי מעולם? לא נמשכת אליי, הכול היה מה? הצגה?"

"כן. פחדתי שתעשי משהו לעצמך, תמיד כל כך דרמטית, לא רציתי את זה על המצפון שלי."

"אז בעצם היית איתי כי מה? כי פחדת שאני אתאבד?" אני מסכמת.

"כן, אפשר להגיד שכן. אני לא נמשכת אלייך, כל הפעמים ששכבנו זה היה כי ידעתי שאני חייבת, כי זה מה שמצופה ממני. ואת יודעת מה? לא. אני לא רוצה ילדים איתך, אני לא רוצה להתחתן איתך ואם נהיה ביחד אז אני בטוח אתעורר בגיל ארבעים וארצה לירות לעצמי בראש, אני בכלל לא נמשכת לבנות. אז די. כל מה שאי פעם רציתי היה להיות חברה שלך, חברה רגילה, לא כל הבלאגן הזה."

אני יוצאת. ואני מרגישה שאין לי אוויר. שכל החלומות שלי לעתיד נשרפים, נגמרים. אין לי אוויר. נשענת על גדר האבן ביציאה מהבית שלה. ואין לי אוויר. הייתי עד כדי כך נוראית כל השנים האלה, עשיתי כל כך הרבה נזק לאדם שאהבתי יותר מכל? ואני לא יודעת עם מה יותר קשה לי להתמודד, עם העובדה הזאת או עם העובדה שאני לבד? איך מכבים כמה שרפות במקביל? או שלא מכבים, פשוט נשרפים לאפר?

"אף אחד לא מת מלב שבור, וגם הרוב לא מתחתנים עם האהבה הראשונה שלהם, עזבי אותה, בן אדם שאוהב גם לא היה אומר לך את הדברים האלה, עשתה לך טובה" אני יושבת עם אורטל בטיילת, מול הים. חם, אבל צמרמורת עוברת בי.

"אז כל השנים האלה זה היה סתם? סתם."

"יהיה בסדר."

תמיד אנחנו פותרים הכול ביהיה בסדר.

וככה שרדתי כל יום. כל יום רציתי למות, ייחלתי לא להתקיים, בכיתי, כמעט כל יום, ירדתי במשקל, רק העבודה עוד החזיקה אותי במציאות והחברות והחברים שלי שבאמת הוכיחו את המשפט "חברים אמיתיים לא יעזבו אותך בעת צרה", לא, הם לא יעזבו, הם ילכו איתך למקום שהכי רע לך בו ויובילו אותך הרחק ממנו – לאור.

שנה אחר כך, כשסוף סוף אזרתי אומץ והוצאתי את כל הפתקים והמכתבים והחפצים שהיא הביאה לי מהמחבוא מתחת למיטה גיליתי שהכול לא היה בדיוק כמו שהיא אמרה.

גיליתי שהיא אהבה אותי, מאוד, אולי אפילו הייתה מאוהבת בי, בהתחלה, עד כמה שילדות קטנות יודעות מה זה התאהבות, גיליתי גם שבאמת החזקתי כל כך חזק, יותר מידי חזק, גיליתי הרבה דברים. גרסתי את כל הניירות, שנים על גבי שנים על ילדות נגרסו ונזרקו לרוח, מתנות הושלכו לפח, תמונות נמחקו, השארתי רק קומץ של זיכרונות, ברכות לימי הולדת, כאלה… בשלב מסוים לא חיפשתי יותר, לא רציתי לגלות, מה שידעתי הספיק לי כדי להשלים ולשחרר. תקופה שהייתה ונגמרה, היה בה טוב, היה פחות טוב, המילים לא מספיקות לי כדי לתאר, לפעמים לא צריך מילים. לפעמים מה שנשאר זה מספיק.

 

בטיפול
אני יושבת מולה ותוהה איפה הספה שהבטיחו לי? הכיסא הצנוע שאני יושבת עליו לא משתווה לכך. עציץ מצ'וקמק עומד בפינת החדר. שולחן קטן מול החלון וכיסא נוסף עליו היא יושבת. אבל אני אוהבת איך שהאור נכנס לחדר מהחלון הענק.

את הסיטואציה מצד שני, אני לא בטוחה שאני אוהבת. מאיפה מתחילים לספר לאדם זר על החיים שלך, על העולם שלך, על המציאות כמו שאת רואה אותה?

"והינה אני כאן היום." אני מסכמת בעגמומיות.

היא מביטה בי אחרי שמילאה דף או שניים בהערות. "טוב אין ספק שיש לנו נושאים לדבר עליהם."

"ובכל זאת? תאמרי לי משהו." אני מביטה עליה בשאלה.

"אני אומר לך מספר דברים, קודם כל הקשר ביניכן הפך למאוד לא בריא בשלב מסוים – והעובדה שהוא הסתיים היא לא דבר רע. שנית, זה בסדר שכואב לך, את אמורה להרגיש, לכולם כואב, כולם נושאים את המטען שלהם, בן אדם צריך לחוות קשת של רגשות כדי להתפתח, ולא כולם יהיו רגשות חיוביים. שלישית, את נורמאלית, כן יקירתי, אם ציפית שאני אגיד לך שיש לך הפרעה נפשית חמורה שתסביר לך את ההתנהגות שלך או המציאות – צר לי לאכזב אותך. מבחינה קוגניטיבית ומנטאלית את נורמאלית. ולבסוף, מה את יודעת על חרדת נטישה?"

 

שרון – ההווה
"הכול בסדר חוץ מזה שאין לי קול."

"מה?"

"נעלם לי הקול. אף אחד לא שומע אותי."

"מה?"

רואה.

"דני אני לא מבינה אותך. אני בקושי שומעת אותך."

מנסה להגביר את הווליום הפנימי, " אני ככה. נעלם לי הקול."

כשאני לא מוצאת את עצמי נעלם לי הקול. אני בתקופה של שקט עכשיו, אבל בתוך השקט הזה נעלם לי הקול, אני לא מצליחה להרים אותו מספיק חזק שישמעו אותי, אז אני לא נשמעת.

אני מביטה בצלחת מולי, קוביות של ירקות עטופות במעטפת דקיקה של רוטב מפוזרות עליה.

"תאכלי!"

"שרון, אין לי מקום. די."

"לא אכלת כלום."

"אכלתי מספיק, תיקחי את השאר הביתה לנדב." אני עונה לחברה הבהירה להחריד שלי בזמן שהיא בודקת את הנייד שלה בפעם העשירית מאז שהתיישבנו לאכול.

"הוא לא יאכל את זה, הוא לא אוהב סלט."

אני מביטה אליה בתדהמה, איך אפשר לא לאהוב סלט?

"בכל אופן ביום חמישי היינו בצימר, היה ממש נחמד, עלה לנו הון תועפות אבל מה נעשה?"

אני מביטה בה, אחריי שרוב השיחה היא התלוננה על החיים שלה. חיים די טובים. חיים שבהם יש לה למי לחזור בערב, חיים של הזמנת צימרים ואירועים משתופים וטיולים ומשפחה שאוהבת אותה, חיים נורמאליים, אלוהים כמה שאני שונאת את המילה הזאת.

וזהו. אני לא שם. אני מתנתקת. נזכרת בגיל חמש עשרה. אני והיא שוכבות במיטה שלה, החלון שפונה לגינה מולנו, עננים של סתיו משייטים בחוץ, אין אף אחד בבית, כמה שאהבנו את הסתיו, המחשב הקטן שלה מונח על קצה המיטה, שירים של להקת פאנק רוק בוקעים ממנו. החדר שלה, ספוג בריח הקטורת, הפוסטרים שלה, הסדר המופתי. שרון.

"אני אוהבת אותך מישמיש."

"אני אוהבת אותך גם."

ילדות. סתיו בחוץ. חלומות גדולים בפנים ונראה שכל החיים פרושים לפנינו.

"יאללה בואי נרד למטה, אני אכין לנו אוכל." היא מצהירה בהחלטיות ויורדת מהמיטה.

בואי. בואי נשחק ב"בית." תמיד אהבתי לדמיין משפחה איתך – כמה קטנה ותמימה הייתי. כל כך חיכיתי להתחלה של החיים האמיתיים, לא ידעתי שזאת גם תהיה ההתחלה של הסוף שלנו.

"הלו, דנה. את פה? אני מדברת איתך ואת לא עונה."

"מה? סליחה, שקעתי במחשבה לרגע, מה אמרת על הצימר? כמה עלה לכם?" אני שואלת.

מביטה בה. האהבה הראשונה שלי. ואני כל כך שלווה. הקהות המבורכת הזאת ממלאת אותי כל פעם מחדש. לחשוב שהיו ימים שלא יכולתי לדמיין את החיים שלי בלעדיה, לא יכולתי, הרעיון הזה לא היה קיים בראש. אבל הינה, אני חיה, וחיה בסדר גמור.

אני מביטה על החברה המאוד חייכנית ומאוד מסודרת ומאוד מאורסת שלי ואני שמחה בשבילה ולא מרגישה צל של אובדן או כאב או כעס. למעשה אני חושבת שאדישות חיובית זה מונח טוב לתאר את הרגשות שלי, עד כמה שאדישות יכולה להיות חיובית.

"ואז נסענו לארוחת ערב במטולה, את הייתה אוהבת את המקום הזה, יש שם עלי שלכת כתומים כמו שאת אוהבת, כמעט כמו בחו"ל."

תחושת חמימות מתפשטת בבטן. בכל זאת שנים של היסטוריה זכו למקום שלהן, יש דברים שלא שוכחים. "כבר קבעתם תאריך?"

"לא. הוא אמר שהוא רוצה לסיים פרויקט חשוב בעבודה ואז נחליט, הראש שלו חייב להיות פנוי."

"נו מה את מצפה מגבר." אני מקניטה ומגלגלת עיניים.

"יש משהו בדברייך."

 

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il