זה הסתיו – פרק א'

01/05/2014

רק אחרי שהחזרתי את דוביק הביתה והשכבתי אותו לבטח במיטה הזוגית שלנו, נשען על ערמת כרים, טלוויזיה דלוקה ניצבת מולו וערמות של עיתונים מפוזרות סביבו, קלטתי פתאום שעוד מעט אהיה בגיל שהוא היה בו כשרק נפגשנו.
עכשיו הבנתי עד כמה הפחדתי אותו. בזמנו הייתי צעיר מידי, להוט מידי, תמים מידי, מלא ביותר מידי רעיונות נשגבים שחילקו את העולם לשחור ולבן. הייתי רק בן עשרים ואחת וכמו כל האנשים הצעירים הייתי עיוור לגווניי הביניים האפורים שהחיים האמיתיים צבועים בהם. דוביק שהיה מבוגר ממני בשבע עשרה וחצי שנים חשש ממני ובצדק.
אני מניח שדמיתי מאוד לסניטר הצעיר הלבוש במדי בית חולים כחולים כהים שעזר לי לגלגל את כיסאו של דוביק מחדר הרנטגן למחלקה ואחר כך לרדת שוב לבדיקת הסי. טי.
"אני עושה שירות לאומי כסניטר." הסביר לי כששאלתי מה תפקידו בבית החולים וסקר אותי במבט שגילה לי כל מה שהייתי צריך לדעת על חלומותיו ותשוקותיו הפרטיות. הוא כמובן היה צעיר מכדי להבין עד כמה המבט הזה חושף אותו, בעוד כמה שנים הוא כבר ידע ויזהר יותר.
"שירות לאומי זה במקום שירות צבאי." גילה לי וחייך, חושף שיניים סדורות ולבנות.
"אני מבין." הנהנתי, "מדים יפים מאוד. מתאים לך הצבע הזה."
"אתה לא שואל למה אני לא עושה צבא?" הוא מזמין אותי לחייו, ואני, כדרכי תמיד, נרתע ושם סייגים.
"בטח יש לך סיבות משלך, אבל יפה שאתה בכל זאת תורם למדינה. אני לא יודע איך הייתי מסתדר בלעדיך, הבית חולים הזה הוא ממש מבוך."
"זה בגלל שהוסיפו רק עכשיו אגף חדש ועוד לא גמרו את הלובי. אחרי שתיגמר הבנייה יהיה פה יפה מאוד." ביאר לי הנער ששמו – שחר – התנוסס על סיכת מתכת צמודה לדש בגדו.
חייכתי והנהנתי שוב ולא אמרתי לו שבטח בעוד שנתיים שלוש יוסיפו עוד אגף ושוב יהיה בלגן ובעיות עם החנייה, ולמבקרים שוב יהיה קשה להתמצא במקום.
ככה זה תמיד בבתי חולים. כל אחד מהם מהווה עולם נפרד עם חוקים וזמן משלו, ולעולם הם מאורגנים במבוכים מסובכים, סובלים ממחסור כרוני במקומות חנייה, ותמיד יש בהם מעליות ענק ממתכת המדיפות ריח חולי טחוב שאף פעם אינך יודע איזה שכיב מרע מוטל על אלונקה יגיח מתוכן כמו אות מבשר רע לעתיד לבוא.

דוביק קיבל התקף לב בגיל חמישים ושלוש אחרי שנים של עישון, וזלזול בבריאותו. עכשיו יהיה עליו להפסיק לעשן, להוריד במשקלו ולהתחיל בפעילות גופנית.
הרופא שהסביר לנו את מצוות עשה ואל תעשה אחרי התקף לב הביט בדוביק ששכב בעיניים עצומות והתחזה לישן במבט מוטרד ומעך את ערמת תוצאות הבדיקות שאחז בידו. "הוא יצטרך לשנות את כל אורח חייו." פסק וסקר אותי במבט בוחן, "אין לו אישה שתטפל בו?"
"לא." אמרתי וריפיתי בכוח את אגרופי הקפוצים, מורה לעצמי לנשום עמוק ולהירגע. "אני הבן זוג שלו ואני זה שמטפל בו."
הרופא לכסן מבט אל האחות שמשכה בכתפיה ונתנה לי מלוא החופן חוברות כרומו צבעוניות ואופטימיות שהיו אמורות לעזור לי להתגבר על המשימה הבלתי אפשרית של שינוי אורח החיים של דוב.
"כמה זמן אתם יחד?" שאלה העובדת הסוציאלית שישבה בביישנות בצד.
"חמש עשרה שנה." אמרתי והעפתי מבט אל דוביק בתקווה שהוא יואיל בטובו לפקוח את עיניו.
"חמש עשרה שנים זה הרבה זמן." אמר הרופא, מעט מופתע, "אפשר לדעת בן כמה היית כשנפגשת איתו."
"הוא היה רק ילד." אמר דוביק, עיניו עדיין עצומות, וגישש אחרי ידי.
ידעתי שהוא רק מעמיד פנים שהוא ישן! אחזתי בכפו, שואב עידוד מחומה וממגעה המוכר. "הייתי מספיק מבוגר כדי לדעת למה אני נכנס." אמרתי בקרירות, והלבשתי על פני את המסכה הזו שמונעת מאנשים להתקרב אלי יותר מידי.
זה תמיד עובד וזה עבד גם עכשיו. הם הפסיקו לחקור אותי ועברו לדבר על בריאותו של דוביק.
"אתה כזה סוציומאט, לא פלא שאני היחיד שמוכן לסבול אותך." אמר לי דוביק כשניסיתי גם עליו את הנשק הזה ונאטמתי בתוך עצמי.
"אפשר לחשוב, אתה לא סובל עד כדי כך." צבטתי את מותניו, "מאז שאני אתך אתה פורח מרוב נחת, לפחות תגיד תודה."
במקום לענות לי תשובה עוקצנית ומקנטרת כמו שנהוג אצלנו בדרך כלל הוא משך אותי אליו לחיבוק ואמר בפשטות תודה.
"אין בעד מה." החזרתי לו, נבוך, ובאמת התכוונתי לזה כי לא הרגשתי שהוא חייב לי תודה. למרות הפרש השנים הגדול ביני לבינו אף פעם לא חשבתי שאני עושה לו טובה ושהוא חייב לי. נהפוך הוא, תמיד חשבתי שזה הוא שוויתר והקריב למעני ושנעורי לא מהווים פיצוי מספיק לאישיות הדפוקה והבעייתית שלי שרק גבר חכם ובטוח בעצמו כמו דוביק היה יכול לסבול.

"אתה קולט שעד שנולדת אני כבר הגעתי לגיל החוקי?" שאל אותי בפעם הראשונה כששאלתי אותו בעלבון למה הוא לא רוצה שניפגש שוב.
הייתי זקוק לכל אומץ ליבי כדי לשאול את השאלה הזו. לוותר על מה שרציתי באמת ולהסתפק בתחליף שהיה אמור להיות טוב יותר בשבילי היה אחד השיעורים הראשונים שקיבלתי בבית אימא. וויתרתי על כלב לטובת דג זהב, על משחק כדור רגל לטובת שיעורי פסנתר. על טיול בר מצווה בחו"ל בשביל חגיגה גדולה באולם שכל רגע ורגע שלה הסב לי עינוי, ואחר כך המשכתי וויתרתי על לימוד במגמת צילום בתיכון המקצועי כי מחשבים זה יותר פרקטי, וכמובן שלא יעלה על הדעת שאלך לקרבי בצבא אם אני יכול להתקדם במקצוע שלי – מקצוע שכלל לא רציתי בו – והצבא עוד מוכן להחתים אותי קבע ולשלם לי משכורת בעודי לומד ומתקדם ומצליח בתחום ששעמם אותי עד דמעות.
הייתי רב אמן בנושא של ויתורים ולכן, עד שנפגשתי בדוביק, ויתרתי מראש על מה שנפשי חשקה בו יותר מכל, וניסיתי להחליף את תשוקתי לגברים שהלהיטו את חלומותיי הרטובים בחברות עם נערות חביבות שהיו טובות ונעימות מאוד כלפי, אבל יש דברים שאי אפשר למצוא להם תחליף, אם אתה מתפתל על משכבך בלילות וחולם על גבר גדול, חזק שרירי וסמכותי שיכבוש אותך אין אף אישה שתוכל להחליף אותו ולא משנה כמה פעמים אימא תגיד שהיא נחמדה, עדינה, טובת לב, צנועה וממשפחה טובה.

רק אחרי שהתחלתי לקבל משכורת של איש קבע העזתי ויצאתי מבית ההורים. תמורת שכר דירה זעום שכרתי לי בקריות דירת חדר קטנה ונעימה. בעלת הבית שלי הייתה אלמנה ביישנית שתמורת טיפול בגינתה ותיקונים זעירים שביצעתי בביתה בישלה לי ארוחות דשנות ופינקה אותי בעוגות ומיני מאפה בכל יום שישי. אימא לא ידעה על הסידור הזה, מפחד שאגרום למלחמת עולם שלישית הקפדתי להפריד בינה לבין בעלת הבית שלי.
אימא לא הפסיקה לכעוס ולהתמרמר על הבזבזנות שלי. הכסף ששילמתי על שכר הדירה נראה לה כגזל והיא קוננה עליו לאורך כל הביקורים שלי אצלם, שבה ודשה בהתנהגות האווילית שלי.
בסופו של דבר אפילו אבא השתקן והכנוע מאס בכך ואמר לה חרש ביידיש שתניח בבקשה לילד, ושבגילו כבר צריך לצאת מהבית.
היא התנפלה עליו בפולנית מהירה שרק חלק ממנה הבנתי, מסבירה לו שאני רק ילד ושבלי הפיקוח שלה בטח אלך בבגדים מזוהמים, אוכל אוכל קלוקל מכלים מטונפים, ואתהולל בחברת נשים מפוקפקות שבטח יגרמו לי להוציא עליהן את שאר הכסף שיישאר לי אחרי שאשלם למנוולת הזו שהשכירה לי את החורבה המתפוררת בה אני גר.
"אני לא חושב שאת צריכה לדאוג שטוליק יסתובב עם נשים." אמר אבא, הציץ בי בחטף ומיד כבש את פניו בעיתון.
"למה לא?" התפרצה אימא בזעם, "ואל תשכח שהוא כבר לא טוליק, אחרי שהוא עזב את הבית כבר לא נאה לו להיות נפתלי על שם אבא שלי ז"ל, מעכשיו הוא טל." ירתה בבוז את השם הקצר והנאה שבחרתי לי, מנסה להיפטר מהנפתלי העבש הזה שבין כה וכה איש לא השתמש בו. בבית הייתי טוליק ובחוץ הייתי פוגל, אבל כשאימא גילתה שהחלפתי את שמי הפרטי היא השתוללה בחמת זעם שנשפכה ברובה על אבא.

"אז איך אמרת שקוראים לך?" שאל הגבר הזה שפגשתי באיזו מסיבה מפוקפקת אליה נגררתי בעל כורחי על ידי אחת מהידידות שלי שביקשה ממני בכל לשון של בקשה להעמיד פנים שאני בן זוגה כדי שלא תחוש מושפלת בפני האקס שלה.
למרבה המזל האקס נהג בתבונה ובא בלי בת זוג והקדיש את רוב זמנו לחיזור אחריה, מה שגרם לה נחת רוח רבה עד כדי כך שהיא ויתרה על נוכחותי, וכך יכולתי לשבת בצד וללטוש מבטים במישהו שהיה בדיוק הטעם שלי.
לא חשבתי שיצא מזה משהו חוץ מעוד חומר לפנטז עליו לשעות בהן אתבודד עם הזין שלי, חבוי לבטח מתחת לשמיכה, והנה הוא פונה אלי, מחייך, מציג את עצמו כדוב נחמיאס ומסיף בנועם, "אבל כולם קוראים לי דוביק או דובל'ה." ומציע לי לשתות.
כוס אחת של בירה בצירוף החיוך שלו, מגע ידו על ברכי, המוזיקה הרעשנית שמטמטמת את חושי, האורות הצבעוניים, המתחלפים במהירות שמטשטשים את מחשבותיי השכיחו ממני את אמנות הוויתור. רציתי בו והרשיתי לעצמי להודות בכך ואולי אפילו חשפתי את רצונותיי בגלוי.
"בוא נצא מכאן." רטן בשאט נפש, "חם כאן מידי ורועש ומלא קוקיצות מגעילות."
"מלא מה?" התפלאתי, כי מעולם לא שמעתי את הביטוי הזה קודם.
הוא צחק, אחז במרפקי והוביל אותי החוצה. "יש לך אוטו?"
"לא. רק לפני כמה חודשים קיבלתי רישיון." התנצלתי, חש עווית אשמה קטנה מפני שלא העזתי לספר להורי שאני בעל רישיון ואפילו זומם לקנות מכונית אחרי שתאושר לי ההלוואה שגם עליה לא אספר להורי.
"מצוין." חייך דוביק, "אתה תנהג ילד, אני שיכור מידי."
"אתה נראה לי בסדר גמור." העזתי לחוות דעה והוא שב וצחק.
"את זה עוד נראה כשנגיע למיטה." אמר ומסר לי את מפתחות מכוניתו.
"תיסע לצ'ק פוסט." הורה לי, "ואחר כך אני כבר אכוון אותך." אבל עד שהגענו לצומת שבזמנו הייתה נטולת גשר עילי ועדיין הייתה בעיקר צומת ולא המרכז המסחרי שהיא היום הוא כבר ישן.
הצצתי בגניבה בפניו הישנים שהיו בעיני יפים עד מאוד, גבריים ומלאי הבעיה, בגופו הגדול והחזק, והחלטתי החלטה נועזת שעד היום ממלאת אותי גאווה חרישית – החלטתי להפסיק לשבת בצד ולהביט בחיים עוברים על פני ולעשות מעשה – גמרתי אומר לא להעיר אותו אלא לקחת אותו אל דירתי ולהכניס אותו למיטתי.
החניתי קרוב לפתח, דחפתי יד מתחת לבית שחיו והוצאתי אותו מהמכונית, ואחר כך הטלתי יד אחת שלו על שכמי, וכשהוא נשען עלי, מנומנם למחצה, דידינו יחד אל חדרי.
בעלת הבית שלי הציצה מהחלון ושאלה בביישנות מה קרה ואם אני זקוק לעזרה. אמרתי לה שהכול בסדר, זה רק חבר ששתה יותר מידי והיא הצטחקה פתאום צחוק צעיר להפתיע, איחלה לי לילה טוב וכיבתה את האור.
אחרי שהשכבתי אותו על מיטתי נתקפתי בהלה. מעולם לא התעסקתי עם שיכורים, לא ידעתי איך לטפל בו ומה בדיוק עלי לעשות, אבל הנה הוא פה, גדול ורחב ומאוד מאוד ממשי. כתפיו רחבות, שרירי זרועותיו תפוחים ועורפו עבה וחזק, מוטל בפיסוק רגליים וידיים על המיטה הזוגית שקיבלתי מבעלת הבית שלי, מיטה שעד אותו רגע נראתה לי תמיד גדולה מידי, ואין לי מושג מה אני עושה איתו.
החלטתי שקודם אלך להתקלח ואחשוב על זה מתחת לזרם המים החמים. עמדתי ערום, מניח לזרם המים החמים להכות על כתפי ועורפי ופתאום הוא נכנס, לבוש רק תחתונים, עיניו עצומות למחצה, נעמד מול האסלה, שלף אבר גדול ועבה והחל להשתין.
"תשאיר לי מים חמים." אמר בקול ישנוני משהו.
"בסדר." אמרתי וסגרתי בבהלה את הברז.
הוא גמר להשתין ושמט את תחתוניו על הרצפה. יצאתי ערום ורטוב בכוונה לברוח משם מהר ככל האפשר, אבל לא יכולתי להתאפק, הרמתי את התחתונים הלחים שלו ותליתי אותם על הוו.
אם רק הייתי יודע שזו הפעם הראשונה מני רבות ושצפויות לי עוד שנים רבות בהן ארים את בגדיו ממרצפות לחות, ואחר כך אתן לו את הסבון, ואסבן לו את הגב, ואתמלא שמחה חרישית כשהוא ימשוך אותי מתחת לזרם המים ויצווה עלי לסבן את אברו, ואת אשכיו, ואת ישבנו, האם הייתי שומט באותו רגע את תחתוניו על הרצפה הלחה ובורח על נפשי?
לא. בשום פנים ואופן לא. גם כיום כששערו השחור כבר מאפיר והוא כבר לא מעיר אותי כל בוקר בהנחת ידי על זקפתו עדיין התשובה היא לא.
גם היום אני לא מתחרט שנכנסתי איתו למקלחת, סיבנתי אותו היטב, ניגבתי את גופו, הולכתי אותו למיטה שלי וקיבלתי ממנו את השיעור הראשון בהלכות עשה ואל תעשה כשאתה במיטה עם מר דוב נחמיאס.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il