זה הסתיו – פרק ג'

זה הסתיו – פרק ג'

אוגוסט 6, 2023
מילות מפתח: אהבה, גוגיי, גילוי מיני

08/05/2014

אחרי שנתיים של משחק בחתול ועכבר דוב הודיע לי שהוא רוצה לעבור דירה ומה דעתי שנשכור דירה יחד.
"בסדר." אמרתי מיד וכרכתי ידיים על צווארו, "אני אוהב אותך דובל'ה."
"גם אני אוהב אותך טלי, אבל אל תעשה מזה סיפור כזה גדול, בין כה וכה אתה נמצא אצלי רוב הזמן, זה לא עניין כזה גדול."
"בסדר." העמדתי פנים שאני מסכים איתו, "אתה צודק. זה באמת לא עניין גדול." אבל זה כן היה עניין גדול ושנינו ידענו את זה.
בזמנו לא שאלתי את עצמי מה קרה שפתאום הוא החליט שכן, הוא רוצה אותי. הנחתי שפשוט נמאס לו להיות לבד ואולי חשבתי לתומי, אולי באמת הוא עובר את משבר גיל הארבעים?
האמת, לא היה לי אכפת. הייתי מאושר מדי, רק כמה שנים אחר כך, כשכבר קנינו את הדירה בה אנחנו גרים עד היום שמעתי באחת ממסיבות הגג האגדיות של רובי שיחת רכילות בין שני מכרים של דוב שלא שמו לב שאני מקשיב ואז גיליתי שדובל'ה התמסד רק אחרי שרובי לקח אותו לשיחה רצינית ואמר לו שככה אי אפשר, לא הוגן למשוך את הילד בלך ושוב, ואם הוא לא יפסיק עם המשחקים האלו הילד – כלומר אני – יקלוט סוף סוף איזה דביל הוא דוב וזה יגמר בבכי.
טוב, בזמנו הבטחתי לדוב לא לעשות סיפור ולכן שמרתי את המידע הזה לעצמי ולא עשיתי עניין, לא ממה ששמעתי אז וגם לא משום דבר אחר, אבל מאז התקף הלב של דוב הכול השתנה ופתאום קלטתי שאולי הגיע הזמן לשנות את הכללים?

עד התקף הלב וניתוח המעקפים של דוב חשבתי שאני יודע בדיוק מה נחוץ לו ותמיד התפעלתי איך הרצונות שלי ושלו משלימים זה את זה.
דוב היה גבר שתלטן ותקיף, חשוב היה לו להיות הקובע ובעל המילה האחרונה בחיי היום יום וגם במיטה. הוא אהב סקס מעט אלים, נהנה לחוש שהוא מכניע את בן זוגו, כמעט מכאיב, אבל תמיד מפסיק ברגע האחרון, מה שהצריך שותף שחש כלפיו אימון מלא והתמסר לו בלי סייג.
גם אני אהבתי את זה ככה, אבל לא הייתי מסוגל להתמסר לאיש חוץ ממנו. לא רציתי אף אחד אחר והכאיב לי שהוא לא חש כמוני. כן, הבנתי שהוא שונה ממני ואין טעם להתלונן, אבל בשנים הראשונות היה לי קשה להשלים עם הידיעה שהוא ממשיך לזיין אחרים.
מאחר והוא באמת אהב אותי וחשש לפגוע בי הוא היה מנסה לעשות זאת בסתר, אבל מעצם טבעו דוב לא מסוגל לפעול בסודיות. הוא גלוי וישיר מידי וכמובן שתמיד ידעתי, לפעמים עוד לפני שהוא עשה משהו ממשי, וגם אם בסוף לא יצא מזה כלום נפגעתי.
כשחשבתי בהיגיון הבנתי שהקשר שלו עם אחרים הוא רק שעשוע לא רציני, דרכו להוכיח לעצמו שהוא עדיין גבר שווה ולא יושב בית כנוע ועדיין נפגעתי ובכל זאת, בתבונה כמעט אינסטינקטיבית, הבנתי שאם אקים מהומה רק ארחיק אותו ממני ולכן שתקתי והבלגתי והוא תמיד חזר, אוהב ומסור לי יותר מקודם.
עם הזמן הבנתי שהוא זקוק לתחושת החופש והמרחב ולהנאה שבצייד ובכיבוש, אבל באותה מידה הוא נזקק גם להרגשה שיש לו בית ובן זוג נאמן לחזור אליו.
אולי הסידור הזה לא היה צודק ולא תקין פוליטית, אבל הוא התאים לנו, עובדה שהגענו עד הלום בלי שום משברים וסצנות שהיו שנואות על שנינו.
במשך חמש עשרה שנים חיינו יחד בצורה הרמונית וכמעט בלי מריבות, וגם כשרבנו זה היה על שטויות. הייתי נוזף בו שהוא מעשן יותר מידי, ושהוא לא מסודר ודורך לי על הרטוב כשאני שוטף, הבלים שהיוו עילה לסקס התפייסות נפלא, אבל עכשיו הכול השתנה, המריבות נעשו פתאום רציניות ולא הצלחתי לפתור אותן ולהתפייס כמו תמיד. אחרי התקף הלב דובל'ה השתנה, איבד את חוש ההומור שלו ואת החשק לסקס ושקע במין דכדוך אפרורי שהפחיד אותי.
הייתי רגיל להתייעץ עם דוב כשנזקקתי לעצה, אבל הפעם לא יכולתי לפנות אליו ולכן החלטתי לשוחח עם רובי, החבר המיתולוגי של דוב.
איש לא יודע בן כמה בדיוק רובי אם כי אני בטוח שהוא מבוגר מדוב לפחות בעשר שנים. כשדוב הגיע מהקיבוץ, צעיר ותמים עוד יותר מכפי שאני הייתי פעם, היה זה רובי שלקח אותו תחת כנפיו ואחרי שנה שחרר אותו לדרכו ועבר לצעיר הבא אחריו. דוב נפגע מעט, אבל בכל זאת השכיל להישאר ידיד של רובי וככה יצא גם לי להכיר אותו ולהיות מוזמן למסיבות המיתולוגיות שלו.
לאורך כל השנים בהן הכרתי את רובי הוא תמיד נראה אותו דבר – גבוה, רחב כתפיים, רזה, ראשו מגולח ופניו החזקים והצרים רציניים, כמעט עצובים – בהתחלה הוא הפחיד אותי מעט, עם הזמן למדתי שמאחורי החזות הקודרת נמצא אדם נדיב, משכיל, חכם ורציני שמסוגל למחוות של טוב לב ואפילו עדינות, אבל עדיין חששתי מעט ממבטו החודר ומלשונו החדה.
במשך השנים הפך רובי למעין זקן השבט, הוא היה פה עוד מההתחלה, עוד כשיכולת ללכת לכלא אם היו תופסים אותך מוצץ למישהו, והוא כבר ראה הכול, שמע הכול ושרד הכול. דוב כיבד אותו מאוד ואני אימצתי את יחס הכבוד הזה כלפיו כמו שאימצתי לי הרבה מדעותיו והשקפותיו של דוב על החיים.
רובי גר מאז ומתמיד בדירה ענקית בבית ערבי ישן בנוי אבן מסותת שירש מהוריו. הבית השקיף על נוף מרהיב של המפרץ, וממרפסת הגג הענקית שלו יכולת לצפות בנחת בכיפת הזהב של הגן הבהאי וביום טוב אפשר היה לראות משם אפילו את הצוקים הלבנים של ראש הנקרה.
לאחרונה רובי מיעט לערוך מסיבות וכמעט שלא נראה יותר יושב באחד מבתי הקפה החביבים עליו, אבל עדיין דיברו עליו בכבוד רב, ועדיין התפעלו איך הופיע בנשף הסילווסטר האחרון כששני נערים צעירים תלויים על זרועו מזה ומזה.
הרמתי אליו טלפון הצגתי את עצמי כטל, החבר של דוב נחמיאס, ושאלתי אם אני יכול לקפוץ אליו לשיחה.
"מי? איזה דוב?" שאל רובי, נשמע מעט מבולבל.
אולי הערתי אותו מהשינה חשבתי וחזרתי על שמי, וליתר ביטחון הוספתי שאני החבר של ברל'ה כי ידעתי שזה היה כינויו של דוב בפי חבריו הוותיקים.
"אהה! כן, בטח. בואו, בואו, אני אשמח מאוד." ולפני שהספקתי להסביר שדוב לא יבוא אלא רק אני הוא ניתק.
החלטתי ללכת בכל זאת ולמחרת שמתי פעמי היישר מהמפעל בו עבדתי בשנים האחרונות בעבודה שקצת שעממה אותי, אבל תגמלה אותי במשכורת נאה עם תנאים מפנקים לדירתו של רובי. להפתעתי גיליתי שמתחת לשלט הנחושת עליו היה חרוט באותיות הדורות השם – ראובן מורנו – היה עוד שלט עץ קטן וצנוע שהכריז – זיו מורנו.
מי זה זיו מורנו? שאלתי את עצמי וצלצלתי בפעמון.
הדלת נפתחה וגבר צעיר ונאה עמד בפתח וחייך אלי, "אתה דוב או טל?" הוא שאל.
"אני טל, ומי אתה?"
"אני זיו מורנו. סבא הזכיר שיבואו לביקור חברים וותיקים שלו בשם דובל'ה וטל."
"סבא? איך זה יכול להיות שרובי סבא שלך?"
"פשוט מאוד. הוא התחתן עם סבתא שלי ז"ל."
"לא ידעתי שרובי היה נשוי."
זיו חייך. "הוא היה נשוי רק שנה והספיק להכניס את סבתא להריון רק פעם אחת, אבל זה היה מספיק."
"ואתה גר עם סבא שלך?"
"כן, אני ודני, החבר שלי. סבא צריך מישהו שיטפל בו בעיקר עכשיו, כשהזיכרון שלו כבר לא מה שהיה פעם. למה דוב לא בא?"
"הוא חולה. היה לו התקף לב. רציתי להתייעץ ברובי… לא ידעתי שהוא במצב לא טוב, אולי עדיף שאני לא אספר לו על דוב."
"אולי עדיף שלא." הסכים זיו, "עד לסילווסטר האחרון הוא היה בסדר ונהנה מאוד ללכת לבלות איתי ועם דני, אבל מאז המצב שלו הדרדר." אמר בעצב והוביל אותי לסלון רחב הידיים שזכרתי משנים שבהם כולנו היינו צעירים יותר.
רובי ישב שם והביט בנוף המרהיב של המפרץ שנשקף מהחלונות. הוא ישב בכסא גלגלים עם שמיכת צמר על ברכיו ונראה כמו תמיד – זקוף, דק וקירח לחלוטין – רק כשהתקרבתי ראיתי כמה רזה ועד כמה הזדקנו פניו.
"רובי." לחצתי את ידו, ואחר כך רכנתי ונשקתי על לחיו. "דובל'ה מצטער שהוא לא יכול לבוא. הוא לא מרגיש כל כך טוב. מזמן לא ראיתי אותך, התגעגעתי."
הזקן חייך בנימוס, הניד בראשו והמשיך לאחוז ביד שהושטתי לו ללחיצה. ידיו היו קרות מאוד. הוא נראה נקי ומסודר ואין ספק שהוא קיבל טיפול מסור, אבל ברור היה שלא נותר לו זמן רב לחיות ושוב תהיתי, לא בפעם הראשונה, בן כמה הוא."
אפילו דוב לא ידע מפני שרובי שמר את הסוד הזה לעצמו. מסתבר שזה לא היה הסוד היחיד שהוא שמר לעצמו. שוחחתי איתו קצת, מלטף את כפו הדקה שכתמי זקנה נמרו אותה, מספר לו רכילויות על חברים וותיקים, ואחרי כחצי שעה הוא החל לפהק. זיו התנצל וביקש ממני להמתין כמה דקות עד שישכיב אותו במיטה.
"אף אחד כמעט לא בא לבקר יותר את סבא רובי." אמר אחרי שחזר, "רוב החברים הוותיקים שלו לא חיים והצעירים התפזרו. אולי בגלל שנודע להם שהוא נשא איידס."
"איידס?" נדהמתי, ופתאום חשתי צורך עז לשטוף היטב את ידי בסבון, ולמה לכל הרוחות נישקתי אותו?
"טל." רכן לעברי זיו, מחייך חיוך עצוב, "תפסיק להילחץ. לא נדבקים מאיידס כל כך מהר, וסבא כבר לא במצב שהוא יכול להדביק מישהו."
ידעתי את זה כמובן ובכל זאת נלחצתי קצת. "כמה זמן הוא חולה?"
"הוא עדיין לא חולה, הוא נשא, אבל הוא לקח תרופות מעל עשר שנים ובגילו… "
"בן כמה הוא?" לא התאפקתי מלשאול.
זיו נופף לעברי בתוכחה באצבעו וחייך, "מצטער, הבטחתי לו לא לגלות את זה לעולם."
דלת הכניסה נפתחה וזיו ניתר על רגליו בשמחה. "דני." קרא, "אני כאן, בסלון."
דני היה צעיר כמותו, בחור בהיר, תכול עיניים ויפה תואר. הם התחבקו והתנשקו ורק אחר כך דני הניח את תיקו ונפנה ללחוץ את ידי.
שוחחנו קצת וזיו סיפר לי שהוא פגש לראשונה את סבו לפני כחמש שנים, בלוויה של סבתו, ומאז הם נשארו בקשר טוב, וכשהוא נוכח לדעת שמצבו של סבו מדרדר הוא החליט לגור איתו ולסעוד אותו במחלתו, ודני כמובן בא איתו.
"מאז שסבא עזב את הבית לא היה בינו לסבתא שום קשר. היא הייתה מבוגרת ממנו בכמה שנים ואחרי שהיא מתה סיפרו לי שהיא אהבה אותו אהבה מטורפת ורדפה אחריו במרץ. הוא התחתן איתה בגלל לחץ משפחתי, אבל עזב מיד אחרי הלידה. למרות שהיו לה הרבה מחזרים אחרים סבתא אף פעם לא התגרשה ממנו ואף פעם לא דיברה עליו עם איש. אבא גילה למה סבא עזב רק אחרי שהוא כבר היה אבא בעצמו, ולי ולאחים שלי לא ספרו אף פעם למה אין לנו סבא."
"ההתנהגות שלו בטח הביכה את המשפחה שלכם." הסקתי.
"כן, הם מסורתיים ושמרניים מאוד ולמרות שכולם ידעו אף אחד לא סיפר לנכדים שלו שום דבר עליו. כל כך הופתעתי כשראיתי אותו בלוויה. הוא ואבא מאוד דומים חיצונית."
"ואילו אתה דומה לו בדברים אחרים." הצטחקתי.
"אני מקווה שזיו לא דומה לו יותר מידי." התערב דני, "שמעתי סיפורים מדהימים על סבא שלך זיוי."
"סבא שלך הוא בן אדם מיוחד במינו זיו. אם יום אחד מישהו יכתוב את סיפור תולדות הקהילה באזור הצפון רובי יקבל פרק מיוחד." הסכמתי, נפרדתי מהשניים לשלום וחזרתי הביתה.
בבית דוב קיבל את פני בפרצוף חמוץ והקפיד לא לשאול למה איחרתי למרות שידעתי שהוא סקרן.
תכננתי לא לספר לו על רובי כדי לא לצער אותו, אבל דווקא מפני שהוא התאפק כל כך לא לשאול וברור היה שהוא מוטרד גיליתי לו שהלכתי לבקר את רובי.
"הזקן האשמאי הזה." רטן דוב, "הוא בטח לא מבין למה אני לא מתקשר אליו. מה שלומו?"
לא רציתי לספר. לא רציתי להדאיג את דוב, אבל אחרי שנים כל כך רבות שבהן לא היו לי סודות מפניו לא ידעתי איך להסתיר מפניו את האמת ונאלצתי לתאר לו את הביקור.
"איידס, מה? שלא נדע. איך הוא נראה?"
"מבולבל קצת ורזה מידי. הוא כבר לא האיש שהוא היה פעם."
"נו, ומי כן." נאנח דוב מעומק לבבו.
"די, די להיות דכאוני כזה דוב. בוא נצא קצת."
"לא בא לי."
"רק סיבוב קטן. בבקשה, נלך קצת ברגל ננשום אוויר, אולי נשב בבית קפה."
"אני עייף."
"עייף מרוב שעמום. קדימה, תתלבש יפה ונלך."
דוב רטן ונהם, אבל אני הצקתי לו עד שהוא נכנע וכשגילה שהמכנסיים החביבות עליו שהיו הדוקות מידי לאחרונה שוב נסגרות על בטנו הוא אפילו חייך ואמר שהכול בזכותי ובזכות ההקפדה שלי על הדיאטה שלו.
טיילנו קצת ברחוב ואחר כך ישבנו בבית קפה, פגשנו חברים, נשמנו אוויר, ומצב רוחו של דוב השתפר כל כך עד שהעזתי לגלות לו שבעוד יומיים אנחנו חוזרים לבית החולים לבדיקת מעקב.
"למה אתה מספר לי רק עכשיו?"
"שכחתי."
"איזה שקרן, אתה אף פעם לא שוכח כלום. פשוט פחדת."
"כן, קצת. נעשית רגזן נוראי דוב." העזתי להעיר, והוא השתתק ונראה אשם ועצוב וכל הדרך חזרה התעקש להסביר לי עד כמה עדיף יהיה לשנינו שאני אעזוב אותו.
"די, די כבר! מספיק עם השטויות האלו!" התרגזתי לבסוף, "לא תיפטר ממני כל כך בקלות דוב. אז היה לך התקף לב, אז מה? בימינו אף אחד לא מתרגש יותר מהתקפת לב, אנשים חיים גם אחרי שנים ושלושה ניתוחי מעקפים. זו לא סיבה להיפרד, תפסיק להיות דראמה קווין כזו."
"ואם הייתי חולה איידס?"
"חס וחלילה. שתוק כבר, איך אתה מדבר? בתור עונש אתה מסבן לי את הגב."
הוא צחק, מרוצה מהתגובה שלי, סיבן לי במסירות את הגב ועוד כמה איברים אחרים, ויומיים אחר כך הלך איתי בצייתנות לבית החולים לבדיקות.

 

 

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il

ביקורות קוראים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ספרים דומים לספר זה

squash and stretch

אורלה

ליעד הגבר

אדם אדם

Dasone

koki roki

עידן95

תוכן דומה לספר זה

squash and stretch

אורלה

ליעד הגבר

אדם אדם

דילוג לתוכן